משפחה בריבוע

הכל התחיל מהספר "הילד הזה הוא אני" המחודש של יהודה אטלס. לירון לויט (40), אז אמא לשלושה קטנטנים, קראה שם שירים שנכתבו על ידי נוער בסיכון ומתארים את המציאות הקשה שבה הם חיים, והלב שלה החסיר פעימה. המחשבה עליהם לא עזבה אותה, עד שהיא, בן זוגה דני (40) וארבעת ילדיהם מצאו את הפתרון בתוך בית עמוס 12 ילדים ממשפחות מצוקה, שבו הם משמשים כהורי בית מלווים.

"בשש השנים האחרונות אנחנו במבשרת ציון", מספרת לירון. "לפני שהגעתי לפה עבדתי עם בני נוער בצופים. גדלתי בשבט רמת־גן, ריכזתי שבט בגבעתיים ואז עברתי למשאבי אנוש במטה הארצי. המון שנים של התעסקות בחינוך. ואז הגעתי לבית הזה של עמותת 'אור שלום' ומאז אני אם בית. הגענו לכאן במקרה, לא הכרנו קודם את המודל הזה של מגורים וסגנון חיים.

"כשקראתי את הספר של יהודה אטלס, עם שירים מהפה של ילדים בסיכון שגרים בבתים הרוסים ועברו כל מיני פגיעות, זה שבר לי את הלב. הייתי חייבת לעשות משהו. חיפשתי באינטרנט איפה אפשר להתנדב והגעתי לאתר של 'אור שלום'. קראתי על המודל של זוג הורים שנכנסים עם הילדים שלהם לתוך בית עם עוד 12 ילדים. התלהבתי ושלחתי לדני צילום מסך, ומשם התחלנו להתגלגל".

עשרים המעונות המשפחתיים של "אור שלום" שפרוסים ברחבי הארץ הם מסגרות טיפוליות בקהילה, והם מפוקחים וממומנים על ידי אגף בכיר חוץ ביתי - משפחות, ילדים ונוער במשרד הרווחה והביטחון החברתי. "זה מודל ייחודי שלהם", מסבירה לירון. "הרעיון של מסגרת אינטימית ביתית לנוער בסיכון נשמע לי מדהים ומשמעותי, אבל זו לא הייתה החלטה קלה לקבל. היו הרבה התלבטויות וחסמים. רק אחרי הראיונות הסופיים לקבלה לא הייתה ברירה, הייתי חייבת להחזיר תשובה, אז אמרתי לדבר הזה כן. אבל לא באמת יכולתי לדעת אם זו החלטה טובה או לא".

צילום: אלכס קולומויסקי

מה היו השיקולים?

"הדבר הראשון היה הילדים שלנו. הקטן היה בן שנה כשהגענו לפה, האמצעית בת שלוש והגדול בן חמש. התלבטנו אם לעשות להם את הדבר הזה, אם כדאי לחשוף אותם. מה הם יראו וישמעו? וחוץ מזה, לא ידענו בדיוק מה זה ידרוש מאיתנו, לגדל את הילדים שלנו ועוד 12 ילדים אחרים".

ריבים טובים

כשלירון שלחה את הצילום מסך לדני, הוא מיד הרגיש שזה זה. כמי שהגיע ממשפחה לא פשוטה בעצמו, הוא ידע שהוא רוצה להיות שם בשביל הילדים הללו. "הייתה לי צמרמורת" הוא מספר. "גם אני גדלתי במציאות קשה. נולדתי ברמת־גן בשכונה נורמטיבית, אבל בבית היו לנו כל מיני קשיים. כשהתראיינו לאור שלום אחד הפסיכולוגים שבחן אותי אמר לי 'יכולת באותה מידה להיות בצד השני'. אבל אז לא היה מי שיחליט להוציא אותי מהבית. היה לי חלום לנהל פנימייה, אבל הצופים משכו אותי לחינוך הבלתי פורמלי הנורמטיבי, ועשיתי שם מסלול עד שהגעתי להיות סמנכ"ל. היום, לצד 'אור שלום' אני עובד בעמותת על"ם בתור סמנכ"ל".

צילום: אלכס קולומויסקי

איך יצאתם לדרך?

"תמיד דמיינתי שיהיו לי עשרה ילדים. תוך כדי התהליך הייתי מאוד מסונוור וראיתי רק את היתרונות. כשבאנו לראיון הסופי הסתובבתי בבית, ראיתי מגנטים של הילדים על המקרר, לוח חוגים, וזה הכניס אותי לאנרגיות ממש חזקות. זה נראה לי וואו. אבל ברגע שנכנסנו לפה זה נהיה מוחשי. גם החששות ולצידם ההבנה מה זה ייתן לילדים שלנו - לצאת מהבועה, להבין שיש כל מיני צורות חיים. יש פה ילדים בני 8 עד 18, שיש להם, על אף המורכבות, קשר וחיבור ואהבה לבית הביולוגי".

איך זה עובד?

"אם אתה בא אליהם בגישה שאתה יותר טוב מההורה הביולוגי שלהם, בא להציל אותם, זה לא יעבוד. ההורים הם חלק מהתמונה. הם בקשר איתם, יוצאים הביתה מדי פעם בסוף השבוע ובחגים, ואנחנו גם מעודדים את ההורים לבוא לבקר פה. הילדים יודעים שאנחנו לא באים להחליף את ההורים שלהם. אנחנו מבוגרים שאוהבים אותם ודואגים להם.

צילום: אלכס קולומויסקי

"ככל שהקשר מתקדם, אחרי הדברים הנעימים מגיעים גם הדברים הקשים שיש בכל בית - מרד, עצבים, ריבים. אם ילד מתפוצץ עלינו אנחנו בעיקר שמחים שהוא מרגיש מספיק בטוח ונותן אמון כדי להביא את עצמו כמו שהוא באמת. כשהגענו, אחד הילדים שאל אותי למה באנו לפה, ועניתי לו שבאנו לעזור כי רצינו לעשות משהו טוב. הוא אמר 'אני לא צריך את העזרה שלכם'. ככל שהזמן עובר אנחנו לומדים עוד, אבל הסיפור שבאנו להיות המושיעים לא תופס".

ריח בישולים

בבוקר, כשכל הילדים בבית הספר, משתרר שקט לא אופייני בבית משפחת לויט המורחבת בשכונה פסטורלית במבשרת ציון, ורק הכלב שמלא מתרוצץ בחצר הענקית. הדבר הראשון שמסגיר את העובדה שמדובר בבית מיוחד הוא שולחן המטבח הארוך, שלידו עשרים כיסאות. הבנים גרים בקומה הראשונה, שניים בכל חדר, מלבד בני ה־18 שגרים בחדר משלהם, והבנות חולקות את הקומה השנייה. בין הקומות תלוי לוח צבעוני עמוס בשמות הילדים ומערכת השעות של כל אחד.

"בבוקר דני מכין 16 סנדוויצ'ים", מספרת לירון על שגרת היום. "כל אחד רוצה משהו אחר, והם מתבגרים אז כל רגע הטעם שלהם משתנה. הסנדוויצ'ים זה הממלכה של דני. יש בנות שירות שבאות בבוקר ועוזרות לנו עם משימות הבית, אבל את זה הוא אוהב לעשות בעצמו, בהכנה אישית לכל אחד. בלילה כל ילד כותב על הלוח המחיק את השעה שהוא רוצה לקום ואנחנו מעירים אותם. הם באו מחיים כל כך קשים, אף אחד לא העיר אותם לבית הספר או הכין להם סנדוויץ'. עכשיו הם קמים כל בוקר, הולכים לבית ספר, וזה הדבר הכי לא מובן מאליו. זה מראה כמה כוחות יש להם".

"יש פה ילדים שבית ספר זה דבר שקשה להם חברתית, זה מפגיש אותם עם ילדים שבאים מבית רגיל", מוסיפה לירון. "הם תלמידים מעולים, מקבלים תעודות הצטיינות בלימודים, הצטיינות חברתית. אבל לראות את התעודה שלהם, את מה שהמורה כותבת להם בסוף השנה, זה מרגש עד דמעות. הציונים פחות חשובים לנו".

מה קורה כשהם חוזרים מבית הספר?

דני: "בבוקר מגיעה מישהי שמבשלת ומנקה, מכינה ארוחת צהריים, וכשהם באים הם מריחים את הריח של הבישולים. אחרי האוכל הם נחים, ואז לכל ילד יש לו"ז משלו, בעיקר חוגים. השנה רוב הילדים בחרו חוגים - שלושה בהתגוננות רחוב, אחת בטאקוונדו, ארבעה בצופים, שניים מנגנים בפסנתר, אחד מהם הוא סוג של עילוי. הגיע לפה ילד מאוד צעיר ולימד את עצמו לנגן יצירות של בטהובן ובאך. יש פה ילדה מתעמלת קרקע והיא מאוד מאוד מוכשרת".

בתוך כל הדבר הזה יש לכם גם מקום לעצמכם?

"לירון ואני מקפידים בימי שישי בבוקר לשבת בבית קפה גם אם ימות העולם, ללכת להופעות, מסעדות, פעם בשנה חו"ל, כשהילדים יוצאים לחופשת קיץ. בקיץ כל הילדים הולכים לשלושה שבועות לקייטנה מדהימה וזה מאפשר לנו להיות רק אנחנו".

מה גורם לכם להמשיך שנה אחרי שנה?

"אני מאמין שלחיות את החיים בצורה רגילה, לתת להם לעבור, זה פחות נכון, ויש דרכים לעשות דברים משמעותיים. הדבר הזה נותן משמעות גדולה מאוד לחיים, ולא כי אני מחפש שיטפחו לי על השכם, אלא מהמקום של מה אני קיבלתי מהקשר. אני אומר את זה לילדים: הם נותנים לנו ומלמדים אותנו יותר ממה שאנחנו נותנים להם.

"לפעמים כשקשה, בא לך ללכת לישון ושכולם יסתמו, אבל בסוף לשבת מול ילד או ילדה שהמזל לא היה לטובתם ואתה רואה התפתחות בחיים שלהם כל יום שעובר, זו השראה ענקית. הם ההשראה, לא אנחנו".