לקואליציה שמרכיב נתניהו יש יתרון אחד בולט בהשוואה לקודמותיה: היא מגובשת, מאוחדת בהשקפותיה ועומדת איתן מאחורי מנהיג אחד. לאף אחד ממרכיביה אין קואליציה אחרת – לא לחרדים, לא לש"ס, לא לציונות הדתית ולא לליכוד. לפנינו גוש שלם, מהודק, מלוכד ומפלגה גדולה, מפלגת שלטון, בראשו. בגוש כזה ראש הממשלה לא נתון לסחיטה. אף אחד לא יכול לאיים עליו, לא סיעה ולא חבר כנסת בודד. הוא חופשי להרכיב כרצונו את ממשלת חלומותיו.
אף על פי כן, הוא מעדיף להיסחט. הוא יודע למה.
מיד לאחר שהתבררו תוצאות הבחירות נתניהו קבע לעצמו סדר עדיפויות. כמו נהג בדרכים, הוא שאל את עצמו מה חשוב לו יותר, להגיע ליעד הכי מהר או להגיע הכי בטוח. נתניהו בחר במסלול המהיר. השבעת הממשלה תוך ימים היא צורך עליון. כל השאר – מינויים, תקציבים, חוקים, קווי יסוד – ייזרק מהסיפון, ובלבד שכיבוש לשכת ראש הממשלה לא יתעכב לרגע. לא בלפור, לא מעניין.
השותפים העתידיים לקואליציה לא טיפשים. הם הריחו חולשה ונהגו בהתאם. הפוליטיקאים החרדים שברו את ראשם כדי למצוא סעיפים שבהם קופחו הבוחרים שלהם בממשלה היוצאת. הם ידעו שמלאכתם תהיה קשה: למרות כל הטענות על רשעות, שנאה ואנטישמיות שלטונית, בפועל לא אונה להם ולבוחריהם שום רע. את המעט שליברמן ניסה לשנות טירפד ניר אורבך וטירפדו אחרים. הרפורמות שהובילו יועז הנדל ומתן כהנא נתקעו ברובן בבג"ץ.
כשאין מה לתקן ממציאים דרישות חדשות: הכפלת קצבאות לאברכים, אתנן כספי למוסדות חרדיים שמסרבים להכניס לימודי ליבה והיהלום שבכתר – פסקת התגברות שתמנע ביקורת שיפוטית על מהלכי הקואליציה, כולל מהלך שיכשיר סופית את הפטור מגיוס. עוני, בורות, הסתגרות, אלה ההישגים שהמפלגות מביאות לבוחריהן.
הפוליטיקאים החרדים צנועים בהשוואה לבן גביר וסמוטריץ'. במועמדותו של בן גביר לשר לביטחון פנים עסקתי לא מעט, לפני ואחרי הבחירות. מכל מעשיו ומעלליו של נתניהו, כולל התיקים שהוא נאשם בהם, בעיניי זה המעשה המופקר ביותר. מסתבר שאני במיעוט: גם המערכת הפוליטית וגם כתבי הטלוויזיה מתייחסים להפקדת משטרת ישראל בידי עבריין כאל עניין טבעי, תקין, סביר. אנשים מצפים ממנו לגדולות – חלק מקווים שיפתור את בעיות הביטחון האישי שלהם, אחרים מקווים שיפוצץ בפרובוקציות שלו את המזרח־התיכון.
החוצפה של יריבו ושותפו סמוטריץ' לא פחות מרשימה. הוא דורש להתמנות לשר ביטחון או לשר אוצר. נתניהו הולך לקראתו: אצה לו הדרך.
שאלתי את אחד מראשי הקואליציה העתידית האם יש סיכוי שסמוטריץ' יתמנה לשר ביטחון. זה לא יעלה על הדעת, אבל זה לא בלתי אפשרי, אמר לי. קיבלתי: נניח לרגע שהוא יהיה האיש שיישב בקומה ה־14 במחנה על־שם יצחק רבין. מה זה אומר.
תפקידו המסורתי של שר הביטחון הוא לשמש גשר בין הצבא לדרג המדיני, נכון יותר, גשר וחומה. כשבקבינט המיועד יישבו אישים כמו בן גביר וסמוטריץ' והנגררים אחריהם מהליכוד, תפקידו להיות חומה. בחלק גדול מהגיחות והמבצעים הצבאיים מעבר לגבול הוא התחנה המאשרת – או המבטלת – האחרונה. הוא יכול להיות אזרח שלא שירת בצבא – ארנס ופרס הם דוגמאות טובות – אבל יש חשיבות גדולה לניסיון שנצבר בקבינט ובוועדת החוץ והביטחון.
סמוטריץ', כמו בן גביר, מכיר את מערכת הביטחון מהצד ההפוך – כחשוד בעבירות טרור שחמק ממשפט ומעונש. זה לא בדיוק הניסיון שנדרש משר ביטחון. אחד הנושאים המרכזיים בעבודתו של שר הביטחון הוא הקשר עם מערכת הביטחון האמריקאית. העבר של סמוטריץ' הוא פתיחה לא מוצלחת, בעיקר מול ממשל דמוקרטי. הוא פתיחה לא מוצלחת גם מול האירופים, מול ירדן, מול מצרים.
למעשה, שר הביטחון הוא הריבון בגדה. רוב ההחלטות שנוגעות לתושבים היהודים ולמערכת היחסים עם הפלסטינים עוברות דרכו. גנץ נפגש מפעם לפעם עם אבו־מאזן: התיאום עם הרשות חיוני לביטחון. סמוטריץ' לא ייפגש, לא יפנה מאחזים, לא יפעיל את צה"ל נגד עברייני תג מחיר. איך יעשה את זה כשבן גביר נושף בעורפו. כל הנימוקים האלה מתגמדים מול שתי הנקודות הבאות. האחת, בממשלת קצה ימנית אתה לא מוסר את הביטחון ואת בטחון הפנים בידי פוליטיקאים שכל מה שהם יודעים הוא לשפוך בנזין. השנייה, אתה לא מוסר את ביטחון המדינה בידי מי שלא מכיר את מגבלות הכוח. יותר מדי אמביציה, יותר מדי משיחיות, פחות מדי בגרות ושיקול דעת. סמוטריץ' יכול להיות שר דתות, לא שר ביטחון.
