אקדח במערכה הראשונה

חמש נשים נעמדו אתמול מול המצלמה לצילום משותף. הן נראו במיטבן. נשים נעימות, חייכניות. לארבע מהן שביס או פאה, לאחת גם אקדח. אם חיפשתם תמונה שמסמלת את תוצאות הבחירות – זו התמונה. זה המהפך. שרה נתניהו עם ארבע הרעיות של ראשי הקואליציה העתידית. חסרות בתמונה אשתו של סמוטריץ' ואשתו של גפני, שאמנם נעדרו אבל נוכחותן לא הייתה משנה את רוח התמונה.

נאהב את זה או לא, זאת הממשלה שלנו, שמייצגת את תוצאות הבחירות. אפשר רק להעלות מחשבות נוגות על המסר שתמונה כזאת מעבירה לנשים צעירות בישראל. כמעט לכל המפלגות שהנשים האלה מייצגות, יפה דרעי, רבקה גולדקנופף וגלית מעוז, אין ייצוג לנשים. אילה בן גביר, שגם אם אתה מתחבר לצורך האמיתי שלה בהגנה אישית - הבחירה שלה להצטלם לצידה של שרה נתניהו עם אקדח גלוי, מראה שאקדח הוא לפעמים לא רק אקדח. הוא גם התרסה. ומעוז, היא רעייתו של אבי מעוז ממפלגת נעם, נציגו של הרב טאו, שבימים אלה נחשפים החשדות נגדו על תקיפות מיניות לכאורה.

ביום הבחירות, אחרי שהתחילו לזרום תוצאות האמת ולאשש את המדגמים, הגיעו חברי הליכוד לבנייני האומה. בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר הגיע המנצח כשמאחוריו פמליה גדולה ולצידו שרה רעייתו. בכירי הליכוד הצטופפו בשורה הראשונה. הסתכלתי על הפנים שלהם, אחרי שעה ארוכה שחיכו שנתניהו יגיע, סיפר לי גורם בליכוד. הפרצופים שלהם אמרו הכל. זה היה מראה מכמיר לב. הם כאילו אמרו לעצמם: חזרנו לימים האלה, שצריך להתחנף לשרה וליאיר. לחכות באפלה ובאי־וודאות כדי לדעת איזה תפקיד נקבל. להיזהר בראיונות, לא להיכשל בלשוננו, לא להגיד שום דבר שירגיז את בני הבית.

כמה שזה מדויק. בכירי הליכוד מרוטי נוצות מאז הפריימריז, כשהביביסטים כבשו את צמרת הרשימה. אין להם את הכוח שהיה להם קודם, וגם בעיני עצמם הם מרגישים פחות חזקים. אף אחד מהם לא רוצה להיתפס עכשיו כמי שחותר, כמי שמתכנן מרד. כשהקלֶּטת של ישראל כ"ץ הודלפה, כולם מיהרו להתנער ממנו.

סיעת הליכוד נכנסה עכשיו להמתנה מורטת עצבים. בדיוק כפי שהיה בשנת 1996, כשנתניהו זכה לראשונה בראשות הממשלה, ובכל מערכת בחירות מאז, שבה הוא הקים ממשלה. מעטים המקרים שחברי סיעתו גילו התנגדות, סימנים למרידה. אבל המראות של חברי הכנסת המחכים ימים ארוכים בפנים נפולות ליד לשכתו זכורים היטב. כשחזר נתניהו לשלטון ב־2009 , הוא המציא משהו שלא היה קיים עד אז, לא בממשלתו הראשונה ולא בממשלת שרון. המפלגות הקטנות קיבלו תיקים בכירים. כמו ברק, שקיבל את תיק הביטחון עם 13 מנדטים, וליברמן שקיבל את תיק החוץ עם 15 מנדטים. היה נדיר שהוא העניק למישהו מהליכוד תיק בכיר. אולי בגלל שבראייה שלו השרים איציק מרדכי, דן מרידור ודוד לוי, שריו הבכירים בקדנציה הראשונה, ניסו לחתור תחתיו. ואולי בגלל שכבר אז לא רצה לגדל אף יורש, ודאג תמיד לאסוף תחתיו את הצעירים שלא מאיימים עליו.

אם היה לו מישהו מתאים לתיק הביטחון מבין השותפות שלו, גם אם היה רק עם 6 מנדטים, הוא היה נותן לו. כמו שנתן לליברמן, כמו שנתן לבנט. הרי המערכת הפוליטית כבר הורגלה שמפלגה קטנה יכולה לתבוע תיק בכיר. אם היה יכול לתת לסמוטריץ' את תיק הביטחון, הוא היה נותן. אבל נתניהו יודע שזה לא יעבור בשום צורה, ושגלנט הוא מועמד הרבה יותר מתאים. תמיד הוא היה אומר לאנשי הליכוד: אני צריך לתת לשותפות, אני שומר את זה לשותפות. פה הוא לא יכול להגיד את זה. אין לו שום מועמד מתאים בקרב השותפות.

בליכוד כולם בערפל. אף אחד לא יודע כלום. איש לא פוצה פה. ההבנה בקרב חברי הליכוד היא שביבי הוא השליט הבלתי מעורער, שאי־אפשר לאתגר אותו להתנגד למינוי כזה או אחר. אם נשמע בימים הקרובים משהו, זה יהיה קול ענות חלושה שיעבור מהר מהעולם. כולם מבינים שעתידם תלוי עכשיו בקפריזות, במצבי הרוח המשתנים, באנרגיות הטובות או הפחות טובות שהם מעוררים במי שגורלם בידם.