פארק הלורה

לורה דרן יושבת במסעדה של המלון הכי מפואר בלידו של ונציה, מתבוננת בחוף הים, ומביטה אחורה על הקריירה שלה, שידעה עליות ומורדות, וגם בימים ובהישגים שעוד נכונו לה. בגיל 55, דרן, אחת הכוכבות היותר מבוקשות ואהובות בהוליווד, מראה לכולם איך להיות "איט גירל". אפילו טיילור סוויפט ליהקה אותה לאחרונה לקליפ שביימה לשיר "Bejeweled" בתפקיד האם החורגת המכשפתית של סינדרלה, בטענה שדרן היא הכי קולית. "ברגע הזה בחיים, ממרומי גיל חמישים, מבחינתי, יש איזו תעוזה שחשבתי שהייתה לי כשהייתי בת 20", סיפרה דרן בפגישתנו במהלך פסטיבל ונציה. "עכשיו אני מרגישה כאילו אני באמת מוכנה להיות שחקנית, שאני יכולה לעשות הכול".

אבל לא תמיד הכול התנהל כמו שרצית. היו שנים שהתקשית לקבל תפקידים.

"נכון. ובשנים האלה שמעתי בקולו של ג'ון טרבולטה, המודל שלי לחיקוי בנוגע לאיך לשרוד בהוליווד. הוא אמר לי שעליי להתנהל כמו גולשת ולדעת איך להתמודד עם הגלים. כשלא היה לי תפקיד, הייתי עסוקה בלאהוב את החיים או בלמצוא דרכים להרוויח כסף ולהיות יצירתית".

זו הסיבה שדרן לא יכולה לסבול כוכבים וסטאריות שמקטרים על מר גורלם וכמה קשה להיות מפורסם. "במהלך השהות שלי בוונציה התבוננתי בכוכבי קולנוע, וחלק מהם לא הפסיקו להתלונן בראיונות כמה עשיית סרטים היא קשה ונוראית. הם גם קיטרו על התקשורת שלא מרפה מהם לרגע, וחשבתי לעצמי - נכון, לפעמים זה באמת ככה, אבל זו גם יכולה להיות ברכה. זה כיף לעשות קולנוע ולצעוד על השטיח האדום. הקיטורים האלה כל כך משעממים. אני מסתכלת על הצדדים החיוביים, למשל להיות כאן בוונציה, לדון על סרטים ולאכול פסטה. מה רע?" דרן, שזכתה ב־2020 באוסקר שחקנית המשנה על הופעתה ב"סיפור נישואים", ממשיכה לנצל את הגל הגבוה, ודוהרת עליו לעוד תפקיד חזק ומרגש: "הבן" - עיבוד קולנועי של המחזאי־במאי־תסריטאי הצרפתי פלוריאן זלר ("האב"), למחזה שלו. "הבן" התחרה על "אריה הזהב" בוונציה, וקרוב לוודאי יככב בעונת הפרסים המתקרבת. בינתיים הוא מוצג כעת בבתי הקולנוע בישראל.

העלילה מתרחשת בניו־יורק. דרן מגלמת את קייט, גרושה שמתמודדת עם בעיות גיל ההתבגרות של בנה ניקולס (זן מקגארת'), שמבריז כבר חודשיים מהתיכון. קייט מספרת על ההברזה לבעלה בדימוס - פיטר (יו ג'קמן), עורך דין משגשג ומצליח, נשוי בשנית ואב לתינוק. ניקולס עובר לגור אצל אביו, שבדיוק שוקל לחבור לצוות הקמפיין של פוליטיקאי ממריא. ניקולס מתחיל לעבור טיפול פסיכולוגי בניסיון למצוא מזור לסבלו.

"אני אסירת תודה על העיתוי של הסרט הזה, שצילמנו בעיצומה של הקורונה", אומרת דרן. "המשבר הכי גדול שיצא מהמגפה הזו הוא דווקא המשבר הנפשי, בפרט בקרב מתבגרים וצעירים, בעולם כולו. המספרים של אנשים שחווים משבר ואף מתאבדים פשוט מזעזעים. זו זכות גדולה בעיניי שקיבלנו את ההנחיה של פלוריאן, ושיכולנו לטעום מחוכמתו על האהבה שטמונה בכל הורה. אהבה של אמא גלומה גם בנשימה, בתאי הגוף - בהבנה הבין דורית הזו של טראומה וכאב. וכשהבן שלי בסרט חווה חרדה, גם אני חווה אותה, מבלי שאדע בכלל".

|

זוג או פרא

דרן התחברה ל"הבן" גם בגלל היותה אם לארבעה ילדים, מנישואיה לזמר־יוצר בן הרפר - שניים חורגים, ושניים שהם עשו יחד. דרן הודתה לארבעה ("מתנה והשראה") בנאום הזכייה שלה באוסקר.

מה הבאת מהניסיון שלך כאמא לתפקיד ב"הבן"?

"כמה מעט אנחנו יודעים. הסרט מדבר על חוסר האונים שחווים הורים, וגם על חוסר האונים שכרוך באהבת אדם אחר. כמו שאומר הסרט, 'אהבה זה לא מספיק'. זו אמת שכואב לגלות, וכולנו מגלים אותה שוב ושוב ושוב, שאנחנו לא יכולים להציל, לתקן או לשלוט באדם שאנחנו אוהבים - בין אם מדובר בהורים, בילדים, במאהבים. זה חשבון נפש שכולנו צריכים לעשות".

איך את בקטע הזה בתור אמא? יש לך טיפים להורים לילדים בגיל ההתבגרות?

"וואו, זו שאלה שקשה לענות עליה. אגב, יצא לי להכיר את יו כהורה והייתי נותנת לו ציון עשר. הוא ואשתו מלמדים אותי איך להיות אמא טובה יותר, וזו המתנה הכי גדולה שיצאה מהסרט הזה. הדברים שקורים בתקופה שלנו - הקורונה, משבר האקלים, הירי האלים בארה"ב - מלמדים אותי שוב ושוב שלדור הצעיר יש רמה אחרת של חרדה תרבותית, חשיבה שנובעת מתוך פחד, ותחושה של חוסר שקט תמידי בגלל הרעש מצד המדיה החברתית והשיפוט של אחרים, שאף אחד מאיתנו לא יכול להזדהות איתה. מעולם לא היה שילוב כזה של אתגרים ופחדים. אז אני מנסה לפתור את הדברים האלה, שצריך איכשהו לצלוח, בכל תחום בנפרד".

דרן חושפת שהיא מאמינה גדולה בטיפול קשב עצמי ובהתבוננות פנימית. "זו הייתה מתנה אדירה בגידול בני ובתי. אני משתדלת להזכיר להם לדאוג לעצמם, להקשיב לעצמם, לצלול לתוך טיפול ולא לפחד לקרוא, לשאול ולערוך שיחות עמוקות. למדתי המון מלהתבונן בחברים של הבן שלי - חבורה של גברים צעירים בטווח שבין 17 ל־21, יושבים ומדברים על הרגשות שלהם. זה משהו שהחברים הגברים שלי מעולם לא עשו. זה משהו שאבא שלי (השחקן ברוס דרן - א"ק) בוודאות לא עשה. חוץ מהשיחות שניהל עם ג'ק ניקולסון. הם היו יושבים יחד לדבר על החיים וזה היה מקסים".

דרן מעידה שהעבודה על "הבן" הייתה "מתנה ענקית. תזכורת תמידית איך עוקרים את הבושה מהפרקטיקה של הטיפול העצמי, מהצורך בלהתנסות בהכול: אמנות, מדיטציה, לדבר אחד עם השני, להבין מה מנחם אותך. יש המון דרכים לעזור. אף רופא או מורה או הורה לא יוכל לתת לך את התשובה הנכונה. וגם אם יש שלושה דברים שעובדים עבור חבר שלך, אולי הם לא יעבדו עליך. זה תהליך תמידי של למידה".

מה את חושבת על טיפול פסיכולוגי?

"אני שמחה שכבר אין סטיגמות סביב הדבר הזה. יש מטפלים מבריקים ויש כאלה שלא. אבל בהחלט נוכחתי לדעת שיש אנשים שיודעים לטפל והם עזרו לי מאוד להחלים".

דרן גדלה בהוליווד, והוריה הם השחקנים דיאן לאד וברוס דרן ("השיבה הביתה", "נברסקה"). בנאום הזכייה המרגש שלה באוסקר היא אמרה: "אני חולקת את הפרס עם הוריי - גיבורי המשחק האגדיים שלי". הכרזה שחילצה תשואות עזות מבאי הטקס.

הוריה התגרשו כשהייתה בת שנתיים, וילדותה נעה בין לוקיישנים ואולפנים. כך היא זכתה לחוות בגיל שבע את צילומי הסרט "מזימות" של אלפרד היצ'קוק שבו שיחק אביה, ואת "אליס לא גרה כאן יותר" של מרטין סקורסזה, שבו הופיעה אמא שלה. סקורסזה אף שיבץ את דרן בתפקיד ניצבת, והיא התבקשה ללקק גלידה בטעם בננה. "מרטין צילם את הסצנה 19 פעמים, אז נאלצתי לאכול 19 גביעי גלידה. מאז אני לא מזמינה יותר גלידה בטעם בננה. מיד אחרי שסיימנו לצלם, מרטין ניגש אלינו, ואמר לאמא: 'לורה אכלה 19 גביעי גלידה ולא הקיאה, היא צריכה להיות שחקנית'. בהמשך השתמשתי במשפט הזה, והתגאיתי בו. היה לי ברור שאני אהיה שחקנית ושאעבוד עם במאים מיוחדים, שידרשו ממני לקחת סיכונים ולחקור צדדים אפלים ולגלם דמויות לא סימפטיות. ממש כמו שעשו הוריי. בגיל 12 ראיתי בטלוויזיה את הסרט 'התפוז המכני' והוא שיתק אותי, וגרם לי להתאהב סופית בקולנוע, והבנתי לאן הוא יכול לקחת אותך".

יחד עם זאת, לא תמיד הילדות הייתה כיפית ואידיאלית. "לפעמים, בגלל הקריירות של הוריי, שכל הזמן נדדו, נאלצתי להיפרד מהם, והיו עצבות ובדידות. לכן כשגידלתי את ילדיי למדתי מהטעויות של ההורים שלי".

דרן פרצה באמצע שנות ה־80 כשיחקה נערה עיוורת ב"מסכה" של פיטר בוגדנוביץ' לצד שר ואריק סטולץ, והופיעה בסרט הפולחן "קטיפה כחולה", של דיוויד לינץ'. זאת הייתה תחילתה של ידידות מופלאה ושיתוף פעולה פורה עם מלך הביזאר: ב־1990 דרן ואמה הופיעו בסרטו "לב פראי" שזכה ב"דקל הזהב" בקאן, ואחרי הפסקה ממושכת דרן חברה שוב ללינץ' ב־2006 ב"אינלנד אמפייר" החידתי ובחידוש של הסדרה "טווין פיקס" (2017).

"דיוויד הוא המאסטרו שלי. הוא מאוד מכבד שחקנים ונותן להם מקום לחשוף ולחקור דברים. אנחנו חברים מאוד קרובים. דיוויד הוא כמו משפחה בשבילי. יש בינינו אמון, ואנחנו צוחקים מאותם דברים מזעזעים, שאנשים מתחלחלים מהם. הוא האיש הכי מתוק שיש. מה שנהדר אצל דיוויד שפיו וליבו שווים, והוא תמיד אומר את האמת".

מעיוורת למוארת

דרן נעה בין הפקות עצמאיות, כמו "שושנת פרא" (1991) בו שיחקה לצד אמה, והן עשו היסטוריה - אם ובת שמועמדות במקביל לאוסקר, לבין להיטים גדולים - "אשמת הכוכבים", "פגוש את הפוקרס הקטנים", "נשים קטנות" ו"מלחמת הכוכבים - פרק 8: אחרוני הג'דיי". אחד התפקידים המפורסמים שלה הוא המדענית, ד"ר אלי סאטלר, ב"פארק היורה" (1993) מוחץ הקופות של סטיבן ספילברג.

"רציתי לעשות סרט הרפתקאות, דבר שלא התנסיתי בו אף פעם, ולעבוד עם ספילברג", אומרת דרן. "סטיבן אמר: 'אני לא רוצה שתהיי אישה צרחנית, כבר התקיפו אותי בעבר על דמויות כאלה'. היה חשוב לי לגלם מדענית חזקה ועצמאית, אינטלקטואלית ונשית ולא סמרטוטית. מאז עשיתי את הדמות הזאת בסרטי המשך, ועד היום אני מאוד מגוננת עליה. ילדות וילדים ניגשו אליי ואמרו: 'את היית הדמות הנשית הראשונה שראיתי על המסך שהייתה שווה לזו של הגברים'. לאחרונה אישה שאני מאוד מעריכה, והפכה לאשת הקונגרס הראשונה במחוז שלה, אמרה לי שאלי סאטלר הייתה הסיבה שהיא נכנסה לפוליטיקה. גם נשות הייטק ומדעניות אומרות שאלי הייתה השראה עבורן. זה מדהים בעיניי".

בצילומי "פארק היורה" דרן התאהבה בחבר לצוות ג'ף גולדבלום, והשניים היו מאורסים בין השנים 1997-1995. אחרי רומנים מתוקשרים עם שחקנים אחרים - טריט ויליאמס, קייל מקלכלן ("קטיפה כחולה") ובילי בוב תורנטון - הכירה את הרפר במהלך הופעה שלו. הם נישאו ב־2005, אבל כעבור חמש שנים כבר נרשמו בעיות. ב־2013 הם התגרשו. הרפר התחתן שוב כעבור שנתיים, ודרן עשתה כותרות ב־2017 בזכות זוגיות מפתיעה: שחקן הכדורסל ברון דייויס. הפפרצי שמחו לפרסם תמונות של השניים מתנשקים בלהט.

במהלך הריאיון דרן מתחבטת לא מעט בסוגיות של יחסי המינים, בגבריות ובנשיות. "בגבריות הישנה יש משהו מאוד מרוכז בעצמו ונרקיסיסטי. קיים עכשיו שיח על חטאי האבות, סוציופתיות ואגו שלא רואה אף אחד אחר ממטר, שאנחנו מקשרים לגבריות הזו. אבל יש גם משהו יפה בגברים שיודעים מי הם, שמבחינתי משתקף גם בסבא שלי, שהיה חוואי ווטרינר במיסיסיפי, הסטריאוטיפ של איש האדמה חובש כובע הבוקרים של פעם. אבל הייתה בו גם עדינות מקסימה, כמו זו שראינו בג'וני קאש ובאייקונים גבריים אחרים. אני חושבת שהסוד הוא באיזון. כמו שכשסוף סוף מכניסים אישה לחדר הישיבות היא חייבת להתנהג כמו 'אחד מהחבר'ה' כדי לשמור על הכיסא".

אצל הצעירים כיום נושא המגדר והזהויות הרבה יותר נזיל.

"זה נכון. הדור של היום לא מאמין שלמישהו אחר יש את הזכות להגדיר לו מי הוא, וזה כולל את המיניות ותחושת העצמי שלהם, או את איך שהם רוצים ש'יסמנו' אותם. וואו, איך שגידלו אותנו שונה".

דרן מברכת את תנועת המי טו על השינוי שחוללה בהוליווד. "פעם בודדו את השחקניות זו מזו, ומעולם לא היינו עם שחקנית נוספת על הסט. כל הצוות תמיד היה מורכב מגברים, כך שלא יצא לנו לשאול אחת את השנייה: 'היי, תגידי, יצא לך ללכת לעשות אודישן במלון ולא היה שם אף אחד מלבדך, והרגשת פחד וחוסר נוחות?' אני מעריכה ש־75% מהאודישנים שלי היו בחדרי מלון עם כורסה קטנה ומיטה, ואז ביקשו ממני לשבת ליד הבמאי על המיטה ולקרוא יחד סצנה די רומנטית. תאר לעצמך את הסיטואציה הזאת כשבסך הכול הייתי ילדה".

בעשור האחרון דרן נחשפה לקהלים רחבים הודות לסדרות "מוארת" ו"שקרים קטנים גדולים", שזיכו אותה בפרסים וביססו את מעמדה. מייק וייט, היוצר של "מוארת", השתמש לאחרונה בקול של דרן בפרק הראשון של העונה השנייה של "הלוטוס הלבן", ועכשיו המעריצים והמעריצות תוהים האם דרן תגיח בכבודה ובעצמה במהלך העונה.

"בצעירותי, כשהתחלתי ללכת לאודישנים, תפקידי הנשים היו בתבנית של קדושה או זונה. טוב שהדברים משתנים. חשוב לי לעשות דמויות ששונות ממה שעשיתי בעבר", היא מסכמת. "יש בי את הכמיהה לחקור עוד, לצלול עמוק יותר ולמצוא את מה שמפחיד אותי - וללכת לכיוון הפחד".