מהמטבח בחרדה

נשבעתי לעצמי שהפעם אני לא אבכה. שאגיע לתוכנית הזאת אסופה ואלגנטית כמו גרייס קלי. יש לי ילדה בת 16, היא תתפדח אם תראה את אמא מתפרקת כמו עיסה בטלוויזיה. ובכל זאת, הנה אני פה, סנטימטר מהאלילה שלי, רותי ברודו, וכבר מרגישה איך בעיניים שלי מתחילות להיקוות להן הדמעות. "מה יש לך", רותי אומרת, "מהבוקר את מתנהגת פה בשיא הלחץ".

העיניים שלה שחורות, מבריקות, עיניים של מלכה מצרית פרעונית שהכל קטן עליה. בתוכן אני רואה את האכזבה שלה ממני. "מה יש לה זאת, דרמה קווין", אני מדמיינת שהיא חושבת, "מה היא יושבת פה ועושה סיפור כזה מבישול?". לכי תסבירי לה שבתוכי יש שעון ענק, כמו השעון שהתנין בפיטר פן בלע פעם ומהבוקר השעון הזה מתקתק בתוכי ומזכיר לי שבעוד כמה שעות רן ואני עומדים להיכנס ולבשל במטבח המוות של התוכנית, שמרושת מכל עבר במצלמות שקולטות בדיוק איזה שיש חזרזירי ומטונף השארת אחרייך כשסיימת לקלף את העגבניות.

עכשיו, לא רק שאני לא יודעת לבשל, אני גם לא יודעת לארח. בטח לא בסטנדרט שאני רואה באינסטגרם, עם המפות הכפריות והזרים הקטנים של השיבולים. אז מה אני בכל זאת עושה בתחרות בישול כל כך קשה? זו שאלה מעניינת. אני פה כי בן הזוג שלי רצה שנעשה יחד משהו מעניין. שנפסיק כבר לשבת בבית וללקק פצעים של טראומה מהופעה טלוויזיונית שקרתה לפני 12 שנה. או שבעצם זו הייתי אני שרצתה שנחזור לזוז ולא העזתי להודות בזה. אולי הוא פשוט ראה את התשוקה השקופה הזו שאני לא העזתי להודות בה, והחליט לעזור לי להגשים אותה? אין לי מושג.

רק שאני פתאום מבינה מה עשיתי, ובעוד בערך שלוש שעות אני, הבשלנית הבינונית מינוס שהצלי שלה תמיד יוצא קצת ברוטב גרביים, אצטרך להגיש מנה שאני בישלתי לפאקינג חיים כהן ורותי ברודו. ולא רק זה, איאלץ לעמוד שם ולשמוע אותם נותנים לי ניקוד על קערת הבונזו שהרמתי. אולי זה העונש של אדם קיצוני כמוני. שנים אני מסרבת לכל הבקשות של רן שנארח השבת חברים, כי הבית לא נקי מספיק וכי אין לי ספק שהעוגה תצא כמו דיאפרגמה מפונצ'רת וכולם ישאירו אותה בצלחת וישקרו שהם כבר מלאים. ומה קורה בסוף? אני מחליטה להירשם לתחרות ולבשל בפני שני האנשים הכי אנינים במדינה.

"מאיפה הפחד הזה?" ברודו ממשיכה לחקור, "זה הכל מהמטבח, ברצינות?". היא נראית כל כך מאוכזבת מהפן התינוקי והבכייני הזה שנחשף באישיות שלי. שבוע לפני שהגעתי לתוכנית הרשיתי לעצמי לפנטז שרותי ברודו תפגוש אותי שם ותוקסם ממני. דמיינתי איך ביום האחרון של הצילומים היא מבקשת ממני את המספר שלי כדי שתוכל להזמין אותי לקפה.

כמו כולם, גם אני מעריצה אותה. פצצת כריזמה אלגנטית שמעוררת רק כבוד. חשבתי שהיא תחבב אותי ואולי גם תלמד אותי איך לעורר באנשים כבוד, כמוה. הדבר היחיד שאני מעוררת באנשים זה רצון לגשת ולהגיד לי, "גברת, יש לך כתם טחינה על הצווארון". אלא שמה שקורה פה עכשיו, בעוד רותי שולחת בי מבט של מי זאת הסלבית בשקל הזאת ומדוע היא מתקרבנת, כל כך רחוק מזה שבא לי לפרוץ בצחוק משוגע כמו של תן.

גם ככה אני מרגישה משוגעת, המטורללת היחידה על הסט הזה, שכולו מלא באנשים מוכשרים ומצליחנים שמחזיקים את עצמם בכבוד. לא רק בראבא ומיקי זוהר וריקי גל וקווין רובין, אלו גם הנשים שבאו איתם, קרן וימית וירדן ומרים, שמעולם לא עשו אפילו יום צילום אחד של טלוויזיה ובכל זאת הן יושבות פה בשיא הקלאס ופשוט יוצאות מקסימות ורגועות. כן, כולם מצליחים להתנהל בבגרות ובאיפוק - חוץ ממני, וזה רק גורם לי לרצות עוד יותר לבכות.

אני שונאת את התכונה הזו שלי, רגשנית מדי, בכיינית. זו שיושבת על כיסא קטן בטקסי סיום בבית הספר ומתייפחת יותר חזק מכל שאר האמהות. הדבר היחיד שהצליח להסביר לי את זה היה הכתבה שעשיתי על הפרעת הקשב שגיליתי בגיל 50. המומחית טובת הלב ישבה והסבירה לי שנטייה לבכות בכל מצב זה דבר שמאוד מאפיין נשים עם הפרעת קשב. משהו עם ויסות רגשי ופחד אמיתי שיש לנו ממצבי לחץ. כי אנחנו יודעות שאנחנו לא מאורגנות ולא מסודרות, וזו אימה אמיתית בשבילנו להתמודד עם סטרס.

הייתי מסבירה את זה לרותי ברודו, אבל האמת היא שבמהלך ההכנות לתוכנית כבר פגשתי אינספור שפים, טבחים ואנשי קולינריה וגיליתי ש־90 אחוז מהם סובלים מהפרעות קשב. "אז איך הם מצליחים לא לפחד, פשוט להתעשת על עצמם ולבשל יופי של אוכל?" אני חושבת, "למה רק את לא מצליחה להחזיק את זה בפנים?". כי זה כל מה שבא לי לעשות עכשיו, כשאני כל כך מפחדת - פשוט ליפול לחיקה המבושם של רותי ולבכות שם כאילו שהיא אמא שלי, להתחנן אליה שתבין, הכל היה טעות איומה, אני לא מסוגלת לבשל. זה ללא ספק יעשה עליה רושם מצוין, למרוח את הנזלת התבוסתנית שלי על הז'קט המחויט של מלכת הקול. וזה תמיד אותו סיפור, אני בוכה מרוב היסטריה אמיתית ואנשים לא מאמינים לי. האישה הזאת, עם נעלי העקב שלה והשמלה הפרובוקטיבית והשיער הג'ינג'י המופרך כמו כנאפה, מה היא באה עכשיו ומנסה למכור לנו שהיא פחדנית?

"מותר", רן פתאום אומר, ושולח יד לחבק לי את המותן, "מותר לפחד, זה בסדר, את לא צריכה להסתיר". ועם הקול שלו, והיד שלו עליי, אני נזכרת מי באמת חשוב. רק רן יודע עד כמה הפחד שלי אמיתי, גם הדמעות. רק הוא יודע כמה אני באמת חלשה מתחת לתחפושת הפלמינגו העף על עצמו שאני לובשת. הוא מאמין לי, וזה מספיק לי כרגע.

החלק הראשון של הצילומים נגמר ואחת מבנות ההפקה לוקחת אותנו לחדר המנוחה שלנו - כן, הם אשכרה סידרו לנו חדר עם מיטה זוגית, כדי שנצליח לנוח לפני אתגר הבישול. רן נרדם כמעט מיד, אני עוד שוכבת שם ומתהפכת, כמו שניצל של חרדה. בעוד שעתיים בערך אני אכנס למטבח ואין לדעת מה יקרה שם, אולי אשרוף את החציל, אולי אשפוך את כל צלוחית הפלפל השחור בטעות פנימה. אני נזכרת ביום הצילום הקודם, איך מיקי וימית זוהר יצאו מהמטבח ונראו כאילו שהם זחלו ממתקפה של זומבים. "לא הפסקנו לריב", מיקי אמר, "בחיים לא רבנו ככה כמו במטבח עכשיו". ומה זה על השיער הבלונדיני הזוהר והמושלם של ימית? חצי שקית קמח? אפילו אצלה, שמבשלת כל יום שישי ארוחת פאר בלי להתבלבל? ואם ימית הבשלנית מודה שזה בכלל לא פשוט, מה תגיד אזובית הכיריים שאני, שקוסקוס בשבילי מתחיל בלפתוח שקית?

האמת היא ש"המטבח המנצח" פנו קודם אל רן. הוא ישר סירב כי הוא ידע שאני מפחדת מדי לחזור לטלוויזיה אחרי כל האש שספגנו ב"מחוברים". אבל אני לא הצלחתי לשכוח מההצעה הזו, למרות שאמרתי לא בתקיפות, ואף בישרתי לעורכת המהממת סיוון שאני בטראומה מטלוויזיה. איך שאמרתי לה את זה מיד נמלאתי בושה, אפשר לחשוב איפה הייתי, בקרב צלפים בשג'אעיה? כולה עשיתי ריאליטי קטן ב־HOT והוא התפוצץ לי בפרצוף. אבל גם אחרי שאמרתי לא, המשכתי לחשוב כל הזמן על "המטבח המנצח". לאורך כל העונה האחרונה, עם אורלי ואלישע, ישבתי ופינטזתי מה רן ואני היינו מגישים ואיזו מפה היינו בוחרים, פרחונית, בוהמיינית, מוגזמת, אם אנחנו היינו משתתפים בתחרות. אולי ככה יודעים שהנה, מתחיל להתרקם לך חלום, אתה יושב ומדמיין מה אתה היית עושה אם היית שם, מפנטז שגם אתה מצליח להגיד משהו שנון על אבוקדו.

יום אחד סיוון התקשרה אליי כשהייתי באמצע נסיעת רכבת להורים שלי בחיפה, ופתאום מצאתי את עצמי אומרת כן, נעשה את זה. זה הצליח להפתיע אפילו אותי, כי באמת שאיבדתי כל שמץ של אמון בעורכים, בבמאים ובאנשי טלוויזיה. דברים כאלו קורים כשאת פותחת יום אחד את הפייסבוק ומגלה שם פוסט הייט שכתבה עורכת שלך לשעבר שתמיד חשבת שהיא חברה טובה שלך, ועכשיו מספרת לכולם כמה היא שנאה אותך מההתחלה. אבל היה משהו ביושר של סיוון שפשוט פתח אותי, "אני לא יכולה להבטיח לך אפילו שתצאי טוב", היא אמרה, "רק שאני אערוך אותך בלי רוע". אולי ככה מתחיל המסע שבסופו את מנצחת את הפחד. את בוחרת מישהי אחת, רק מישהי אחת, לתת בה שוב אמון.

"את קולטת ששוב נעבוד יחד?" רן אומר, "מגיע לנו להתעורר, מגיע לנו לצאת לחיים שוב". הוא מנסה להרים אותי על הידיים ולסחרר אותי באוויר, אבל אני אומרת לו "עזוב אותי", כי בדיוק נזכרתי שאני אפילו לא מכירה מנה ראשונה אחת חוץ מסלט ביצים.

"אני לא מאמינה שאמרתי כן", אני אומרת לו, "אני הולכת להגיש את הארוחה הכי גרועה בתולדות התוכנית, איזו זוועה זה יהיה אם אני אצליח איכשהו להרעיל את רותי ברודו?". "יש לך אותי", רן אמר, "ואני אסחב אותך על הגב שלי. אל תפחדי, יפה שלי, אני אדאג לך ואעזור לך, זה עליי". ומשהו באומץ הזה שלו מקסים אותי רצח.

עכשיו אנחנו צריכים להתפקס על מנות. לבחור את מה שמכונה בשפת תוכניות הבישול "תפריט שמשקף את האמת והמהות שלנו". יש רק בעיה אחת, אין לנו מושג מי אנחנו. רוב הזמן אנחנו יושבים בבית מול "הכתר" ומכרסמים גבינת צאן ישנה ששכחנו שיש במקרר. כמו תמיד, אני רוצה להעמיד פנים. לשדר שאני כל כך הרבה יותר טובה ממי שאני. בא לי להראות לחיים ולרותי שאנחנו זוג תל־אביבי מעודכן ורב־גורמה. אז אני רצה לגוגל, מביאה לרן אינספור מתכונים של השף הצעיר הכי אמביציוזי בפריז כרגע, כל מיני דברים כמו "מגדל קרוקומבוש של צדפות נהר". "לא", רן אומר, "את חייבת להתחבר ללב אם את רוצה לבשל. תשאלי את עצמך מה את אוהבת לאכול, מה אנחנו אוהבים לאכול, לא יעזור לך לנסות להיות אלישע מאלישע ואורלי".

וגם זה מאוד מפחיד, פשוט להיות את, בטח כשאת זאת מישהי שלא ביקרה במסעדה מאז שנת 2015 בערך. אבל אז אני עושה את הדבר השני שצריך לעשות בכל מסע שמטרתו לנצח את הפחד - עוצמת את העיניים ומתכווננת מחדש על מה שבאמת עברנו יחד. אני רוצה דגים לְראשונה, כי אבא שלי לא סבל את רן בהתחלה, קרא לו "האידיוט" ולא הבין באיזו זכות גרוש פעמיים בכלל מתחיל עם הבת שלו, עד שיום אחד רן בישל לו ארוחת דגים מושקעת עם ברבוניות אדומות גן עדן, שזה מה שאבא שלי הכי אוהב, והדגים שלו כן סללו דרך קטנטנה לליבו של האריה החיפאי.

ולמנה עיקרית רן רצה את הקבב מהעיר העתיקה, זה שאנחנו תמיד אוכלים כשאנחנו עולים על הכביש ודוהרים עד לירושלים. ירושלים היא העיר שאליה אנחנו באים כשאנחנו במצב רוח להתחבר שוב האחד לשני, והקבב הזה? הוא סוג של פורפליי מוזר בארומה של אניס. והקינוח? הוא כבר חיכה בתוך בלב. בעצם, רק הייתי צריכה לקרוא מה שכתוב שם. "משהו ממרציפן ופירות הדר", אמרתי לרן, "כי אתה לא סובל עוגות ומתוקים ותמיד רזה מעצבן כזה שאוכל רק סיגריה לקינוח, ואלו הדברים היחידים שאתה כן אוהב".

לא להתבייש במי שאתה, גם אם אתה אוהב סתם קבב פשוט או בכיינית שמביכה את עצמה מול רותי ברודו. רק ככה נולדת יצירה, אם אתה מביא באומץ אל הנייר, או אל הסיר, את כל מה שמרכיב אותך באמת. אחרי שהחלטנו מה מבשלים, אנחנו מתחילים להתאמן, פשוט לבשל שעות, ובאובססיה. אני מתחילה לסבול מקשיי שינה, כל הזמן חושבת שעוד שנייה התוכנית מצטלמת והעוגה שלי עדיין לא מרגישה בפה כמו שמרציפן אמור להרגיש. לילה אחד אני מתעוררת בארבע בבוקר ואומרת לרן, "מאמי, בא לך שנרים איזה סיר קציצות קטן? כי זה שעשינו הערב יצא גרוע". אני מצפה שהוא ישלח לי מרפק עצבני לצלעות, אבל במקום זה הוא נוהם "כן, והפעם נשים בהרט", ומיד קם ומתלבש.

זה מזכיר לי כמה שנינו דומים משורש הנשמה, איך גם רן הוא בתוכו חנון שמתחפש לילד רע, בדיוק כמוני. ילד טוב וחרוץ שיעשה הכל כדי להצטיין. אולי זה מסביר למה כדאי שכל זוג יצא להרפתקה חדשה. כי לעבוד יחד זה להיזכר שוב ממה כל אחד עשוי, מה החוזקות שלו, מה החולשות. רן מלמד אותי לבשל נקי ולזרוק כל קליפת בצל פצפונת שנשארה על השיש לפח כי "בישול זה קודם כל יפה בעיניים"; אני מלמדת אותו להתפרע ולזרוק עוד קצת מלח לסיר. אני מוגזמת ובני אדם מוגזמים לא מפחדים מתיבול. לאט־לאט מתברר לנו כמה היגיון יש בקשר שלנו. אולי זה קיטשי, אבל אני מאמינה שבכל זוג טוב יש משהו מאלוהים, מההחלטה שהוא לקח להפגיש דווקא את שני אלו, ולעבוד יחד זה לגלות מחדש את ההיגיון האלוהי שבשידוך שלכם.

אחרי האימונים, ביקשנו מכל שף ומכל בלוגרית בישול או אפייה שאנחנו מכירים עזרה, שישפרו את המנות שלנו. ולמרות ש־90 אחוז מהם לא הכירו אותנו, כולם אמרו ישר כן. יש משהו כל כך נדיב באנשים שמבשלים למחייתם, הם כמו שגרירים טובי לב כאלו של מדינת האוכל, כל כך אוהבים אותה שהם מוכנים להכניס אותך פנימה ולהראות לך כמה היא קסומה. מכל אחד מהם למדנו משהו אחר, אבל בסופו של דבר זה הסתכם בשיעור אחד: לקחת נשימה ולשאול את עצמך דבר אחד - האם אתה מבין את המנה? מבין בדיוק מה אתה חולם להגיש ואיך אתה רוצה שהסועד שלך יחוש כשהוא יטעם את זה?

אני חושבת עכשיו על מה שחיים כהן אמר אחרי התקף החרדה האסתטי שלי הבוקר. שיהיה בסדר, ככה הוא אמר, אתם תיכנסו למטבח ותבשלו את האהבה שלכם, וזה יהיה נהדר. ואני יודעת, זה נשמע כמו משהו כזה שאומרים בתוכניות בישול, מה גם שבמשך השנתיים האחרונות ראיתי בעיקר פגמים באהבה שלנו, ופתאום, במהלך החודשיים האחרונים, משהו שוב התעורר בינינו. זה לראות את רן פנתר, מפקד על הסירים, בוזק עוד פלפל צ'ומה למרות שאני שונאת חריף. זה להבין שגם אני לא פראיירית בסך הכל, כי הנה עוגת השקדים בסירופ ההדרים והשוקולד שלי יוצאת נוצצת כמו בקונדיטוריה.

אני מסתכלת על רן שישן. בעוד שנייה אצטרך להעיר אותו ונלך לגיא ההריגה עם המג'ימיקס והשעון שסופר לך דקות מלמעלה. זה כבר היה שווה, עוד לפני שהצלחנו או נכשלנו, כי לעשות משהו יחד כזוג זה לקבל מחדש את כל הצבעים האלו שראיתם זה בזה כשהתאהבתם.

ועכשיו, אנחנו סוף־סוף במטבח. חדר הדמים שבשלנים טובים פי מיליון ממני יצאו ממנו כשהם נראים כאילו חבטו בהם. אין יותר מקום לפחד. אין מקום להתלבטות. כל כך נלחצתי עד שנהייתי חולה, נהיה לי קצת חום והגרון שלי הצטרד, אז מישהו מההפקה סידר לי דרך רופא כדור של סטרואידים ולקחתי אותו כמה דקות לפני הבישול, העיקר שאוכל לתפקד, ועכשיו אני מגלה לזוועתי שיש דבר אחד יותר גרוע מאישה אובר־רגשנית שהולכת לריאליטי בישול, אותה האישה - אבל על סטרואידים. אלוהים, אני לא מפסיקה לחפור לרן המסכן. מפטפטת כמו תוכי במהירות כפולה, רוקדת את ריקוד הקבב ולוחשת לעגבניות.

"מה יש לך?" רן אומר, "אני במטבח עם בט מידלר. אה, זה הכדור". ובכל זאת הוא מכיל אותי במלואי. דבר לא פשוט, בהתחשב בעובדה שאני מלאה כרגע בבדיחות קרש. אני מסתכלת על הגב שלו קוצץ עשבי תיבול, הוא רחב וגדול שוב, גב של גבר שהבטיח שייקח אותי רחוק - וקיים. "תודה שהערת אותי", אני חושבת שכשאנחנו חולפים במסדרון בדרך לשולחן עם המנות, "תודה שהתעקשת להזיז אותנו וכן, חיים כהן צדק, יש לנו אהבה, והיא זו שבישלה את הסלט החריף הזה".

כמה דקות אחרי זה אני אראה את העיניים הטובות של קרן ומרים וימית מאותתות לי "יצא וואו, הכל בסדר", ואשמע איך רותי וחיים נותנים לנו עשר עגול. וזה כזה רגע של שפע יפהפה, רגע כזה שאת כל כך מתמלאת בהודיה שבא לך לפתוח את הפה ולהתחיל לשיר הללויה. הרגע הזה הוא הרגע שבו ניצחתי סופית את הפחד, והנה, הדמעות האלה עולות עוד פעם, אבל הפעם לא אכפת לי, כי את כף היד שלי מחזיק מישהו שהרג איתי דרקונים.