הרצח והגלות לפני שבוע וחצי, כשהעדויות הקשות על תקיפה מינית, על פי החשד, צפו כנגד הרב טאו בכלי התקשורת הממוסדים, הוא עזב את ביתו בירושלים, ועבר למושב קשת שבצפון. הסיבה הרשמית: החלמה. אבל קשת איננו עוד מקום ניטרלי, הוא טעון במטען משמעותי. לפני יותר מארבעים שנה, בקיץ 1978, עזב הרב טאו את ירושלים לקשת מסיבות אחרות. הוא יצא לגלות של כמה שנים בגולן בעקבות רצח מחריד שביצע תלמידו־חברו, הרב משה אלירז, שירה באשתו. סיפור הרצח, ששנים רבות מאוד לא דובר ולא סופר, הוא טרגדיה איומה שיכולה לשפוך אור על ההתנהלות בימים ההם, ואולי גם על ההתנהלות בימים אלו.

הרב אלירז, תלמיד בישיבת מרכז הרב, סבל מסכיזופרניה קשה. הוא חשד שאשתו היא סוכנת סובייטית, שהיא מנסה להרעיל אותו, שהיא בוגדת בו. מיכל סבלה מאלימות לאורך תקופה ארוכה, ופנתה לעזרה - אל הרבנים בסביבתה. הזוג חי ברובע היהודי, ואלירז נחשב לתלמיד של הרב צבי יהודה קוק (הרצי"ה) ושל הרב טאו הצעיר. בסוד העניינים היו כמה רבנים, ביניהם גם הרב שלמה אבינר והרב אביגדור נבנצל - שכיהן כרב של הרובע היהודי. חלקם טענו בתוקף שמשה זקוק לאשפוז, ושלכל הפחות חובה לקחת את נשקו. אבל לבסוף הוחלט כי משה ובני ביתו יעזבו את ירושלים לצפון - לחיספין. מודל הגלות בצפון הוא מוטיב חוזר. שם, קיוו הרבנים טאו ואבינר, השמש והאוויר יעשו את שלהם.

בני הזוג ושבעת ילדיהם עוקרים את ביתם, משה אלירז מתמנה למשגיח בישיבה, אבל האלימות והחשדנות לא פוסקים. הסכנה ברורה ומיידית. בהחלטה נוספת, משה נקרא חזרה לירושלים, לישיבה, בתקווה שזה ישפר את מצבו. שכנותיה של מיכל לחצו עליה באותה העת לאשפז אותו, אבל היא התעקשה להתייעץ עם הרבנים של בעלה מתוך אמונת חכמים עמוקה, ופעלה על פי הוראתם.

על פי מגוון עדויות, בדיון דרמטי על מצבו של משה, התעקש הרב טאו שאסור לשלוח אותו לטיפול נפשי ואסור לקחת את נשקו, כיוון שזה יפגע בכבודו. זמן קצרצר לאחר מכן, לוקח משה אוטובוס צפונה ובידו אקדח. הוא נכנס הביתה, יורה במיכל בגבה, בזמן שהיא מכינה קציצות לקראת שובו, והורג אותה. בהלווייתה זעק הרב נבנצל בבכי מר: "לא נוכל לומר ידינו לא שפכו את הדם ועינינו לא ראו". הוא פרש מתפקידו כרב הרובע, ושב אליו רק לאחר שנה. הרב צבי יהודה לקח גם הוא אחריות כבדה, וככהן לא נשא כפיים (בירך את הציבור בברכת כהנים בבית הכנסת) תקופה ארוכה. האשמה הוטלה לפתחו של הרב טאו, תלמידו האהוב של הרצי"ה. הוא עזב צפונה לכמה שנים, ושב לירושלים בסוף ימיו של מורו. משה אלירז נמצא אשם אך לא כשיר לעמוד לדין ונשלח לאשפוז.

מכינת קשת, השבוע. את שיעוריו מוסר הרב רק לקומץ תלמידים | צילום: אפי שריר

15 שנה אחר כך, בשוך קרבות הירושה, התפצלה ישיבת מרכז הרב. הרב טאו עזב עם חסידיו והקים את ישיבת "הר המור", שהפכה לישיבת דגל שלה זרועות רבות - ישיבות, מכינות, גרעינים תורניים, קהילות, וכעת גם מפלגה בכנסת - מפלגת נעם. אבל אירוע הרצח ההוא יכול ללמד רבות על תפיסתו של הרב לגבי בעיות נפשיות, על החשדנות הרבה כלפי כל השפעה שנתפסה בעיניו כזרה וחיצונית ליהדות, ועל הנחרצות העמוקה שלו, גם בדיני נפשות.

דמותו של הרב טאו, שהשקיע את כל ימי חייו בהבנה ופיענוח של כתבי הרב קוק, מרתקת. ההשפעה שלו על עולם התורה וגם על הזירה הציבורית גבוהה. השפה הפנימית שטווה עבור מאמיניו - מיתית. מתוך היכרות עם דמותו, אפשר להבין במשהו את המנגנון החברתי שבתוכו עלו העדויות החמורות על תקיפה מינית, את השתיקה הרמה בה בוחר הרב בימים אלו וגם את ההתייצבות של עדת מאמיניו מאחוריו.

מווינה לירושלים הרב צבי ישראל טאו נולד ב־1938 בווינה למשפחה אורתודוקסית מודרנית למדי. שמו הגרמני היה האנס, בן להורים שעסקו בבנקאות ובכימיה. בעקבות הסיפוח של אוסטריה לרייך השלישי ברחה המשפחה להולנד, שם המשיכה לשמור על חיים יהודיים. לאחר השואה נשלח לבית ספר כללי, שבו למד מגוון שפות ונמשך מאוד אל הפילוסופיה. בבית הוריו, שהיה ספוג השכלה כללית, מצא מענה לתשוקתו, וקרא בשקיקה מספרי עמנואל קאנט, אלפרד ווייטהד ומרטין בובר. "למדתי בהולנד בגימנסיון", סיפר הרב טאו לעיתונאי שיבי רייכנר בראיון נדיר לפני 15 שנה, "הייתי מעורה בתרבות ההולנדית, כתבתי שירה, הייתי עולה על כיסא בבתי קפה ומקריא".

בגיל 17, לאחר פטירת אמו, עלה לבד ארצה, למרות הלחץ הכבד מצד אביו שלפחות יסיים בגרויות. בראשית דרכו כאן למד בישיבת הדרום אצל הרב יהודה עמיטל, שלימים יהפוך לבר פלוגתא חריף שלו, ולאחר מכן הגיע לישיבת "מרכז הרב" בירושלים, שם נחשף לרב צבי יהודה קוק ותורתו.

"הר המור". כל תפיסה מערבית נתפסת כהשפעה נוצרית שלילית

בזמן שהרב טאו העמיק את לימודיו בישיבה, אחיותיו פנו לאקדמיה. פרופ' גרדה אילתה־אלסטר הפכה למרצה לספרות משווה, ופרופ' אוולין גודמן־טאו, חוקרת מחשבת ישראל, הוסמכה לרבנות אורתודוקסית שנים לפני שהאפשרות הייתה מוכרת, ועמדה בראש קהילה רפורמית בווינה במשך שנה. ככל שבגרו, התחדדו גם ההבדלים התהומיים בין האחים: בעוד הרב טאו מוביל קו חרד"לי חשדני ונוקשה, עם הקפדה יתרה בצניעות, חלוקת תפקידים מסורתית בין גברים לנשים ומאבק חסר פשרות בתרבות החילונית, באקדמיה ובאמנויות, אחותו הגדולה מסמנת באורחות חיה ובחירותיה את כל הרעיונות בהם הוא נאבק.

"לאורך השנים הופך הרב טאו לתלמידו הקרוב של הרצי"ה, והמומחיות שלו היא להפוך את תורת הרב קוק לאידיאולוגיה חינוכית־ציבורית", מסביר הרב ד"ר אודי אברמוביץ, שעומד בראש מדרשת לינדנבאום בלוד, וכתב עבודת דוקטורט בנושא. "הרב טאו רואה עצמו כפוסק בהלכות ציבור. הוא לא מלמד גמרא, לא מתמקד בפסיקת הלכה, אלא מציע יישום אקטואלי של תורת הרב קוק והרצי"ה כפי שהוא מפרש אותה. אבל גם הדרך שלו עוברת שינוי. בשנות ה־80 וה־90 הוא אוחז באידיאולוגיה סופר ממלכתית ומורכבת: מתנגד לפינוי יישובים, אבל אוסר על מאבק עם חיילי צה"ל, מתנגד לפלסטינים, אבל מחרים את פעילי המחתרת היהודית, דורש יחס של כבוד לממשלה גם כשהיא טועה וחותמת על הסכמי אוסלו. מבחינתו הממלכה היא בשירות העם - וזה יותר חשוב מהאינטרס המגזרי".

ואכן, הרב טאו בימי אוסלו היה יכול להיות מצויר כדמות מאוזנת ואחראית. אלא שבנקודה מסוימת הוא זונח באופן יחסי את הקו ה"ממלכתי" (תמיד במלעיל!) הקלאסי ומתחיל להיות מוטרד ממצבה התרבותי של "נשמת האומה". המאבק משתנה - הן בתקיפות והן בסגנון.

"זו שאלה טובה מתי הרב טאו הופך מדמות יחסית שקולה לדמות חשדנית וכנראה קונספרטיבית", אומר ד"ר אברמוביץ, "אחרי רצח רבין הוא חושב שהחלק הלאומי לא רלוונטי, כיוון שהחילונים כבר לא בלאומיות ובציונות, אלא במקום הרבה יותר משברי. זה כנראה קשור גם בתפתחות הטכנולוגית, לחדירת האינטרנט ולפלרטוט עם מדינות אירופה. יש רגע שבו הוא מתגייס למאבק בתרבות המערבית. חלק מתלמידיו מעידים שאמר על ספריו הממלכתיים הראשונים שהם פחות רלוונטיים, כיוון שזה לא הדור של טבנקין והחלוצים, אלא דור של מתיוונים. בשונה מהחרדים, שמגיבים למודרנה בהסתגרות, הרב טאו מגיב במאבק. זו אידיאולוגיה אקטיביסטית שמנסה לשנות את הקוד המשותף. במילותיו, זו מלחמה על נשמת האומה. על צורות המחשבה. הכל דיכוטומי, בחוץ אין כבר חול אלא רק טומאה".

בקרב תלמידיו ישנן תשובות שונות לתמורות שחלו בתורתו. יש שתולים זאת בהתקרבות הישראלית לעולם בזכות הטכנולוגיה, והחשש שלו מהשפעות נוצריות שהפך לטוטאלי. אחרים מצביעים על מות אשתו, חנה, כנקודת מפנה. היא נחשבה לדמות מאזנת ומרככת. יש מי שיטענו בתוקף שאין פה שום שינוי, אלא המשך ישיר של אותם רעיונות: הרב הפך לתקיף יותר כיוון שפשוט הבין שהמצב מסוכן וחמור. אבל כמו כל שאלה שצפה סביב דמותו של הרב טאו - גם זו ככל הנראה תישאר ללא מענה חד־משמעי.

תורת המלחמה לאורך שנים מקפיד הרב טאו לא לבוא בקהל רב. את שיעוריו הוא מוסר לקומץ תלמידים. השפה שייצר היא שפה פנימית, מורכבת וכמעט בלתי מובנת. המילים הן מילים עבריות, אבל לאדם מהשורה אין שום סיכוי להבין את הטקסטים הנכתבים. הם מקודדים בצורה אחרת לגמרי. לכל מילה יש משמעות מאוד מסוימת. היו אפילו מי שאף ניסו ליצור מילון סביב השפה הזו. הקוד הפנימי איננו רק צורה - אלא גם מהות. הרב, ותלמידיו אחריו, דוגלים בפרישות ושואפים לחיכוך מינימלי בתרבות השלטת.

מטרת השפה הפנימית הסגורה הזו היא לייצר הכרה רלוונטית בשביל לאחוז בקודש. "הקודש" - מונח נפוץ אצל הרב קוק - מקבל אצל טאו פרשנות חדשה, קיצונית. פרשנות שתוציא אותו למאבק תרבותי נרחב, שאותו יממש באמצעות מוסדות חינוך, מכינות קדם צבאיות, פעילות חברתית דרך ארגונים שתלמידיו יקימו, ומפלגת נעם, שהוא מנהיגה הרוחני וככל הנראה תיכנס לקואליציה.

הרב טאו טוען כי גאולת ישראל תגיע רק מתוך שינוי בנפש האדם, ואז בנפש האומה. העולם, כלומר המרחב החברתי־תרבותי־פוליטי, עומד על תודעה. והתודעה הזו כוזבת. בשביל להגיע אל "הקודש" צריך לעבור דרך כמה תחנות. הראשונה - אימוץ של אידיאליזם רדיקלי. לא לסמוך על המציאות החומרית או תפיסת החושים, ולבטל את קדימותם בהכרה האנושית. לשם כך אדם צריך לפרוש לחלוטין מחיי החולין ורק כך ייפקחו עיניו. "מה שלא רואים ולא חשים הוא הרבה יותר ממשי ונצחי", הוא יכתוב בכתביו.

בשלב השני, האדם אמור לשוב ולהשתלב בחברה, אבל לא מתוך התעניינות ואמפתיה, אלא מתוך משימתיות. להשפיע אבל לא להיות מושפע, להוביל אבל לא להיכנס לדיאלוג, להתעלות מעל הטבע האנושי, ולייצר השתלבות שלא מבקשת הד חוזר, אלא - פרישות. הנחת היסוד עליה מתבסס הרב טאו היא שאפשר לבצע שינוי במערך הנפש לאורך הזמן, וההכרה של האדם, ואז של האומה - תשתנה. לא עוד "האדם כפי שהוא היום" אלא "האדם כפי־שהוא־צריך־להיות".

שלב נוסף ומהותי הוא הערצה כדרך חשיבה. הקודש הוא הטוב, האמת והיפה. ההערצה מכירה בפער בין ערכי האדם כפי שהם היום לערכי האדם כשתהיה ממשות רוחנית. ההודאה בפער בין ההכרה היום לבין המישור הערכי תוביל לרגשות של יראה, געגועים, ביטול עצמי והכרת תודה. לכן ברור, לשיטתו, שאסור בשום אופן להתבונן על דמויות תנ"כיות בעיניים אנושיות, ביקורתיות או מורכבות. אחד המאבקים הכי מרים שניהל נגד תלמידי חכמים גדולים הוא אופן לימוד התנ"ך. טאו דרש הערצה, והערצה בלבד.

במשנת הרב טאו מקבלים התהליכים השונים בחברה הישראלית משמעות כלל־אנושית ואף קוסמית. ולכן יש להיאבק על נפש האומה. זהו מאבק בין הקודש לטומאה שאין בו פשרה, אלא הכרעה. כל תפיסה מערבית נתפסת כהשפעה נוצרית שלילית שמשמעותה החרבת נפש האומה, כל רעיון מודרני (שבשגגה נקרא בקרב חסידיו "פוסטמודרניזם") הוא שורש הרע - בין אם אלו זכויות אדם, זכויות נשים או השכלה אקדמאית.

מדינת ישראל היא "כיסא ה' בעולם" ולכן בה המאבק הוא לחיים או למוות. לפי "תאוריית הקונספירציה" של הרב טאו, ישנו מנגנון פרוגרסיבי בעל כוחות על, ששלוחותיו מגיעות לכל תחום - לצבא, למערכת החינוך, לבתי המשפט ולחיי המשפחה - ולו תוכנית ממומנת ומתופעלת היטב, שמטרתה לפגוע בקודש. המאבק בתוכנית הזדונית הזו, לפי הרב טאו, מקדש את האמצעים. זהו לא מאבק ערכי או רעיוני, אלא הכרתי, מטאפיזי, בין כוחות האור לכוחות האופל. וכל פרט, ולו השולי ביותר, מסתדר על פי תיאוריה זו.

לכן תמך הרב טאו בנשיא משה קצב, ועל פי עדויות גם המליץ לו לא לחתום על עסקת טיעון. הנימוק לא היה ראייתי אלא אידיאולוגי: קצב סירב לפגוש משלחת רפורמים ולכן התנכלו לו. כך גם בפרשת הסופר חיים ולדר, שעליו נחשפו עשרות רבות של עדויות מצמררות של פגיעה מינית. טאו התעקש שולדר - שהתאבד לאחר ההאשמות נגדו - זכאי, כיוון שבעברו כתב משהו איזוטרי לחלוטין נגד אהרן ברק.

דבריו של הרב טאו על פרשת ולדר, שהכתה גלים במגזר הדתי, לא עברו בקלות בגרון של חלק מהרבנים בתוך ישיבת "הר המור", אבל הם לא יצאו בגלוי כנגד האמירה, ורק טענו בשיחות פנימיות שהם "לא מבינים את הרב". זהו מוטיב חוזר: בתיאוריה הכוללת, הסגורה והמוחלטת של הרב טאו אין סדקים, ספקות או סימני שאלה. אם משהו לא מסתדר לפיה, הבעיה היא בלומד עצמו. אם ילמד מספיק - יצליח להבין.

תלמידיו ואוהביו מתארים אדם מבריק, שקדן ושיטתי, שפרוש לחלוטין מהציבור ומשקיע את כל עיתותיו ללימוד. הרב טאו, בשונה מאחרים, איננו נערץ כאדם בשל כריזמה מדהימה או בעל יכולת לסחף של ההמונים. דרכו היא הנערצת - והיא מועברת הלאה על ידי מאמיניו. מתנגדיו הדביקו לתורתו את הכינוי "דרך הקו", או "ישיבות הקו" - כלומר קו אידיאולוגי שאין לסור ממנו.

כיום בזירה הציבורית מתנהל מאבק עיקש של תלמידי הרב בשלל תחומים - בהתנהלות בכותל המערבי, במערכת החינוך, בצבא, כנגד זכויות נשים או להט"ב. האמירות הממלכתיות של שנות ה־80 התחלפו בביטויים קשים מנשוא. על פי הרב טאו, לשלוח ילדים למשרד החינוך זה "כמו לזרוק אותם ישר לתוך הגיהינום". ב־2019 פירסם טאו מאמר נגד תמיכה בזכויות להט"ב וטען שמטרתם "להרוס את הנוער, להרוס את התרבות, להחריב את הכל".

התפיסה הזו מסבירה גם את ההסתייגות העמוקה מפסיכולוגיה או פסיכיאטריה שלא ברוח הקודש בקרב חוגי מאמיניו, כיוון שאלו לדידם עוד דרכים להכניס רעיונות פרוגרסיביים, רעילים ומסוכנים. זה יכול להסביר את ההחלטה האומללה של הרב לא לשלוח את תלמידו, שהפך לרוצח, לאשפוז פסיכיאטרי - וגם את העובדה ששתי המתלוננות שנחשפו עכשיו בשמן ובתמונתן סופגות בימים אלו הכפשות קשות על רקע מצבן הנפשי. ייתכן שהמוטיב הזה יתחדד עוד אם הפרשייה תתפתח.

הרב והרבנית אי־אפשר לכתוב על הרב טאו בלי לספר על אשתו הראשונה, הרבנית חנה טאו, שהלכה לעולמה לפני 17 שנים. שנים ארוכות התגוררו השניים ברחוב העילוי בקריית משה שבירושלים, וביתם היה מלא מפה לפה. הרבנית חנה נחשבה לאישה מבריקה, רגישה ומורה בחסד, חלוצה בתחום לימוד התורה לנשים בציבור הדתי. על ביתה צבאו רבות שבאו ללמוד מתורתה, ומילאו מחברות שלמות במילותיה. אחת מהן היא מיכל אלירז, שקיפחה את חייה ברצח הנורא.

לרב ולרבנית ארבעה ילדים, שלושה מתוכם נולדו אחרי שנות עקרות ארוכות. הרבנית נחשבת לאחת המייסדות של היישוב קשת, ותקופה ארוכה הייתה נמצאת שם לאורך השבוע ושבה אל ביתה בשבת.

"הרבנית חנה הייתה מגנט", אומרת אחת מתלמידותיה, "הרב טאו הוא אדם יותר מופנם. הם חיו חיים צנועים, על גבול הסגפנות. אותו לא באמת הכרתי, הוא נתפס בעיניים שלי כאישה צעירה כמו סבא טוב, אדם נעים מאוד. אבל אני זוכרת בפירוש שמידרו לחלוטין נשים מסביבתו. הוא לא לימד נשים וגם לא קיבל נשים. הוא היה לא נגיש.

"כל הזמן הזיזו אותנו בהתאם לחדר שבו הוא היה. כשהוא במטבח אנחנו הועברנו לסלון. אם הוא בסלון - אנחנו במרפסת. אז הרגשנו שזו קדושה גדולה, אבל היום אני חושבת שאולי זה יושב על דברים אחרים. כששמעתי את דורית, שנתנה את העדות השנייה בפרשה, ממש ראיתי את הבית לנגד עיניי. היא תיארה את זה בדיוק מדהים. בעדות היא אמרה שהיא פנתה לרבנית חנה, ושהרבנית לקחה אותה לספר הכל לרצי"ה, שדרש להרחיקו מנשים. אני מאמינה לה. בעיקר כי הרבנית חנה לא הייתה פראיירית. מתאים לה לנהוג ביושרה הזו".

שתי הנשים שהעידו כנגד הרב - נחמה תאנה ודורית לנג הופר - לא הכירו זו את זו. עדותן ניתנה במשטרה, שפתחה בחקירה, למרות שעל רוב מוחלט של המקרים ישנה התיישנות. על פי דברי המתלוננות, ישנן נשים נוספות שנפגעו וחוששות לדבר. עד כה, הרב טאו בחר לא להתייחס לטענות. תומכיו ותלמידיו הדפו אותן במגוון מתקפות והכפשות.

ביום שלישי הרב אלי סדן, ראש מכינת עלי, ששייכת גם היא לבית המדרש של "ישיבות הקו", התייחס לעדויות הנשים בשיעורו השבועי - ובחר לגבות דווקא את הרב. "אנשים חכמים אמרו לי 'חכה, תוך יומיים־שלושה יתברר לכולם שזו עלילת דם, אז למה לך לדבר'. אז המתנתי כמה ימים כי יש שם דברים כל כך פשוטים", אמר סדן, "כמה אנשים יצטרכו לתת הסבר להתנהלות שלהן. יש לי הרבה מה לומר על הנושא הזה, אבל לא היום. אמתין עוד כמה ימים".

לאורך שנים רבות ביסס הרב טאו משנה שטוענת כי מתקיימת מלחמה של האור והקודש בטמא ובזר - וכי מנגנון קונספירטיבי, מתוכנן ומשומן פוגע בכל מי שמנסה להילחם בהשפעות הזרות. בעיני מי שגדל על ברכי המשנה הזו, אך טבעי שהפרק הבא בסיפור הוא ניסיון לחסל את דמותו הציבורית של הרב טאו - גדול הלוחמים בחושך. בעיני עדתו, ההאשמות הקשות של הנשים שיצאו נגד מעשיו לכאורה של הרב אינן ראויות לבחינה, אלא מוסברות כחלק מהתיאוריה הכוללת של התגברות הטומאה רגע לפני שבני האור ינצחו במערכה. ואכן, התפיסה הזו, שלפיה המתלוננות הן מושתלות של קרנות זרות, קיבלו תשלום עבור עדותן או מופעלות על ידי גורמים שאינם כשרים, כבר מופצת במגוון אופנים.

עד סגירת הגיליון לא התקבלה תגובה רשמית מטעם הרב טאו לעדויות. אינני יודעת כיצד תסתיים הפרשייה הנוכחית, והאם עוד מתלוננות (שעליהן העידו נחמה תאנה ודורית לנג הופר) יעזו לצאת אל האור ולדבר. מחיר החשיפה, ודאי בקהילות סגורות, הוא בלתי נסבל.

אני יודעת שבקהילות הרבות שהעמידה ישיבת "הר המור" ישנם אנשים הגונים, יראי שמיים וטובי לב. חלקם יקרים לי מאוד. הסדק שנפער בדמותו של הרב טאו מאפשר להציץ לרגע לתפיסת עולם ששאפה אל הנשגב, אל הקדוש, ושבתה את ליבותיהם של רבים. אבל הסדק גם חושף באופן מר את המשמעויות החברתיות הטראגיות של פרישות קיצונית מהציבור ויצירת מציאות דיכוטומית שבה כל חשיבה עצמאית היא סטייה מהדרך.

ודאי רבות עוד ייכתב על דמותו החידתית של הרב טאו ועל מקור כוחו, אבל השאלה המסקרנת בכלל מונחת לפתחם של ממשיכי דרכו ושותפיו. האם ימשיכו ללכת רק על הקווים, או יסכימו להניח סימני שאלה. ומה יקרה לתורה הגואלת אם יתברר שניתנה מכלי שבור.