"או שתהיה דמוקרטיה, או שנמות"
בזהאד היא תושבת טהרן, שהפכה לאחת מלמעלה מ־100 אלף הצעירים והצעירות ברחובות באיראן • "שאלו אם אני לא מפחדת להירצח - אבל הבנתי שלחיות כמו לפני המחאה, זה כבר מוות" • היא מספרת על האימה: "לוקחים אותנו למשפטי ראווה, אם לא הורגים במקום" • וגם על האמונה בניצחון: "המשטר יודע שזה עניין של זמן עד שייפול"
בשבועיים הראשונים של ההפגנות לא השתתפתי. פחדתי, למרות שהסכמתי עם ההפגנות ולמרות שאני שונאת את המשטר ובמיוחד את היחס שלו לנשים. אבל בסופו של דבר אין לך ברירה אלא להצטרף. זה כמו אבן שפוגעת במים וההדף שלה מתרחב ומתרחב ואת חייבת להצטרף - כי אם את לא מצטרפת, את בעצם מסכימה עם המשטר.
בהתחלה הייתי יוצאת בלבוש רגיל, בלי להגיד לאף אחד. אחר כך הורדתי את החיג'אב, ויצאתי בבגדים לא־צנועים. אנשים שאלו אותי אם אני לא מפחדת להיות בכלא. האמת שפחדתי - כל הגוף שלי רעד מפחד כשיצאתי ככה - עד שהבנתי שאני כבר חיה בכלא. היום אני יוצאת עם ג'ינס וחולצה, וגם ז'קט, עכשיו כשנהיה קצת קריר. אנשים שאלו אותי אם אני לא מפחדת למות - ואני פוחדת למות. אבל, הבנתי שלחיות כמו לפני המחאה זה בעצם למות.
שעון החול של משטר האייתולות כבר התהפך. הזמן שלהם נספר לאחור. כל מי שיצא מהבית שלו בחודשיים וחצי האחרונים רואה שהוא בנקודת האל־חזור. זה כמו מפולת שלג שתופסת תאוצה וגדלה ומתעצמת, ואנחנו נמצאות בלב שלה - אין לנו ברירה אלא להתגלגל איתה, ואנחנו רוצות להמשיך להתגלגל.
בהתחלה הייתה הרבה יותר נראות למחאה. כולנו יצאנו להפגנות עם הטלפונים הסלולריים, והרשויות בכוונה פתחו את שרתי האינטרנט, כי ככה יכלו להחרים טלפונים ולאסוף ראיות נגד המפגינים. היום, אף אחד לא יוצא יותר להפגנות עם הסלולרי. בעולם פחות רואים את התגובה הלא־אנושית של הרשויות - המכות, היריות והגז מדמיע בעיניים מטווח אפס, אבל גם קשה למשטר לעקוב אחרינו: איזה בתים אנחנו שורפים, למי היד שלנו מגיעה.
גם המשטר יודע שזה רק ענין של זמן עד שהוא ייפול. המשאב הכי חשוב שלו היה השליטה המוחלטת שלו באזרחים, וזה כבר אבד. בשבילנו, הנשים, מאז המוות של מהסא אמיני, הדבר הכי מפתיע זה לראות פרצוף של נשים אחרות - לחיים, אוזניים, מצח, שיער. אנחנו לא יכולות לחזור לחיות בתור הגרסה המצונזרת של עצמנו.
לוקחים אותנו למשפטי ראווה, אם לא הורגים אותנו כבר ברחובות בכדורים ובאלות. מאשימים אותנו ב'מלחמה נגד אלוהים'. יש הרבה מועמדים להוצאה להורג, אבל כל פעולה כזו סוחטת מהציבור תגובה הפוכה: במקום להשתתק מפחד, הציבור יותר כועס ויותר אמיץ. הרצח של ילדים בהפגנות עכשיו מזכיר לאנשים את הרצח של ילדים בהפגנות לפני שלוש שנים, זה מגביר את הכעס והאומץ לפעול נגד הרשויות.
פעם היינו מפחדות. אם היינו רואות חיילים, אנשי כוחות הבטחון או משמרות המהפכה, היינו מסתובבות ובורחות. היום - הם בורחים מפנינו. המשטר מייבא עכשיו מיליציות שיעיות מעיראק, שתפקידן לזרוע פחד. הם עולים לרכבות באופן רנדומלי ומתחילים להרביץ לאנשים: לירות, לאסור ולאנוס. אבל זה תמיד היה קיים. המשטר לא השתנה. אנחנו השתנינו, וככל שהם יותר מנסים להפחיד, כך אנחנו יותר נחושות.
אנחנו גם לומדות איך להתגונן. למשל, אנחנו תמיד יוצאות כשעל גבינו תיק עם בגדים נקיים וצלחת גדולה מברזל, כדי שלא יוכלו להפתיע אותנו במכות ויריות מאחורי הגב שלנו.
אבל, הרבה פעמים יורים כאן ללא הבחנה - כל המפגינים מוגדרים טרוריסטים, ומחוזות שלמים של מוחים נראים כמו אזורי מלחמה. זה בעיקר בולט בשכונות שבהם גרים רבים מהמיעוט הכורדי. אמיני הייתה כורדית. והכורדים הם חלק אינטגרלי ומאיץ בהפגנות נגד המשטר, בגלל זה ובגלל שהם מיעוט באיראן הם גם חוטפים יותר קשה מכולם.
ההפגנות האלו הן הפגנות של איחוד. במחאות עבר, המשטר הצליח להפריד בינינו, להסית קבוצה אחת נגד השניה. אבל בהפגנות הללו כולם מאוחדים: גברים ונשים יחדיו, וכל הקבוצות האתניות והמעמדות. אי־אפשר להפריד בינינו. אנשים רואים שנשים מובילות את המאבק ואת ההפגנות והם ממשיכים ללכת אחרינו - זה דבר שלא היה באיראן. במקום חששות וחשדות אנחנו מחייכים אחת לשני. אנחנו מבינות שהסיטו אותנו להיות אויבים. אפילו נשים דתיות מגיעות להפגין. עדיין, בחיג'אב.
כל הפעילות שלנו חשאית לגמרי. הדבר הכי חשוב הוא להמשיך בסדר היום ולא לעורר חשד: ללכת לעבודה, לרופא, לקניות וללימודים, ואז כשאף אחד לא מוכן לזה - לצאת בהפגנות גדולות, ולהראות למשמרות המהפכה שהם לא יכולים להיות רגועים.
במפגשים סודיים או בהתכתבויות חשאיות, אנחנו קובעים פעולות. יחד אנחנו מראים להם ששום דבר לא צפוי, ושכל שנייה אנחנו יכולים להבעיר בתים של דמויות חשובות או להגיע לצוואר של בכירים בשלטון. הפסקנו לשאול האם זה בסדר להיות אלים. זה לא בסדר - אבל אין ברירה. בצעקות, ריקודים ושירים אי־אפשר להילחם נגד מי שיורה עליך כדורים חיים ללא הבחנה.
אנחנו יודעות שלמחאה יכולות להיות תוצאות קשות. אנחנו יודעות שהאלימות עלולה להתגבר, ושמשמרות המהפכה יכולים לנסות לשפר קלות את המצב כדי להשתיק את המחאה. אבל מה שאנחנו יודעות בוודאות - זה שאנחנו לא חוזרות אחורה. המהפכה הזו לא תסתיים עד שתהיה דמוקרטיה חילונית שתחליף את הרפובליקה האיסלמית. זה או זה - או שנמות. אבל כמו שאמרתי כבר קודם: היינו כבר במוות. אנחנו לא חוזרות לשם.
הביא לדפוס: זאב אברהמי
