יותר ממספר

השבוע יציינו בעולם את יום המאבק באלימות כלפי נשים. בישראל נרצחו מתחילת השנה 22 נשים, מתוכן 12 נשים ערביות: רבאב אבו סיאם מלוד, סמר כלאסנה מחיפה, ג'והרה ח'ניפס משפרעם, רימא כדיג'ה מקלנסווה, רזאן עבאס מכפר כנא, רסמיה ברבור מנצרת, סוהילה ג'ארושי מרמלה, מנאר אלהוארי ובתה כדרה מלוד, סנאא נסרה מאבו־סנאן, זינב אלסאנע מלקייה ואבתסאם אבו עואד מעין אלאסד. ביום הירצחן הן "חדשות חמות" ותוך כמה ימים רק משפחותיהן נשארות עם הזיכרון והכאב. עוד ועוד נשים נרצחות, והמשטרה והמדינה עומדות מנגד ולא מונעות את הרצח הבא.

58% מכלל הנשים שנרצחו בישראל בשנים 2021-2020 הן ערביות, זאת לעומת שיעורן באוכלוסייה שהוא 19% בלבד (על פי מרכז המחקר והמידע של הכנסת). בנוסף, מחקר השוואתי, שנערך על ידי עמותת נשים נגד אלימות, מרכז אלטופולה ושדולת הנשים (2021), מצא שבמקרי רצח של נשים יהודיות בישראל בין השנים 2018-2008 שיעור הגשת כתבי אישום עמד על 94.3% - לעומת 56% במקרי רצח של נשים ערביות. זאת ועוד - 75% הרשעות במקרי רצח של נשים יהודיות, לעומת 34% הרשעות בלבד במקרי רצח של נשים ערביות. בנוסף, העונש המינימלי במקרי רצח של נשים יהודיות הוא 18-14 שנים, לעומת 5.5 שנים במקרי רצח של נשים ערביות.

הפערים העצומים בשיעור פענוח תיקי רצח יהודיות וערביות מעידים על כך שהמדינה מפקירה את הנשים הערביות ושהמשטרה אינה עושה את עבודתה. הדבר נכון לא רק בענישה, אלא גם באי־נקיטת צעדים מניעתיים והרתעתיים, האמורים לספק הגנה לנפגעות אלימות, לחזק את האמון במערכת ולעודד אותן לפנות לעזרה, וכמובן להרתיע עבריינים מביצוע מקרי רצח ואלימות מזעזעים.

גם במניעת רצח ובהגנה על נשים שעוברות את סף הפחד והבושה ומתלוננות, המדינה נכשלת. על פי מרכז המחקר והמידע של הכנסת, שיעור מקרי רצח נשים, שבהם הוגשה תלונה קודמת בנושא אלימות במשפחה בין השנים 2019-2018, עומד על כ־32%, מתוכם כ־40% נשים לא יהודיות. מקרי רצח של נשים שהגישו תלונה על אלימות במשפחה מוכיחים את אוזלת ידם של שירותי הרווחה ברשויות המקומיות ביישובים הערביים. רשויות הרווחה ביישובים הערביים, כמו גם הרשויות המקומיות עצמן, הן גופים מוחלשים שאינם יכולים לתת מענה לצורכי נשים מאוימות, שזקוקות להגנה וליווי צמוד כדי לצאת ממעגל האלימות.

כדי ש־12 יהיה המספר האחרון ברשימת הנשים שנרצחו השנה, יש קודם כל להגביר את ההגנה על נשים בסכנה ולטפל בכובד ראש בתלונות של נשים מאוימות. כך גם ניתן יהיה לעודד נשים נוספות להתלונן בעתיד. אבל לא די בכך: המשטרה צריכה לדאוג לפענח את תיקי הרצח, ולמצות את הדין עם הרוצחים ולנקוט בכל האמצעים הנדרשים למיגור התופעה. במקביל, על המדינה לטפל בבעיות העומק בחברה הערבית: דיור וקרקעות, תחבורה ציבורית, תעסוקה, חינוך והשכלה גבוהה. אם לא יטופלו נושאים אלה, היישובים הערביים ימשיכו לשמש קרקע פורייה לאלימות ופשיעה - ולפגוע בסיכוייהן של נשים להשתחרר ממעגל האלימות.

עד אז, לפחות, על המשטרה להבין שאם לא תיקח אחריות ותעשה את המוטל עליה - הנשים הערביות שנרצחות ימשיכו להיות רק מספר.

ויסאל רעד היא רכזת פרויקט המאבק בפשיעה ואלימות בעמותת סיכוי־אופוק