"מעולם לא הרגשתי כל כך טוב כמו עכשיו"

נורית הירש לא מתרגשת יותר מדי מהעובדה שלפני שלושה חודשים מלאו לה שמונים. גם לא מהעובדה שבקרוב תצטרך לקחת הפסקה מההופעות הרבות שמציינות את חילופי העשורים כדי לעבור ניתוח של החלפת ירך. "זה רק עניין של חלקי חילוף", היא צוחקת. "אני לא מזהה את עצמי עם המספר הזה, שמונים, הוא קשה לעיכול, אבל הגיל מיטיב איתי. מעולם לא הרגשתי כל כך טוב כמו עכשיו. אני מלאה בעבודה, ואני עושה את מה שאני אוהבת. אני חושבת שבגלל שאני במצב פיזי טוב אני לא מרגישה את תחלואי הזקנה, חוץ מהירך".

האושר בא לפתע בגיל שמונים?

"אף פעם לא הייתי מרוצה מעצמי. הכל היה צריך להיות מושלם, ואני תמיד ראיתי מה לא בסדר בי. הביקורת העצמית שלי הפריעה לי להיות שמחה, למרות שהיו לי הרבה מאוד סיבות להיות שמחה. כשפיספסתי תו בהופעה, הרגשתי כישלון. הייתי בדכדוך רוב הזמן, והוא התעצם דווקא כשהצלחתי מאוד עם המוזיקה. בזמנו, הרופא אמר לי שזה חוסר איזון של חומרים בגוף ונתן לי ציפרלקס. לשמחתי, הציפרלקס לוקח ממני את הדכדוך המתמשך. גם הגיל תורם לקבלה העצמית. בגיל שמונים כבר למדת משהו על החיים ועל פרופורציות".

תלבושת מושבניקית

ההרכב "קווינטה וחצי" שיופיע עם הירש בפסטיבל הפסנתרים | צילום: ענבר אייל

מלחינים מעטים השאירו חותם מפואר על התרבות הישראלית כמו הירש, כלת פרס ישראל, אם לבן ובת וסבתא לשתיים. היא כתבה לחנים יפהפיים לשירים כמו "פרח הלילך", "בלדה לשוטר", "ללכת שבי אחרייך", "אהבתה של תרזה דימון", "כבר אחרי חצות", "בואי לאילת", "אתה לי ארץ", "אי שם", "עושה שלום", "בפרדס ליד השוקת" ו"אולי על שפת הים". גם העובדה שהשירים שלה עדיין מושמעים לא מעט בעידן של נונו, יסמין מועלם ונועה קירל, ושההופעות שמלוות את התאריך העגול מלאות — משמחות אותה. ההופעה הקרובה, יחד עם ההרכב הווקאלי קוינטה וחצי, שתיוחד לשירי אהבה, תתקיים במוצאי שבת, במסגרת פסטיבל פסנתרים שמתקיים בתיאטרון ירושלים בניהולו של מיכאל וולפה.

הירש אומרת שקשה לה לציין איזה שירים היא אוהבת במיוחד מתוך 1,500 השירים שהלחינה. אולי מפני שבכל פעם היא מתרפקת על שיר אחר. "הבן שלי אומר שהשיר הכי יפה הוא 'פרח הלילך', המנגינה הראשונה שכתבתי, כחיילת בלהקת השריון", היא אומרת. "אורי אסף כתב אחר כך את המילים הנפלאות. כשניגנתי את המנגינה במועדון המפתח, ניגשה אליי אישה חייכנית, ואמרה, 'נורית, איזו יופי של מנגינה. למה לא תתאימי לה מילים?' זאת הייתה נעמי שמר, הגדולה מכולן.

"'בואי לאילת', ששר ליאור ייני, הוא אחד השירים הכי אהובים עלי, גם 'לאחד החיילים'. מבחינה מוזיקלית יש לי שירים יותר מעניינים מ'עושה שלום', אבל השיר הזה הוא נחלת העם היהודי וזכה להיכנס למחזור התפילות. אני מחוברת אליו יותר מאשר לכל שיר אחר. לפני שאני ישראלית, אני יהודייה, אולי בגלל החינוך שקיבלתי בבית של סבא וסבתא שלי שאצלם גדלתי. השיר נולד בפסטיבל הזמר החסידי 1969 וזכה במקום השני. פניתי לאהוד מנור וביקשתי, 'תן לי רעיון על מה לכתוב', והגאון הזה בחר את המילים הכל כך נוגעות מתפילת הקדיש. השיר הזה כבר פרס מזמן כנפיים בכל העולם".

"אבניבי", הוביל את הירש, אהוד מנור ויזהר כהן לזכייה הישראלית הראשונה באירוויזיון. "רצינו למסור אותו לפסטיבל הילדים של אבשלום רובין שהתקיים אז", היא אומרת, "אבל אחרי שכתבנו את השיר, עפרה (פוקס־מנור) אמרה, 'הוא יותר מדי טוב לפסטיבל הילדים, בואו ניתן את זה לקדם אירוויזיון'. הרעיון לכתוב אותו בשפת הבי"ת היה של אהוד. הוא הכיר את השפה הזאת מהילדות שלו בבנימינה. השיר הולחן טלאים טלאים, תוך כדי שיחת טלפון בינינו שנמשכה יותר משעה. אהוד בכלל לא רצה לנסוע לאירוויזיון, זה לא נראה לו חשוב".

התרגשתם בתחרות?

"כשניצחתי על התזמורת אולי התרגשתי. כשראיתי שזכינו הסתכלתי על אהוד, עם התלבושת המושבניקית שלו - מכנסיים קצרים וסנדלים - והפצרתי בו ובבעלי דאז יורם רוזנפלד, שלבש חליפת קטיפה שקנינו בפריז, 'לכו ותחליפו את הנעליים ואת החליפה'. נכון, השרוולים של החליפה היו קצרים על אהוד, אבל הוא עלה כמו בנאדם מכובד לקבל את הפרס. יזהר והחבר'ה היו מאוד נרגשים בתחרות, ואני הייתי קצת בתפקיד הגננת. יזהר הרגיש שגורל המדינה מוטל על הכתפיים שלו, והייתי צריכה לנהל איתו שיחות מוטיביציה כדי להרגיע את החששות שלו".

זכרונות מסלאח שבתי

אילנית היא הזמרת המזוהה ביותר עם הירש, שהלחינה לה כ־50 שירים. "הכרתי אותה בתחילת הדרך", מספרת הירש. "נסעתי למועדון עומר כיאם ביפו כדי לשמוע את אילן ואילנית שרים. אני לא אשכח את הרגע שבו ראיתי אותה. היא ירדה מהקומה השנייה, בלונדינית ויפה, היא נראתה כמו איזה פיה עוצרת נשימה. הוקסמתי מהקול שלה, שהיה לו ניחוח קצת זר לשירה של הלהקות הצבאיות של אותם זמנים. היא הביאה מין ניחוח חוצלארצי, מהברזיליות שלה. עד היום אני אוהבת את הקול החם שלה. היא זמרת הדגל שלי.

"אני מאוד אוהבת גם את יהורם גאון. הוא זמר נהדר ואדם טוב. הוא לא מזייף אף פעם. הגיל לא נותן בשניהם את אותותיו. יש לו גם קסם אישי בלתי רגיל. יום אחד אמרתי לו באחת החזרות, 'יהורם, אתה יודע, יש לך קסם אישי כמעט כמו לאהוד מנור'. אז הוא צחק".

עד היום היא מתגעגעת לאהוד מנור, השותף שלה לכתיבת עשרות קלסיקות. "פגשתי את אהוד במועדון צוותא במאפו", היא מספרת. "הייתי הפסנתרנית של המקום. שלמה ניצן, שהיה ידיד טוב שלי, אמר, 'תכירו, אהוד כותב מילים, את מנגינות. תעבדו ביחד'. אהוד נתן לי פתק ובו המילים של 'הבתים שנגמרו ליד הים', באותיות קידוש לבנה. למחרת בבוקר כבר הלחנתי את השיר. כך נולד רומן של המון שירים וחברות נפלאה בינינו".

גם הקולנוע הישראלי הרוויח את כשרונה של הירש, שכתבה את השירים ל"סאלח שבתי", סרטו של אפרים קישון. "קישון ביקש שאכתוב את המוזיקה לסרט", היא אומרת. "באותה תקופה אבי נשר עמד לעשות את הסרט 'הלהקה', ורצה שאכתוב את המוזיקה, אבל אני העדפתי לעבוד עם קישון. הערצתי אותו ואת הכתיבה שלו. אפרים היה איש מאוד חכם. הוא אמר לי, 'תשמעי, זה יהיה כישלון בעיתונות, אבל זאת תהיה הצלחה אדירה בקהל'.

"אני תוהה לעיתים קרובות למה שיר הנושא של 'השוטר אזולאי' הצליח כל כך. אולי זה בגלל המילים של אהוד, אולי בזכות הלחן והביצוע הנהדר של אושיק לוי, ואולי בגלל שייקה אופיר שעמד והדמעות מתגלגלות מעיניו. כתבתי את המנגינה לפי דמותו של שייקה, ואחר כך אהוד התאים ללחן מילים. אני בחרתי באושיק לוי כמבצע. רציתי מישהו עם גרוב, ניטרלי, שהוא מעל הזמנים ולא יזהו אותו עם תקופה מסוימת, והצלחתי".

מה הפספוסים הגדולים בקריירה שלך?

"באמת שאין לי תחושת החמצה. אני לא רואה כישלון בשיר שלא הצליח. את השיר שהלחנתי לסרט 'מאחורי הסורגים' כתבתי כשיר לאישה. שמרית אור, שכתבה את המילים, ואני הצענו אותו לאילנית, לעופרה חזה ואילנה אביטל ואף אחת מהן לא רצתה אותו. פתאום בועז שרעבי קיבל תפקיד בסרט וביקשו ממנו לכתוב את שיר הנושא לסרט. הוא אמר, 'שמעתי שיר יפה של נורית הירש אצל שלמה צח ואני רוצה אותו'. שמרית שינתה כמה מילים. במקום 'תן לי יד' היא כתבה 'תני לי יד'".

צימר במנרה

העובדה שכבר 19 שנה היא חולקת את חייה עם מושיק לינדן (74), שגם מנהל את הקריירה שלה, מקלה עליה מאוד. "התקשרה אליי חברה טובה שלי מהגן, נאוה פסטרנק, ואמרה לי, 'מושיק, לא הגיע הזמן שכבר תהיה עם מישהי, שתתמסד?'" הוא מספר. "'מי היית רוצה שאשדך לך?' אמרתי, 'קראתי לפני כמה ימים כתבה ב"ידיעות אחרונות" על נורית הירש. הייתי מאוד רוצה להכיר אותה".

"זאת לא הייתה אהבה מהפגישה הראשונה", אומרת הירש, "אבל הוא היה חדור מטרה".

לינדן: "דיברנו שלוש שעות בטלפון. שאלתי, 'אז מתי נפגשים?' והיא אמרה, 'טוב, אז נהיה בקשר'. שאלתי, 'מה את עושה מחר?' והיא ענתה, 'כלום'. הצעתי: 'אז בואי ניפגש מחר'".

וזהו? הכל זרם?

הירש: "לא. זה נמשך כמה חודשים, עד שהוא קבע עובדה בשטח. יום אחד הוא מודיע לי, ועוד לא גרנו אז ביחד, זה היה ממש אפלטוני, 'הזמנתי לנו צימר במנרה'. נסענו, וקרה מה שקרה וראיתי כי טוב, וזה נמשך עד היום. יופי של אהבה".

מה את חושבת על המוזיקה הצעירה?

"אני מאוד מתחברת למה שקורה היום. אני תמיד שואפת לחידוש. כשאני מרגישה שאני משעממת את עצמי, אני מפסיקה לכתוב לחודשים. אני לא אוהבת לחזור על עצמי. אני פשוט אוהבת לגוון. ולהקשיב מה חדש. אני כל הזמן עם האצבע על הדופק. יש אצלנו מוזיקת פופ נהדרת. כשגרתי באמריקה הושפעתי מהרוק ומהמוזיקה לריקודים. אהבתי דיסקו, וכתבתי שיר בקצב הדיסקו. אני מאוד אוהבת את חנן בן ארי, אביתר בנאי ועילי בוטנר".

ונועה קירל?

"אני אוהבת אותה. אני לא משווה אותה לגבעטרון ואני לא משווה אותה לוילנסקי. זה פופ עכשווי ואני משווה אותו לפופ עכשווי אמריקאי. זה לא רק מוזיקה, זה גם קצת הפקה. אני אוהבת לא רק את נועה קירל, אלא גם נונו ויסמין מועלם. ההפקה היא חלק חשוב בשירים האלה. קודם אני גם מסתכלת מי עשה את ההפקה — ג'ורדי, או הבן של יזהר אשדות, שהוא מפיק מצוין. אצל נונו אני אוהבת את הטקסטים, שמדברים לדור מסוים. נועה קירל היא מקצוענית בדרגה עליונה בנישה שלה. היא רקדנית יוצאת מהכלל ויש לה קול מתוק שהולך ונבנה, ועיבודים נהדרים ורעיונות מצוינים. אני אוהבת לצפות בה ואני מאחלת לה הצלחה באירוויזיון. היא בנאדם עובד. עכשיו אני מקשיבה ליסמין מועלם. אני מאוד אוהבת את הקול שלה. טונה מדבר רק לדור מסוים שאני לא שייכת אליו.

"וילנסקי לימד אותי מה זו פתיחות. שאלתי אותו, 'איך אתה מתמודד עם מוזיקה מודרנית?' אז אמר, 'יש לי עצה בשבילך. תקשיבי לזה עוד ועוד והאוזן שלך תתרגל. וכשאני אומרת איכס על זה בלבי, אני אומרת, בוא נשמע את כל הרפרטואר של הזמר הזה. לא יכול להיות שדור שלהם טועה ורק הדור הוותיק צודק".
איפה תהיי בעוד חמש שנים?

"מי יודע. אני לא מעוניינת לחיות יותר מדי. אני מוכנה למות בכל רגע. גם לפני עשר שנים, הייתי מוכנה למות בכל רגע, לחסוך את מרורי הזקנה. אני מעדיפה דום לב בשינה. דיברתי עם צדי צרפתי, והוא אמר, זו משאלה של כולם. כל עוד אני בריאה זה נהדר". •