פסקת ההתגברות האמיתית

השחקן והקומיקאי ג’ונה היל פירסם לא מזמן הודעה נוגעת ללב. "חוויתי כמעט 20 שנים של התקפי חרדה קשים, שהחמירו בעקבות השימוש ברשתות החברתיות והגעה אל אירועים תקשורתיים וציבוריים, השקות, ועוד, לכן החלטתי שלא להשתתף בקידום הסרטים. מדובר על צעד מהותי וחשוב בשביל הבריאות הנפשית שלי", הסביר היל, שגם על הדרך מחק את חשבון האינסטגרם שלו. "בסופו של יום", הוא ציין, "אני מקווה שהצעד הזה שאני עושה והדיבור על המצב הנפשי שלי יגרום לאנשים להרגיש טוב יותר, ולהכיר את הנושא הזה".

כשראיתי את ההודעה הזו, הערכתי את הצעד שלו אם כי לא עד הסוף הבנתי במה מדובר. השבוע, לאחר שצפיתי בנטפליקס בסרט הדוקומנטרי החדש שהוא עשה על הפסיכיאטר שלו ועל הדרך גם על עצמו, הבנתי כמה אמיץ ומיוחד היה הרגע ההוא. עזבו שהיל הגשים בסרט החדש את החלום של כל מטופל, להכיר ולדעת הכל על המטפל שלו; היל, שהוא באמת שחקן מוכשר באופן יוצא דופן, חושף את עצמו בסרט באופן נוגע ללב, ובעיניי אין דרך להגזים בחשיבות שיש לרגע שבו כוכב הוליוודי אהוב ומצליח מספר על האתגרים הנפשיים שלו, על רגעי החרדה והבדידות.

עוד נחזור להיל, אבל לפני כן משהו על חוסן נפשי: חיכיתי לסוף העונה של "טאבו" (שלא ייראה שאני מנסה לעשות יח”צ), כדי לכתוב גם פה במדור על נתנאל יהודה הלוי ז"ל. פגשתי אותו במסגרת הצילומים, בילינו יחד שלושה ימים אינטנסיביים במיוחד. נתנאל הצחיק אותי וריגש אותי ולימד אותי המון. נשארנו קצת בקשר. לאחר הצילומים, כשרציתי לעזור לאדם בעל מוגבלות למצוא מישהו שילווה אותו לטיפול שבועי, הוא לקח על עצמו את המשימה, ריכז פניות, וסגר את הפינה. נתנאל, שהתמודד עם ניוון שרירים, היה משותק כמעט לגמרי, בחלק מהזמן הוא התקשה אפילו לנשום, אבל במקום לשקוע ברחמים עצמיים, הוא השתמש בכוח שהיה לו ברשת ובניסיון חייו, כדי לעזור לי לעזור לאדם אחר לחזור למסלול. הוא עשה טבלה מסודרת עם ההצעות שקיבלנו לסיוע והתקשר גם להסביר לי איך צריך בדיוק לפעול. הוא היה אדם חכם ומעשי. 

נתנאל סיפר לי שהוא רוצה להיות בכנסת כדי להילחם על ישראל מונגשת. הוא פעל המון בנושא. אחרי שמלכת אנגליה הלכה לעולמה הוא שלח לי בדיחה שחורה על המוות שלה, ושאל אם זה עובר אותי. ברור שזה עבר. הוא ידע שאני אוהב בדיחות שחורות, שזה מעיר אותי לחיים. גם הוא אהב את זה מאוד. יש לי הודעה נחמדה ממנו, שבה הוא מבקש שאזכיר לו איזו בדיחה נוראית שסיפרתי. זו בדיחה שלא נכנסה לפרק שצילמנו, כי היא באמת הייתה מוגזמת, אבל הוא נקרע מצחוק ממנה. הוא מצא זוגיות אחרי המון שנים והוא מאוד חיכה שהפרק איתו ישודר, קיווה שזה יעזור לו לסגור עוד מעגלים עם אהוביו. 

נתנאל היה גיבור. לפעמים גיבורים שוקלים כ־40 קילו ולא מסוגלים להזיז כמעט שום איבר בגוף. הם גיבורים משום שהם בוחרים בטוב. היו לנתנאל כל הסיבות בעולם לוותר. הוא קיבל את הקלפים הכי גרועים שאדם יכול לקבל, אבל וואלה, לא התבכיין. נלחם כדי לא רק לשרוד, אלא גם לעשות טוב לאחרים. וזה קרע לי את הלב כשהסיפור שלו הסתיים. הוא נפטר חודש לפני שידור הפרק שצילמתי איתו, ואני מבקש ממי שמתעניין קצת בפועלו לעשות גוגל על השם של נתנאל, ולקרוא קצת עליו ועל הדברים שהיו חשובים לו. באופן אישי אני מבטיח לו להמשיך עם ההומור השחור שאהב, כי כמו שהוא הבין היטב, אם לא נדע לצחוק עם בעלי מוגבלויות, גם לא נדע לבכות עימם.

כשנתנאל נפטר חשבתי לעצמי שבטוח שחבריו הטובים ידאגו לדייסון, הכלב שכל כך אהב, אבל מי ידאג להם?

ואם כבר בכלבים וב”טאבו” עסקינן, הנה סיפור קטן שריגש אותי, על נאמנות של כלב נחייה: בתחילת כל פרק בסדרה היה מעין גֶג פתיחה, בדיחה שצילמנו עם המשתתפים ובאה כמעין הצהרת כוונות לכך שגם על מה שכואב צוחקים. בפרק עם העיוורים, הפאנץ' היה שאני הולך לווילה ואחד המשתתפים העיוורים הולך בטעות לצד השני וכמעט נופל לבריכה. אבל מה שקרה זה שכשהתחלנו לצלם את הסצנה, כלב הנחייה של אותו עיוור פשוט לא הסכים. כל אימת שהבחור העיוור התקרב לבריכה (במטרה לעצור רגע לפני, יש לו מקל והוא ידע איפה לעצור), הכלב שלו רץ ונעמד בינו לבין המים. הוא ניסה להרגיע את הכלב כי הוא הרי ידע מה הוא עושה, אבל הכלב פשוט לא הסכים שנצלם את הסצנה וכל הזמן רץ וחצץ בינו למים. בשלב מסוים הכנסנו את הכלב לחדר נפרד, אבל הוא נבח משם בדאגה וזה נכנס לסאונד, אז מישהו היה צריך לקחת אותו לסיבוב כדי שנוכל להמשיך. 

אולי אני קצת מזדקן וליבי רך מדי, אבל הנאמנות הזו של הכלב אשכרה ריגשה אותי מאוד.

חזרה לג'ונה היל ולפסיכיאטר שלו. באחד הפרקים של “טאבו” עסקתי באנשים שסובלים מעודף משקל קיצוני. עכשיו בראש שלנו, מי שהיה פעם שמן וכבר שנים איננו, בעצם התגבר על הבעיה, לא? ניצח אותה.

אז”ש (אז זהו שלא). בדוקו של ג׳ונה היל, כשפיל סטאטס הפסיכיאטר שלו, מדבר איתו על הצל שיש לכל אחד, היל מדבר על הילד שהיה בגיל 14 ושקל מעל 120 קילו. הילד הזה, מתברר, לא מניח לו גם היום. לא משנה כמה פרסים ושוברי קופות יהיו לו, היל עדיין מרגיש כמו הילד ההוא השמן מאוד, שחשב שהוא פגום, שהוא לא ראוי לאהבה, שהוא "סתם תופס מקום". תחשבו איזה דבר זה: אחד השחקנים המצליחים בעולם, שחקן שחלק גדול מהעשייה שלו הוא קומדיות קורעות, מסתובב בעולם עם ההרגשה הנוראית שהייתה לו כשהיה בן 14. הוא מנסה כל הזמן להדחיק את ההרגשה הזו, להתגבר עליה, לשכוח אותה, אבל הוא לא מצליח. ומה שברור מהדוקו המרתק שלו (ויש פה מסר לכולם), זה שהדרך היחידה שתעזור להיל להשיג שלווה ושקט נפשי איננה לעשות עוד סרטים מצליחים וגם לא לקבל עוד אהבה מבחוץ. הדרך היחידה שלו להיות שלו באמת היא לקבל את עצמו, ובעיקר את הילד שהיה, כפי שמעולם לא קיבלו אותו. שבת שלום.