האתגר של שר האוצר הבא, במשרה מלאה או חלקית, לא יהיה מחיר החשמל, לא יהיה חוק המטרו ואפילו לא הגרעון. במרכזה של המדיניות הכלכלית בשנה וחצי הקרובות יעמוד המאמץ התקציבי הענק הדרוש למימון המלחמה נגד איראן על כל השלכותיה – ובמשתמע גם מלחמה רב־זירתית בשותפותיה ושלוחותיה בלבנון, סוריה ועזה.

זו התמונה העולה בחדות מהשיחות עם בכירי צה"ל, מערכת הביטחון ומקורבי ראש הממשלה המיועד נתניהו ומדבריו של ראש אמ"ן, האלוף אהרון חליוה. חשוב, אומרים הבכירים, להכין לכך את אזרחי ישראל. לדבריהם, "בשעה שצה"ל צובר הכנות למלחמה שכבר בולעת תקציבים כבדים, דעת הקהל בארץ עסוקה ביוקר המחיה ובחיפוש דילים לחופשת חנוכה/חג המולד/פסח".

אבל עוד לפני ההחלטה המכרעת על הרס מתקני הגרעין באיראן צה"ל מבקש ב־2023 תוספת לתקציב הביטחון השוטף שתגדיל את חלקו בתוצר המקומי ב־0.7%. לא מעט: גידול של לפחות 10 מיליארד שקל מעבר למתחייב מצמיחת המשק. אם הדרישה תתקבל, תקציב הביטחון הכולל יתקרב ל־100 מיליארד שקל, לא כולל מימון מלא של המלחמה הבאה.

הגידול נדרש לצרכים ויעדים מגוונים, מבלימת הנטישה של חיילים הייטקיסטים צעירים שכבר לא מתלהבים לחתום קבע ולהישאר לשנים ביחידות טכנולוגיה צבאיות מתקדמות, למרות הסיכוי לפנסיית גישור תקציבית מגיל 42, דרך חידוש המלאים בציוד מתכלה ועד להתרחבות מב"מ, "מלחמה בין מלחמות", ראשי תיבות צה"ליים לפעילות צבאית מניעתית אנטי־איראנית גלויה וסמויה, במעגלים גיאוגרפיים רחוקים וקרובים. לשם כך, לדוגמה, הוכפלה ההשקעה של צה"ל בטכנולוגיה – ויצרה, לפי ההערכות, מחסור של כ־1,500 טכנולוגים צבאיים. "האוצר", אומרת בכעס אישיות צבאית בכירה, "לא מאשר להייטקיסטים בצה"ל עבודה מהבית, מתעקש על נוכחות פיזית ופוגע במוטיבציה".

את הדרישה להרחבת בסיס תקציב הביטחון במסגרת תוכנית רב־שנתית חדשה יפנה צה"ל לממשלה הנכנסת. תקציבי המעבר "ההמשכיים" בשנים 2019 עד סוף 2021 הותירו את המטכ"ל בטראומה עמוקה ולא חולפת; חיינו אז מהיד אל הפה, מספרים האחראיים על תקצוב צה"ל בפועל, ללא מתווה מאושר, ללא אפשרות להתחייב לקניות עתידיות ומשלמים ביוקר רב על הביטולים והעיכובים.

קצין בכיר: "בשורה התחתונה כל התהליך הזה של תפקוד ללא תקציב מאושר ייקר את הרכש הצבאי בעשרות אחוזים, על חשבון משלמי המסים. כדי לממן את הצרכים החיוניים ביותר נאלצנו גם לחתוך בבשר החי של מוכנות וכשירות". "ביטחון", הוא מוסיף, זה בהחלט עניין בזבזני: אנחנו, למשל, קונים מדי שנה תרופות וציוד רפואי בחצי מיליארד שקל וזורקים לפח את הישן כי פג תוקפו. אפשר בלי זה? אי־אפשר.

הרמטכ"ל הנכנס ועמיתיו למטה הכללי מאוחדים הן בתביעה להגדלת תקציב הביטחון השנתי והן בחרדה משר אוצר שלא יבין את משימת כהונתו: להכין את המשק לכלכלת מלחמה. "קשה לראות", אומרים, "תרחיש מציאותי שלפיו ישראל לא נאלצת להשתמש בכוחה הצבאי כדי לעצור את מרוץ החימוש הגרעיני האיראני". לכך נוספת ההחלטה של ראש הממשלה המיועד נתניהו להקדיש את כהונתו הבאה לשחרור ישראל, "אחת ולתמיד", מהאיום הגרעיני האיראני.

הכאוס האיראני

אבל מתי המלחמה? איראן עצמה מצויה כעת בלב הסערה. המחאה האזרחית הפכה למרידה, למרי אלים המסרב להיכנע. שואף את כוחו מהתסכול העמוק של העם מהמשטר החומייניסטי שהפך את המדינה הגדולה הזו לבית כלא. כלא ענק, מושחת ולא מנוהל. המרי מתרחב משום שהמשטר איבד את הלגיטימיות שלו בעיני הרוב והאופוזיציה הלוחמת איבדה את הפחד המשתק.

בבסיס המחאה לא נמצאת הכלכלה, אבל המשבר הכלכלי מזין אותה. הפרסומים השוטפים של הבנק העולמי מעידים על עומקו. האינפלציה באיראן מתקרבת במהירות לקצב של 100% לשנה, כאשר מחירי המזון עולים בשיעורים חודשיים של 10% עד 15%. לאחר פרוץ המחאה העלה המשטר את שכרם של עובדי המדינה, ובמיוחד של שוטרים וקצינים בשירותים החשאיים ועידכן את הקצבאות לעניים ולוותיקי מלחמת איראן־עיראק.

הצעד הרגיע חלק קטן מהאוכלוסייה והכעיס את הרוב, שאינו נסמך על שולחן המדינה. לאות הזדהות עם המחאה הושבתו השווקים, סוחרים ובעלי עסקים קטנים ובינוניים נעלו את עסקיהם ותחבורה פרטית חדלה לפעול לזמן מה. לגל המוחים והשובתים הצטרפו אפילו רבים מבני המזל המועסקים בתעשיות מפתח מולאמות כמו נפט ותקשורת, ביניהם מהנדסי אנרגיה ושדרני טלוויזיה מובילים.

אל אסון האינפלציה נוסף אסון האבטלה. לפי הסטטיסטיקה הרשמית רק 41% מהאיראנים משתתפים בכוח עבודה ו־60% מהמועסקים עובדים בכלל בכלכלה שחורה לא מדווחת. שיעור ההשתתפות של נשים בכוח העבודה ירד השנה ל־13% (רובן ככולן מועסקות בכלכלה שחורה), אחד הנמוכים בעולם, זאת למרות פרופיל השכלתי גבוה של האישה האיראנית ולמרות שיעורי ילודה קטנים. האבטלה הגלויה והסמויה שלהן מסבירה את מעורבותן המאסיבית במחאות: להן כבר אין מה להפסד.

אחרי כ־70 ימים, אמר השבוע ראש אמ"ן, המרי המתמשך מתחיל להטריד מאוד את השלטונות בטהרן. נוצרת שם "אנרגיה מהפכנית העשויה לחולל שינויים מרחקי לכת" ולסכן את אחיזת המשטר. ככל שהלחץ עליו גובר, כך הוא מגיב ביתר תוקפנות, מקומית ובינלאומית.

לא מן הנמנע שיימצא תירוץ לתקוף את סעודיה, אותה מאשימה התקשורת האיראנית הממשלתית באחריות ישירה למחאה ומרי (ישראל קצת רחוקה מדי). במקביל, עשויה איראן להתחיל בהעשרת אורניום לרמה של 90% – רמה צבאית מובהקת – ולהעמיד את המערב בפני "מבחן קריטי". בשקט־בשקט, בלא תגובה חריגה של ארה"ב ואירופה, היא כבר צברה די אורניום ל"4 פצצות או ראשי חץ גרעיניים".

בנסיבות אלו, מעריכים באמ"ן, לא סביר שאיראן תחזור להסכם הגרעין – והכוונה להסכם משופר, השונה בתכלית מההסכם שממנו פרשה ארה"ב לפני 4.5 שנים והוא כבר לא רלוונטי – אבל גם "לא תפרוץ קדימה לחימוש גרעיני של ממש. עדיין לא לפצצה". פריצה גלויה כזו, חוששים בטהרן, עלולה לגרום נזק כבד לשרידות השלטון הקיים.

יש בצמרת הביטחונית מי שסבורים כי השותפות של המשטר האיראני עם המשטר הרוסי במלחמה נגד אוקראינה ומכירת נשק וטכנולוגיה איראנית לרוסים פותחת חלון הזדמנויות לחיסול התשתית הגרעינית האיראנית בפעולה ישראלי צבאית מהירה, תוך קבלת תמיכה – למעשה הסכמה בשתיקה – גם מהממשל בארה"ב וגם ממדינות אירופה.

התעשייה הצבאית האיראנית משתפרת בשיעור מדהים, לא חסר לה כסף והיא טובה מאוד בהעתקת טכנולוגיות צבאיות זרות. "אם ישראל תצא להשמיד את פרויקט הגרעין הצבאי האיראני, ארה"ב תהיה לצידנו", הם מבהירים. מקבלי ההחלטות בממשל הנשיא ביידן כבר מבינים שאיראן מסכנת לא רק את ישראל ולא רק את שכנותיה אלא את שלום העולם כולו. מסכנת את הסדר העולמי. קצין בכיר: "משום שהסיכוי להסכם גרעיני בינלאומי חדש ללא הפלת משטר משמרות המהפכה הוא כמעט אפסי, נשארת על השולחן אופציית מלחמה, ובקרוב".

מלחמה שמשמעויותיה הכלכליות נאמדות בעשרות מיליארדי דולרים, לא שקלים. היא תחייב – כבר מחייבת – תכנון רב־שנתי מושכל, שינוי עמוק בסדרי העדיפויות התקציביים ומעבר, לפחות זמני, ואולי אפילו ממושך, לאורחות חיים תחת כלכלת מלחמה. למדנו מאוקראינה, אומר אחד המפקדים האחראיים על הכנת צה"ל, שבבוא העת נוכל לסמוך רק על עצמנו: על המודיעין שלנו, על רוח הקרב של החיילים שלנו ועל יכולת הספיגה והעמידה של העורף. לאלו אין תחליף.

בסופו של דבר, חוששים במערכת הביטחון, משרד האוצר יציע לארגן את העלויות הצפויות של הכנה לתקיפה באיראן "בקופסה", פטנט המאפשר לעקוף את מגבלות חוק התקציב כשמדובר בהוצאה חד־פעמית יוצאת דופן. לבכירי מערכת הביטחון אין מילה אחת טובה להגיד על שיטת הקופסאות; היא לא יעילה ומעוותת.

הם ממליצים על פתרון אחר, על חזרה למודל כחלון־יעלון מ־2016, הסכם עקרונות תקציבי מקיף בין שר אוצר לשר ביטחון הנרקם הרחק מהתקשורת. רק שלשם כך דרוש שר אוצר מתון ומקצועי בדמותו של משה כחלון וכזה ממש לא נראה באופק המו"מ הקואליציוני. נראה ההפך: למשרדים חשובים מתמנים פוליטיקאים שהכי פחות מתאימים להם.

שאלה של מחיר

שש שאלות על המאבק באינפלציה:

1 האם הצרכן הישראלי פראייר? לא, ההפך הגמור נכון. הצרכן הישראלי מצטיין בערנות למחירים, לשירות, לאיכות. מוביל בהרבה על פני עמיתיו באוריינות צרכנית ובמאבקים צרכניים. כפי שהוכיחו שוב ושוב חוקרי התנהגות כלכלית, לתושב של לונדון, פריז, רומא או ניו־יורק אין מושג ירוק מהן רמות המחירים ברשתות המרכולים בעירו והוא הפך לאדיש לתנודתיות האינפלציונית. זינוק של 15% במחירי המזון בשנה האחרונה במדינות OECD לא הזיז לו; הקניות הצטמצמו באחוז עד שני אחוזים. דעת הקהל במערב לא מחפשת את הרשעים המקומיים האשמים בהתפרצות האינפלציה – ויש כאלה בשפע – לא מקטרת על חזירות חברות המעלות מחירים ולא מתגייסת לחרמות. משלמת.

2 האם המחאה נגד ההתייקרויות בארץ מצליחה? במידה מפתיעה, כן. הודות לכעס הצרכני המשפיע על היצרנים, משווקים וקונים – ובזכות מדיניות הריבית התקיפה של בנק ישראל – קצב האינפלציה בכלל ואינפלציית המזון בפרט בישראל נמוכים מאוד בהשוואה לעולם, זאת למרות היותנו מדינת אי פתוחה רק ליבוא מרחוק. מאוקטובר 2021 עד אוקטובר 2022 התייקר המזון בארץ ב־4.3% לעומת ייקור של 18% בגרמניה, 17% בשוודיה, 16% בפינלנד, 16% בדנמרק, 15.5% בספרד, 14.5% בבריטניה ו־11% בארה"ב. במדינות מזרח אירופה הייקור אף מהיר יותר: בבולגריה, רומניה, סלובקיה, צ'כיה ופולין התייקר המזון בשנה אחת ב־22% עד 25%. לשנה הבאה חוזה ה־OECD בסקירתו האחרונה בלימת אינפלציה כמעט מלאה בישראל – התייקרות שולית של 2.5% במהלך 2023 לעומת הקושי הבולט לבלום אותה במדינות אחרות.

3 האם רצוי להוזיל את הירקות והפירות על ידי פתיחת כל הענף ליבוא בלי הגבלות? כתשובה אביא את דבריו של פרופ' איל קמחי ממכון "שורש" שבראשו עומד פרופ' דן בן־דוד: "מחירי הירקות והפירות בארץ זולים מאשר בממוצע במדינות ה־OECD". "ישראל", מוסיף פרופ' קמחי, בהסתמך על מחקר שערך ושפורסם השבוע – ובהיות מחקרו מנוגד להטפות התקשורתיות השכיחות לא זכה להד הראוי לו - "מייבאת כבר כמעט מחצית מאספקת המזון שלה, ואם מוסיפים לחשבון את היבוא של מזון לבעלי חיים מגיעים להרבה יותר ממחצית". במחקרו מדגיש פרופ' קמחי את החשיבות העליונה לביטחון התזונתי של הישראלים בכלל ושל השכבות החלשות בפרט של שמירה על כושר יצור מקומי של תוצרת חקלאית טרייה. מסקנתו החד־משמעית: "הפחתת מכסים על הפירות והירקות מסכנת את יכולת היצור המקומית וחושפת את הצרכן הישראלי לסיכון עתידי גדול יותר". ראו הוזהרתם.

4 האם הכל כאן נורא יקר? לא הכל. מחירי החשמל והמים לצרכן הביתי נמוכים אצלנו בשליש עד חצי בהשוואה למערב אירופה ויישארו כאלה גם אחרי הייקור המתוכנן לינואר. סל התקשורת הישראלי הכי זול במערב. סל התחבורה ציבורית – רכבות ואוטובוסים – זול אף הוא. תחושת היוקר המופרז אצלנו מקורה בהשוואה שעורך תייר ישראלי המגיע למרכול ביוון ומתרגם מחיר גביע יוגורט שם לשקלים החזקים שבכיסו, והיוגורט אכן יוצא זול. אבל התייר לא שואל מהו השכר הממוצע ביוון, בתרגום לשקלים: הוא פחות מחצי מהשכר הממוצע לשכיר בישראל. במונחים של כוח קנייה ריאלי, השכר אצלנו עלה בעשור שחלף ב־25%. ביוון הוא נשחק ובממוצע האירופי עלה ריאלית רק ב־2.5%. כשהחלב הטרי בעולם מתייקר בעשרות אחוזים אפשר רק לשמוח שמחירי מוצרי החלב עולים אצלנו ב־5% ולא ב־50% כמו בבריטניה.

5 האם יש סימנים לסוף הגל האינפלציוני? סימנים יש, אך הם לא חד־משמעיים. אירועים גלובליים – פוסט־קורונה, מיתון חריף בסין, פלישה רוסית לאוקראינה – גרמו להתפרצות אינפלציונית ראשונה ממנה התגלגלו לשונות האש האינפלציוניים לענפי משק מרוחקים כמו אופנה, אלקטרוניקה ביתית ושירותים אישיים. הגלגול עוד לא נעצר, האש טרם אותרה. העלאות ריבית על ידי הבנקים המרכזיים ובניהם בנק ישראל לא יכבו אותה במלואה, מה גם שאשראי יקר מדי עלול לחנוק את הפעילות הכלכלית היצרנית ולהזיק במקום לסייע. נקשיב לנגיד פרופ' אמיר ירון ואל נא נהיה אופטימיים מדי לפני הזמן.

6 מה לעשות כדי להאט את ההתייקרויות? בעיית המזון המתייקר – כמו בעיית האינפלציה כולה – אינה ברמת המיקרו, במרדף אחר פריט כזה או אחר על מדפי המרכול אלא ברמת המקרו. את המענה יכולה לכן לספק כעת רק מדיניות כלכלית לאומית חדשה, המבוססת על עסקת חבילה בין הסתדרות העובדים (שתסתפק בפיצויי שכר מוגבלים ותוותר על דרישות מרחיקות לכת המאיצות אינפלציה), ארגוני המעסיקים (שיתחייבו לריסון מחירים ויימנעו מקפיצה טרמפיסטית על רכבת ההתייקרויות) והממשלה (שתסבסד זמנית את מחירי השירותים הציבוריים החיוניים, תגבה מסים מיוחדים ממרוויחי האינפלציה ותסייע באדיבות לנפגעיה). העסקה תידרש שבעתיים אם נצא למלחמה.