כשבאסם יחיא כיבה את הנרות בעוגה בחגיגות יום הולדתו ה־14, הוא ביקש לעצמו בעיקר שקט. לא סלולרי חדש ולא פלייסטיישן, פשוט שקט. יחיא, הבן הצעיר במשפחה אחרי שלוש אחיות, אוהב כדורגל ומשחקי וידיאו, ומתגורר בכפר קרע, בשכונה שנחשבת אחד המקומות המסוכנים באזור. קרבות ירי בין התושבים הם עניין שבשיגרה.

"האלימות מתפשטת בכל מקום", הוא אומר. "איפה שאת הולכת את מוצאת זכר לאיזה מקרה שקרה, קרב יריות, תאונה. אני גר ליד מנהלת בית הספר שלי, וכל ערב יש חגיגת יריות מחוץ לבית שלנו. זה כבר רגיל, התרגלנו. אני לא מבין למה אני צריך לפחד לצאת מהבית? למה ילדים צריכים לפחד לצאת מהבית פה בכפר בגלל בעיות שקורות בין אנשים מבוגרים. מה עשינו לא בסדר? אלו מבוגרים שאמורים להיות מודל לחיקוי בשבילנו".

עבור באסם וחבריו, המקום המוגן היחיד בסביבה הוא בית הספר שלהם, חטיבת הביניים אבן סינא - בית ספר ירוק ומקדם בריאות. וליתר דיוק, מה שנמצא בתוך בית הספר: מוזיאון השורשים לשימור ההיסטוריה והמורשת של הכפר, שעוסק בהיסטוריה המרתקת, והנשכחת לפרקים, של הכפר. המוזיאון האינטראקטיבי מייצר תעסוקה למתבגרים תושבי הכפר, מחזק את זהותם כתושבי המקום ומשמש מקום מפלט מפני האלימות הגואה ברחובות.

"זה המוזיאון שלנו", באסם מציג בגאווה את החלל, ומשוטט בין קירות עמוסים כלי בית וביגוד. הוא מציג עששית ישנה שסבא וסבתא שלו השתמשו בה. חברתו לשכבה מייס הייכל מצביעה על מאזניים קטנות שחבר לכיתה הביא מאמו, ודימה אבו פנה תופסת סלסלה צבעונית יפהפייה ומסבירה שבה היו מניידים דברים ממקום למקום בכפר.

צילום: גיל נחושתן

"את כל החפצים תרמו אנשים מהכפר לבית הספר", מסבירה מייס הייכל. "המוזיאון הזה הוא מוזיאון ראשון מסוגו שהמנהלת שלנו עם צוות המורים הקימה בבית הספר. אנחנו באים לפה לשחק וללמוד על התרבות שלנו, וזה מאוד מחבר אותנו לעבר ולהווה שלנו".

באסם: "בהתחלה זה היה מוזר לבוא למוזיאון כזה, להביא אליו דברים. אף אחד מאיתנו לא הבין בדיוק על מה מדובר כי עד עכשיו היינו רגילים ללמוד חשבון, מדעים וכאלה, לא על התרבות שלנו. לא היה משהו דומה לזה. עם הזמן הסתגלנו, התחברנו לנושא, שאלנו ולמדנו עוד. עשינו פעילות לבית הספר היסודי בעקבות מה שאנחנו לומדים פה, גרמנו להם לחוש את הערכים של החברה שלנו. זכינו להכיר מה זה התנדבות נתינה ואחריות".

דימה: "אני התנדבתי בפעילות זהירות בדרכים ולימדתי אותם על תאונות, איך לחצות כביש בבטחה, וזה היה לי מאוד מאוד מרגש ומלמד בעצמי".

כולכם חוויתם את מה שבאסם מספר על האלימות בכפר?

"כולנו כמובן", מכריזה מייס הייכל. "אני מאוד מפחדת לצאת בלילות, שלא יקרה לי משהו. לא מסוגלת לצאת מעבר לדלת. זה ממש מפחיד בכפר שלנו. אני משתפת את ההורים תמיד אבל הם כבר לא יודעים איך לעזור לי ומה להגיד. אני מפחדת גם עליהם. היריות האלה זה לא קרה פעם־פעמיים בחודש, זה כל הזמן. כל יום אנשים נרצחו, ילדים קטנים. אני שומעת יריות מהחדר מהמיטה לפני שאני הולכת לישון ולא מצליחה להירדם".

למייס יש שתי אחיות ואח, היא אוהבת לישון ומגדלת עיזים. "אין לי תחביבים", היא אומרת. "אני רוצה לעשות דברים כמו שילדים רגילים עושים וכל המצב הזה ממש מקשה עליי. בגלל זה אני כל כך אוהבת את המוזיאון שיש פה. יש לנו גם חממה שבה אנחנו מגדלים צמחים בכניסה לבית הספר. הלכנו עם המורה למדעים ושתלנו צמחים וזה עוזר לי להירגע ולא לחשוב על המציאות בחוץ. זה מנתק אותנו ומחזיר לנו את הביטחון. כל יום אנחנו הולכים ורואים מה קורה עם הצמח ששתלנו, האם הוא גדל ומה איתו. לקחנו אחריות עליו וככה אנחנו לומדים לקחת אחריות על עצמנו. אני בטוחה שבעזרתנו המצב ישתנה. אנחנו לומדים פה שילדים יכולים לשנות את העולם, שלחיים שלנו יש משמעות, שאנחנו יכולים להשפיע. אני באמת מאמינה שאני יכולה להשפיע".

אפשר לחנך אחרת

בשעה שגל פשיעה חסר תקדים משתולל במגזר הערבי, בית ספר בכפר קרע הוכיח שאפשר גם אחרת. בשנה האחרונה הפך ביה"ס למוקד עלייה לרגל, לאחר שתלמידיו הקימו את המוזיאון ולצידו חממה חקלאית וטכנולוגית המספקת כישורי חיים משמעותיים. זה סיפור על מנהלת בית ספר שמנסה כל יום לשנות את חייהם של 548 תלמידיה, לחזק בקרבם את תחושת המסוגלות ולהוציא אותם ממעגל האלימות.

"כשהגעתי לפה, לפני 14 שנה, הייתי המנהלת הצעירה ביותר בחברה הערבית, רק בת 28", מספרת נואל כנאענה אעלימי, המנהלת, אמא לחמישה ילדים שעברו בבית הספר תחת ניהולה. "כשהגעתי לכאן היה לי חזון להשפיע על פני החברה. אחרי עשר שנים הרגשתי שאני עושה הרבה מאותו דבר, לא יוצרת שינוי אמיתי אלא פועלת על אוטומט. חיפשתי מאיפה אני יכולה לקבל כלים חדשים. נתתי צ'אנס אחרון למשך שנה, שבו אני מנסה להוכיח לעצמי שאפשר לחנך בצורה אחרת, ואם לא — אעזוב את המקצוע.

"בהתחלה, בשנים הראשונות שלי, הייתי באה לבית הספר ויוצאת מפה בסוף יום עם חולצה קרועה, בגלל שהייתי מפרידה בין תלמידים שהרביצו מכות. לאט־לאט זה השתנה. התלמידים היו מגיעים לפה, למקום הבטוח, הטוב והנינוח שלהם. האלימות פחתה. אבל עדיין, כשהם היו עוברים לתיכון, כל מה שעשינו פה היה מתרסק. אחד התלמידים שלי היה יושב ראש מועצת תלמידים, ילד רגוע וטוב. פתאום, כמה שבועות אחרי שעבר ללמוד בתיכון, ראיתי אותו בתוך קטטה קשה וזה הדליק אצלי נורה אדומה. תלמיד למופת שיצא מהבועה הטובה הפך להיות ילד אלים. שם החלטתי שאני לא יכולה להמשיך ככה.

"הבנתי שאנחנו חייבים לשנות את המציאות בחברה הערבית שבה האלימות חוגגת ואחוזי הרצח גדלים. החלטתי שאני לא ממשיכה באותה התנהלות ואספתי את התותחים שלי, הצוות המקסים של בית הספר, ויצאנו לפעולה. כולם המליצו שאשתלב בתוכנית 'מפרש', חממה ליזמות חינוכית של משרד החינוך. התוכנית דורשת ללמוד יום בשבוע במשך שלוש שנים, ובתמורה בית הספר מקבל תקציב להקים מיזם ומקבל ליווי של מדריך מקצועי מטעם המשרד. הלכתי לזה והתקבלתי לתוכנית. הפלגנו במסע מדהים ששינה הרבה דברים בתוכי כבן אדם".

משמעות מובילה לאחריות

בתוכנית מפרש (המתקיימת בתמיכת קרן לאוטמן וקרן ברכה), דרך סיעור מוחות עם 30 מורים נוספים מכל הארץ וצוות המורים של נואל, נולד הרעיון להקים מוזיאון כמענה לחוסר השייכות והזהות של התלמידים. מדובר במוזיאון המורכב מפריטים מהעבר - בגדים מסורתיים, תכשיטים, חפצי נוי, מזכרות ועוד, שאספו הילדים מקרוביהם (הורים, דודים, סבים וסבתות) שקשורים להיסטוריה שלהם, ושדרכם מתחקים אחר המורשת המשפחתית וההיסטוריה של הכפר.

בשנה האחרונה המוזיאון הפך למעין מקור עלייה לרגל עבור תושבי הכפר, מורים ותלמידים מבתי ספר אחרים. "במהלך הלמידה שמנו לנו למטרה שאנחנו רוצים דור שירגיש בטוח יותר", ממשיכה נואל. "חשבנו שבעיית האלימות בחברה הערבית היא המטרד הכי גדול אבל הבנו שהיא רק קצה הקרחון. יש עוד סוגיות מזעזעות שלא מתקבלות על הדעת. מצאנו שבתאונות עבודה מתוך 94 שנהרגו השנה, 64 הם ערבים. מה שהוביל אותנו להבין שערך החיים המזערי שקיים בחברה שלנו הוא הבעיה".

איך מוצאים לבעיה כזו פתרון?

"החלטנו לחקור סוציולוגית, היסטורית, מה גורם למיעוטים ככלל פה ובכל העולם להיות עם ערך חיים נמוך וראינו שאותם אחוזים גדולים של תאונות קורים בכל העולם בעיקר אצל מיעוטים. התחלנו להשוות בין מיעוטים שטוב להם ומיעוטים שרע להם ומצאנו שלמיעוטים שמדברים בגאווה על הזהות ועל החיבור לשורשים, יש חיים ארוכים יותר. יש נוסחה שאומרת שאיפה שיש זהות ברורה ואפשרות בחירה בתחומי החיים, תעסוקה, מקומות לימוד — יש שייכות. בנוסף מצאנו שאיפה שיש הדדיות, כשנותנים למען הקהילה, יש משמעות עצמית. מצאנו שמשמעות עצמית ליד שייכות בונים אחריות אישית.

"אנחנו כעם, כחברה, כמיעוט, עברנו מסלול ארוך מאוד במדינה ואיבדנו בדרך את השורשים שלנו. נהיינו כמו עץ נטול שורשים שכל רוח נושבת מעיפה אותו מעל פני האדמה. לכן אנחנו לא מחוברים לעצמנו ולזהות שלנו. אחד הדברים שעלה בתרבות זו שאפילו ארוחת הצהריים המשפחתית שפעם הייתה הכי חשובה לא קיימת היום. האימהות נאלצות לצאת לעבודה בגלל המצב הכלכלי והילדים אמורים להסתדר לבד. הילדים בודדים ומשוטטים ברחובות.

"החלטנו שאנחנו נהיה המשפחה החלופית של הילדים שלנו. נחזיר את אותם ערכים שאנחנו גדלנו עליהם בדור שלנו של זהות, שייכות, גאוות יחידה, היכרות מעמיקה עם המורשת והאדמה. בעקבות כך בנינו חוברת דיגיטלית שעוסקת בערכים כמו משמעות, התנדבות, זהות, ביטחון, אחריות, שייכות. הקפדנו שזה יהיה שיעור במסגרת שבוע הלימודים. בנוסף, כדי לחזק את השייכות לקהילה הקמנו את החממה החקלאית ששם הילדים מגדלים, מוכרים, קונים ומקבלים אחריות על גידול צמחים ומשם מתחילים להבין מה זה ערך האחריות. אני מצליח לדאוג לצמח אז בעתיד אצליח לדאוג לאחרים".

לא רק המנהלת נתקלה בקשיים בתחילת דרכה בבית הספר. "ההתחלה שלי במקצוע ההוראה לא הייתה כל כך טובה", אומר מוחמד בדראן, מורה בבית הספר שעזר להקים את המיזם. "מאדם צעיר עם פוטנציאל ומוטיבציה, שרצה לשנות, נתקלתי במנהלים שלא קיבלו את החדשנות, שלא הייתה להם גישה מעצבת חינוכית. עברתי עוד בית ספר ושם נתקלתי באותה בעיה עד שהגעתי לפה. פה ראיתי את החיבוק הזה, את ההכלה והאמפתיה על מנת להשתלב כחלק בלתי נפרד מהחינוך של דור העתיד. המוזיאון הוא חלום גדול שמעמיק את הזהות. החממה גם חלום שבהמשך יהפוך להיות מרכז מבקרים שמצמיח מנהיגים. מנהיגי השינוי לעתיד הקרוב והרחוק. אם יש משמעות ויש שייכות אפשר לשנות מציאות. יש לנו צוות מקסים. לא נשברים ועושים מהלימון לימונדה".

נואל כנאענה אעלימי, מנהלת בית הספר, תשתתף בכנס החינוך הגדול "תתארו לכם", שיתקיים בשבוע הבא בתל־ אביב, ובו תציג את הפרויקט המיוחד של בית ספרה. בכנס יופיעו עשרות מומחי חינוך מהארץ ומהעולם ויציגו סיפורי הצלחה ועשייה רחבה. הכנס יעסוק בתוכניות וגישות חינוך מתקדמות שפועלות כבר עכשיו בארץ ובעולם, מתוך אמונה מלאה שהשינוי הוא אפשרי והוא כבר כאן.

"תוכנית העמיתים של מפרש מאפשרת למנהלי בתי ספר ולצוותיהם את הזמן, המרחב, המקום והמתודולוגיה לחשוב כיצד היו רוצים לפעול ביחס לעשייה החינוכית שלהם", מספרת יפעת הלל, מנהלת התוכנית. "מה כואב לנו, מה משמח אותנו, מה החלומות שלנו, הם סוג של שאלות שלרוב האנשים במערכת אין את הפניות לחשוב אודותיהם. קסם גדול מתרחש כשמעניקים לאנשי חינוך את ההזדמנות לעסוק בפיתוח חינוכי, וחלק גדול מהתוצרים מעוררי השראה בחדשנותם". •