בגיל שש רפאל נכנס לשירותים, בבית הדתי בירושלים שבו גדל, והביט במראה. משהו שם לא הסתדר לו, אבל יעברו עוד כמה שנים עד שהוא יידע לשים על זה את האצבע. בגיל 16 הוא החל לגלח שיער מהרגליים, מהידיים ומהחזה. לא רק כצעד אסתטי, אלא כזה שהביא איתו שלוות נפש אמיתית למי שהייתה לכודה בגוף של גבר מתבגר.
"בגיל שש היה שלב שהבנתי שמי שמופיע במראה הוא לא אני", אומרת השבוע שירה (46, השם המלא שמור במערכת), טרנסג'נדרית שחשה חמלה על הילד שהייתה. "באותו יום התחושה התעצמה כי לקחו אותי להסתפר לראשונה, ושנאתי את האקט הזה. נהייתי חולה, בלי להבין למה. אנחנו מדברות על משפחה דתית בירושלים, אין טלוויזיה, בטח לא אינטרנט, ואין מודל לחיקוי או מודעות שיסבירו לי את מה שאני מרגישה אז".
הוקלט באולפני הספרייה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
היא גדלה עם אח ואחות גדולים ממנה, שני אחים קטנים ואחות קטנה נוספת שנפטרה בגיל שנתיים, כששירה הייתה בת 13. אמה הייתה עקרת בית ואביה זגג. זה היה בית חם ולשירה, אז רפאל, היה קשר טוב עם הוריה ואחיה. "היום זה כבר לא בדיוק המצב, אבל אז? הייתי מקנאה באחותי על כך שיש לה חצאיות וגרביונים, ממש קנאה חזקה", היא נזכרת. "ידעתי שיש בי משהו אבל לא הבנתי מה בדיוק, וחייתי באי־שקט נפשי מאוד גדול. לא הייתי מרוכזת בכלום, דיסלקציה קשה, עד סוף י"ב לא ידעתי קרוא וכתוב. לא הייתי מסוגלת לשבת בכיתה. בית הספר היסודי זכור לי ממש כסיוט, לכן הילדים שלי היום לא חייבים ללכת לבית הספר. הבוקר, למשל, שאלתי את הילד שלי, אבי, בן 16, אם הוא הולך היום לבית הספר, רק כדי שאדע מה הלו"ז שלו".
אחרי הסיוט, לדבריה, שעברה בבית הספר היסודי, היא הגיעה לישיבה תיכונית. גיל ההתבגרות, כולם מסביב בנים, ורפאל שם לצידם עם פאות ארוכות שגולשות עד הלחיים. "באותן שנים לא הלכתי לבריכה או לים כדי שלא יראו שאני מורידה שערות", היא אומרת. "זה לא היה מקובל אז אצל גברים, אפילו לא אצל כדורגלנים. הייתי מתגלחת עם סכין גילוח של אחותי הגדולה שהייתה זרוקה במקלחת, גורבת גרביונים מתחת לג'ינס, וזה עשה לי טוב. זה הרגיע את הנפש. שם התחלתי להבין שלזה אני נמשכת, אבל מנגד לא הכרתי גבר שהוא אישה, דמות שאוכל להתחקות אחריה ולהגיד 'זו כמוני'. היום אני גרה בשכונה דתית וזה גורם לי להבין בדיעבד כמה אומץ היה לי לעשות את מה שעשיתי, כי אם היו מגלים את זה בשכונה שלי - הייתי בבעיה. אבל גילחתי כל הזמן את הידיים והרגליים, נזהרתי שלא להיחשף. זה לא היה בשליטתי, הרגשתי שאני לא יכולה להימנע מזה".
מה לגבי חברים באותה תקופה בישיבה?
"היו לי בנות זוג לאורך השנים האלה, הן תמיד הרגישו יחסים של בן ובת אבל בתחושה שלי היינו חברות. זה לא מובן לאף אחד. הרי הייתי בחור חתיך, מאצ'ו, גם אני לא ראיתי בעצמי בת, אבל הייתי מסוגלת ללכת קילומטרים אחרי בית הספר כדי להיות בחברת בנות שנהניתי מהנוכחות שלהן. וכמה שקינאתי בחצאיות ובגרביונים שלהן. בכיתה י' מצאתי את עצמי בחדר של המנהל והוא הטיח בי, 'איך זה שאתה הולך עם בנות?'. רצו להעיף אותי מהישיבה ולא הצלחתי להבין למה. פה היה המשבר הראשון מול הדת, לא יכולתי לשאת את זה".
× × ×
שירה, אז עדיין רפאל, התגייסה ב־95' לשירות קרבי בנח"ל, וגם שם היא מוצאת דרך להוריד שערות מהרגליים, בעזרת התרגיל הכי מתוחכם בספר. "בלילה הייתי הולכת לשניים מהגרעין ומגלחת להם את הרגליים מתוך שינה, וכתוצאה הם רצו 'להעניש' אותי בחזרה. אני זוכרת את עצמי קשורה לעץ, הם מורידים לי שערות מהרגליים ואני כאילו עצובה, מקללת, מנסה להשתחרר, והם בטוחים שהם מתעללים בי - אבל מבפנים אני בעננים, מאושרת עד השמיים. לא היה אכפת לי איך ובאיזו דרך, והעיקר שאהיה מגולחת. המטרה קידשה את כל האמצעים".
מצד אחד, שירה הייתה חברותית בפלוגה, חברה של כולם ("הייתי הכי מצחיקה, עושה אווירה, רצו להיות סביבי כל הזמן"), ומצד השני, היא ידעה שלא תוכל לחשוף בפני חבריה בבסיס את הגפיים החלקות שלה. "במהלך השבועיים הרצופים בבסיס, ידעתי שלא אוכל להתקלח אם לא אחשוב על משהו. לרוב פשוט לא הייתי מתקלחת שבועיים, כדי שאעבור בעיניהם כגבר. וזה הצליח".
באילו כלים השתמשת כדי "לעבור כגבר"?
"היה לי אומץ שלאחרים אין, הייתי מתה מפחד אבל הקרנתי עודף ביטחון גם אם זה אומר שאקבל שבת. בטירונות הגיע סמל בשיא הקריזה וצעק לנו, 'אתם מאחרים בזמנים, תאספו הכל, מצידי על הראש, ותעופו מפה'. לקחתי סיר, שמתי על הראש, יש הקשב והסיר על הראש שלי וכולם בוכים מצחוק. והוא צועק עליי, 'מה אתה עושה?'. ואני לא רואה אף אחד ממטר".
אחרי השחרור מהצבא, שירה מתחתנת עם עדן, בת זוג שהכירה במהלך השירות. "היא הייתה הראשונה שהבאתי להורים", היא אומרת. "היה רגע בצבא, חודשים ספורים לפני השחרור, שהיינו יחד בשבת. הייתי אז גמורה נפשית ופיזית, לא רציתי לחזור לצבא, ופתאום עדן אומרת לי, 'בוא נתחתן'. הודעתי להורים ותוך ארבע שעות הם היו אצלנו בהתרגשות. לא הייתי דתי אז, זו תקופה שבה זרקתי הכל, וההורים קיבלו אותי מחוץ לדת. לא התווכחו, אלא חיכו שזה יחזור לי. בחתונה אמרתי, 'אולי אם אתנהג לפי העדר אז 'אבריא' וזה יעבור לי'".
באותם ימים את לפני השינוי המגדרי, בסערת רגשות פנימית שאיש לא מודע אליה. איך נראות התחושות שלך כלפי בת הזוג?
"את עדן אני אוהבת ונמשכת אליה. גרנו אז יחד בירושלים, אני עבדתי אחרי השחרור בתור זגג רכב והיא ניהלה חנות בגדים בקניון. אספנו כסף לטיול אחרי צבא בהודו, שם גם הכרתי את הסמים לראשונה. אם הייתי פוגשת אותם קודם, לא הייתי עושה צבא".
איך הסמים השפיעו עליך?
"מהרגע הראשון, הבנתי שזו התרופה ל'מחלה' שלי, למחשבות. מהשאכטה הראשונה זה הרגיע אותי מאוד, יכולתי לשבת בלי לקפוץ מהכיסא ולחיות עם המצב למרות שאני לא אני".
אלא שמהר מאוד עישון המריחואנה הפך להרגל יומי. כל יום, כל היום. אחרי שלוש שנות נישואים, שירה ועדן כמעט פירקו את החבילה, כי שירה - אז עדיין רפאל - לא הרגישה שהיא במקום שבו היא צריכה להיות. "סיפרתי להורים שלי שאנחנו מתגרשים, הם שאלו למה ואמרתי שאנחנו לא מסתדרים", היא אומרת. "אבא שלי שאל, 'תגיד, הרבצת לה?' כי היה להם חסר במשוואה את הסיבה האמיתית שבגללה לא הסתדרנו".
ובתקופה הזו את מבולבלת מינית?
"לא הייתה אינטימיות טובה. מבחינת סקס, היא תמיד רצתה ואני פחות. רציתי יותר לחבק, לא את האקט המיני. וגם בו לא דמיינתי את עצמי כבן. עדן לא הייתה מעירה לי על היעדר האינטימיות בינינו, אבל היא כן רצתה יותר. אז נפרדנו וחזרתי לבית ההורים".
בגיל 23, עם שיער ארוך שנשאר מהודו, גירושים טריים והתמכרות קשה לסמים קלים, שירה חוזרת בתשובה. מסע החיפוש הזה כלל התחזקות דתית בחסידות ברסלב, ומאבק פנימי עיקש לסלק את הזהות הפנימית שמבקשת שינוי מגדרי. "נכנסתי ללמוד בישיבה של הרב שלום ארוש, כדי שכל החטאים שלי ינוקו", היא אומרת. "מבחינתי אני עם מחלה קשה ואני אטפל בה, אטוס כל שנה לאומן ואצליח להעלים את זה. כל יום טובלת במקווה, לומדת, מתבודדת, מדברת עם אלוהים".
מה סיפרת לו?
"את האמת. שאני מרגישה אישה, ואני מבקשת שיוציא את זה ממני. אמרתי לו שאני רוצה להתחתן שוב. דבר אחד לא הצלחתי להפסיק לעשות - לגלח את הרגליים. במקביל, באותה תקופה התחלתי לעשות מופעי ליצנות בפני ילדים, לא כי אהבתי את זה, אלא שזה איפשר לי להתאפר. הכל היה בשביל הכיסוי. אחרי הופעות הייתה משאירה קצת מהאיפור מתחת לעיניים, כאילו בטעות, וזה עשה לי כל כך טוב".
ומנגד, יש בך את הדחף להישאר דתייה.
"זו תמימות, ניסיון חסר סיכוי כי בתפיסה שלי זו הייתה סטייה מינית. מחלה. משהו שאני חייבת להבריא ממנו".
מסע החיפוש הזה הסתיים בחתונתה השנייה של שירה, עם רונית, מי שלימים תהיה אם ארבעת ילדיה. שלוש פגישות הספיקו להן כדי לקבוע חתונה. "אנחנו נשואות 18 שנה, שמתוכן אני מחוץ לארון כבר יותר משמונה שנים", אומרת שירה. "בחתונה שלנו הייתי בן, בחליפה, והיא בשמלה לבנה יפהפייה, וכל מה שבא לי זה ללבוש את השמלה שלה".
× × ×
לשירה ולרונית יש היום ארבעה ילדים - רחל (17) אבי (16), רונה (15), ריקי (14). אחרי שנישאו והחלו להביא יחד ילדים, שירה יצאה מהארון מול זוגתה לחיים, רונית, ובעיקר מול עצמה. "לאט־לאט התחלתי לספר לה על מה שאני מרגישה מבפנים, על גילוח הרגליים, על הרצון לקנות הורמונים", היא נזכרת. "התגובה הראשונית שלה הייתה 'אתה שיקרת לי'. אבל התשובה שלי הייתה ששיקרתי לעצמי כשניסיתי להילחם בזה".
הבית היה רק זירת התמודדות אחת של שירה עם היציאה מהארון, וזו אפילו לא הייתה הזירה הקשה ביותר. היא שירתה כצלפית בגדס"ר שריון במילואים, ולמרות שזהותה המגדרית נשמרה בסוד, היא נהנתה מכל רגע. "שמחתי ללכת למילואים בכל השנים, כי שם הרגשתי באמת מנותקת. בכל סוף מילואים הייתי חולה עם חום, אבל מחכה שוב לפעם הבאה. סוג של מזוכיסטיות".
רגע לפני שהיא וחבריה יוצאים למבצע צוק איתן בעזה, שירה מחליטה להודיע לחברים מהיחידה שהיא אישה. לא עוד רפאל, אלא שירה. "בתקופה הזו כבר שנה שאני לוקחת הורמונים, ואז כתבתי להם, 'אני בתהליך שינוי מין וקוראים לי שירה מהיום'. אחרי שהודעתי להם בווטסאפ כולם חשבו שאני צוחקת, שזה עוד קטע של רפאל שמסתלבט עליהם. למבצע הגעתי במדים עם שיער ארוך יחסית".
ואיך הם מקבלים אותך בתור שירה?
"כמו בסיפור על בגדי המלך החדשים, כולם רואים ולא מבינים את ההזיה. במהלך המבצע עצמו אני בשטחי כינוס, רואה את הפצועים הקשים ביותר, מראות זוועה, והייתי מנהלת את הרשימות ומחליטה מי ייכנס ומי ייצא ללחימה. היה רגע שאחד המילואימניקים צעק מול כולם, 'מי נתן לקוקסינל הזה לנהל את הפלוגה?'. כולם שתקו, גם אני. היה שקט. המ"פ שעבדתי איתו צמוד ראה בי פתאום אדם זר".
נפגעת?
"באותו רגע אין זמן להיפגע, הכל כל כך הזוי. המלחמה הייתה הדבר הכי קשה שעברתי בחיים, ודווקא בגלל שאני באה אליה בתור שירה, רציתי להוכיח יותר מבעבר. לא ישנה בכלל, מתנדבת לכל פעולה, נוסעת כל יום בין שטחי כינוס - בהפסקת האש נתתי למ"פ שלי את הרכב כדי שיקפיץ איתו חיילים, כשאני נשארתי שבת לבד בשטח כינוס. לא ראיתי את הילדים שלושה שבועות, עד שרונית הביאה אותם אליי. כולם סביבנו ברחו והיא החליטה לבוא להיות איתי. עשינו שם שבת יחד".
איך הילדים הגיבו כשראו אותך על מדים?
"זו הייתה הפעם הראשונה שהם ראו אותי כשירה, עם שיער פזור. לפני כן, בבית, הם היו רואים אותי עם שיער מסודר. הבן שלי, אבי, שאל אותי, 'אתה מכיר את החייל רפאל?', ובתי רחל ענתה לו, 'לא, הוא לא מכיר את אבא שלך', והם הלכו. הם לא הבינו מי אני, או יותר נכון, לא הצליחו להכיל וקיבלו מבט מרחם מהחבר'ה מהפלוגה".
× × ×
אחרי היציאה מהארון מול המשפחה והחברים מהצבא, ובעיקר מול הילדים שלא בדיוק קיבלו את הזהות המגדרית החדשה של האבא שהכירו, שירה חזרה ממבצע צוק איתן כדי להתמודד עם מלחמה חדשה: התמכרות לסמים קשים. לא עוד המריחואנה מהטיול ההוא בהודו, אלא אם־די, קוקאין ואקסטות שנטלה כדי לשכוח את המראות שראתה בשטחי הכינוס, וכדי לברוח מהקשיים שכללה היציאה מהארון.
את בעצם מגלה שאת הלומת קרב.
"כן, ראיתי במהלך הלחימה זוועות והכל כביכול עובר לידי. אנשים שאני לא מכירה חתוכים לגמרי, שרופים. גופות שאני מחזיקה בידיים וכולי דם מהפינוי שלהן. ראיתי לוחמים שחטפו הלם קרב ולא הצליחו להגיב, וצעקתי עליהם, 'תתחילו לזוז, מה אתם עומדים?' לא הבנתי למה הם בשוק, לא הרגשתי כלום. רק אחרי כמה ימים הבנתי כמה אני פצועה מבפנים".
איך הרגשת את השפעות הטראומה מהלחימה?
"במשך חצי שנה אחרי צוק איתן לא ישנתי, ואם נרדמתי אז חלמתי על הלחימה. הייתי בטוחה שהשתגעתי. מצאתי את עצמי נוסעת בחמש בבוקר, בלי שינה, למחלקת 'תגובות קרב' בתל השומר כדי לקבל אבחון. אחרי שיחה עם פסיכיאטר, הוא אמר לי 'יש לך פוסט־טראומה מאוד קשה'".
והוא מציע טיפול?
"לא, הוא אומר לי, 'אי־אפשר לטפל בך, את צריכה לתבוע אותנו'. וגם ככה היה לי קשה לבקש את העזרה הזו, כי בברסלב מלמדים אותך שרבי נחמן אומר לא ללכת לרופאים. הוא שלח אותי הביתה, וההידרדרות נמשכה. כל רעש מקפיץ אותי, רבתי המון עם רונית, צעקתי כל הזמן, לא יכולתי לנהוג, ואז התחלתי להשתמש בסמים קשים ובאלכוהול. הכל כדי לאהוב, להרגיש משהו. כל יום עם סמים, לא יכולה בלי, והמשפחה ורונית יודעות רק על הקנאביס. לא על השאר".
ומה קורה לתהליך שינוי המגדר בתקופה שבה את מכורה לסמים קשים?
"הפסקתי אותו לגמרי, הוא דורש המון כוח נפשי. אי־אפשר גם הורמונים וגם סמים, לא הייתי מחזיקה מעמד. במשך שש שנים הייתי ככה, חיה־מתה, בהידרדרות טוטאלית ו־20 קילו פחות מהיום. נגמלתי לפני עשרה חודשים, אבל עד אז הייתי נרקומנית לא מתפקדת. רונית עבדה, גידלה את הילדים, תבעה את הזכויות שלי מול אגף השיקום, ואני לא הייתי מסוגלת לעשות כלום".
אחרי שש שנים על סף תהום, שירה מגיעה לתוכנית 'אחים' לנכי צה"ל, והחיים - לאט־לאט, בתהליך ארוך ומאתגר - חוזרים לחייך אליה. "הייתי רשומה שם כרפאל, וככה גם הצגתי את עצמי. הייתי רפאל. במהלך המפגשים משהו בתוכי השתנה, חזרתי להציג את עצמי בתור שירה, ורונית אמרה לי, 'זה לא פייר שאת לא נותנת לי אפשרות אחרת ופשוט מודיעה', אבל לא הייתה לי ברירה. למפגש הבא כבר באתי בתור שירה, הצגתי את עצמי לכולם, והבנתי שאם לא אחזור לעצמי - לא אוכל באמת לטפל בעצמי. לעזור לרפאל שלא קיים, לא יעזור לי באמת".
מתי היה הרגע שבו חתכת לחלוטין את השימוש בסמים?
"בסוף התוכנית אירגנו לנו מסע, לנכי צה"ל ולהלומי הקרב. ואני הבאתי איתי מלא סמים למסע, לא רואה אף אחד ממטר ולא מפחדת מכלום. במסע אני מתחילה להבין כמה כוח יש לי וכמה אני לא מנצלת אותו. הלכתי 20 קילומטרים, שותה וודקה באמצע, בטוחה שלא רואים עליי כלום אבל מרוב שאני גמורה לא באמת אכפת לי. לוקחת כדור, עושה עוד סם, ככה שלושה ימים. אחרי חודשיים הייתי בתחתית לגמרי, עישנתי ושתיתי בשירותים בבית כל השבת, ובמוצ"ש התקשרתי למתנדבת בארגון 'ידידים' של נכי צה"ל ואמרתי לה, 'תצילי אותי'. למחרת לקחו אותי לווילה בהרצליה שיש בה מכון גמילה יוקרתי, 30 אלף שקל בחודש, כסף שאין לי, והיא אומרת לי, 'הכל בסדר, תלכי, נסדר הכל'".
שירה הייתה בגמילה במשך חודשיים, כשהחלק הראשון היה הקשה ביותר. "הייתה רגישה לרעש, צועקת ומקללת שאני רוצה ללכת", היא נזכרת. "רציתי רק להשתמש, ולא נתנו לי, נגמר הסרט, תשתוללי כמה שבא לך. ובכל התהליך הייתה שירה, וזה נתן לי את הכוח האמיתי להיגמל, לא יכולתי להיגמל בתור רפאל".
אז זהו? נעים מאוד שירה, נקייה מסמים?
"לא, אי־אפשר להשלים סופית עם הגמילה. מכור הוא מכור לכל החיים, זו מחלה לכל דבר ולנצח אצטרך להישמר. אם אשתה כוס יין כנראה אחזור לסמים הכי קשים שהשתמשתי בהם".
כיום היא מציגה עצמה כשירה ומדברת בלשון נקבה, עד שזה מגיע להורים שלה ולילדיה, מולם היא עדיין מעדיפה להתנהל בלשון זכר. "לפעמים בתחנת דלק פונים אליי בלשון נקבה ואני ממש שמחה, ואז קולטים שאני גבר ואומרים, 'טעינו'. מבחינתי זו מחמאה", היא אומרת. "הקול שלי עדיין קצת גברי, אבל אני עוברת כאישה, אני יודעת את זה, הפנים שלי מאוד משדרות אישה. זה מבפנים לבחוץ".
שירה מוציאה תמונה של עצמה בחתונה, בחור חובש כיפה, עם פאות ארוכות, מבט ביישן מורכן. "כשאני מסתכלת בתמונה הזו אני מרגישה שמאוד השתנתי, למרות שלא עשיתי ניתוחים, כלום, השתנתי בחשיבה. השתנתי בהבנה שזו אני וזהו, אין במה להילחם. לא מבקשת סליחה. הייתה תקופה ארוכה שבה כל הזמן ביקשתי סליחה מכל העולם. הרגשתי אשמה".
איך הגיבו ההורים?
"גילו ברגע שהשמועה פשטה. הם כעסו בעיקר על רונית, 'מה את הולכת לקנות לו הורמונים?'. הם מאשימים אותה, את הסמים, והעיקר לחשוב שזה 'יעבור לי'. אחי הקטן חרדי ואנחנו לא בקשר, עם שאר האחים אני בסדר יחסית. להורים לא אגיע לבושה בשמלה, אני מדברת בלשון נקבה והם פונים אליי בלשון זכר".
בימים אלה היא עובדת כמדריכה בווילה שעזרה לה להשתקם, ועוזרת יום־יום למכורים שנמצאים בתהום שהיא ראתה מקרוב. ורפאל? הוא נשאר מאחור, אי שם בצוק איתן, מת עם שאר חבריה לצוות שנפלו.
איך הילדים שלך מקבלים אותך היום?
"לפני חודשיים שאלתי בציניות את הבן שלי, אבי, 'איפה אבא שלך?' הוא ענה לי, 'הוא מת בעזה'. שאלתי למה? אמר, 'ככה'. מבחינת הילדים שלי, הרבה מהטרנסיות שלי נוצרה משירות המילואים שלי. 'אבא שלי מת בעזה' זו הדעה של הילדים, והאמת של עוד הרבה אנשים שאני מכירה מהעבר. הרבה בטוחים שהשתגעתי ושזה קרה בגלל השירות הצבאי. לא אכפת לי. אני לא מתעסקת במה אנשים חושבים, כי ככה לא יכולתי להכיל את עצמי. היום אני לומדת הכל מחדש - בגיל 46 אני לומדת להתלבש, להתאפר ולחשוב בצורה נשית כשאני מתאימה בגדים. דברים שבנות לומדות בגיל 13 אני חווה עכשיו. הילדים עדיין קוראים לי אבא, לפעמים זה 'אבא, בואי'. וזה בסדר".
התוכנית שהצילה את שירה
"תוכנית אחים" היא תוכנית אימון וליווי שנתית לנכי צה"ל לחזרה למסלול חיים מיטבי. נכי צה"ל הצעירים מקבלים בה מעטפת שלמה וחוויה שבסופה יוכלו להשתלב בחברה. מטרת התוכנית לאפשר התפתחות אישית והצלחה בחיים של פצועי צה"ל תוך מתן כלים מקצועיים ואישיים לתעסוקה, ללימודים, להתנהלות פיננסית ולמערכות יחסים.
התוכנית מורכבת משלושה פרקים הנפרסים על פני כתשעה חודשים, שכוללים בין היתר "מסע ישראלי", סמינר בין אתרי טבע ומורשת, 30 מפגשי אימון וליווי שמטרתם לאפשר צמיחה והצלחה בעזרת למידת כלים שימושיים מאנשי מקצוע להתמודדות נכונה עם האתגרים שבדרך. בסיום התוכנית מתקיים טיול אתגרי בארץ, מלווה בידי צוות מקצועי שמשקף, תומך ומקנה כלים להתמודדות עם קשיים פיזיים ומנטליים שצפים במהלך המסע.
באמצעות התוכנית מתאפשר לכל אחד ואחת מהפצועים והפצועות להבין את טביעת האצבע הייחודית שלהם, לפגוש מחדש את החוזקות שלהם, לסמן יעדים ולרכוש כלים למימושם. צוות המנחים המקצועי בונה תוכנית אישית הכוללת הצבת יעדים בסדנאות תוך שילוב של העברת ידע ופרקטיקה. התוכנית מתמקדת בקידום תחומי החיים השונים: מערכות יחסים, זוגיות, כסף, קריירה, לימודים, קבלת החלטות, התפתחות אישית מתמשכת, סביבה מקדמת וטיפוח החוזקות האישיות.
