טנגו עם הכאב

הכרנו בבליינד־דייט ב־1 באפריל 1993. חודשיים לפני החתונה שלנו, אלי שלי, שמאוד אהב לפזז על רחבת הריקודים, ביקש שניקח כמה שיעורי ריקוד פרטיים כדי שנפתיע את האורחים בטנגו מהסרטים. בכמה ימי שישי, בכל קפיצה שלו ארצה, בין טיסות העבודה הרבות שלו, נסענו לשוהם ללמוד אצל זוג מורים שהרכיב לנו ריקוד מנצח.

אני זוכרת את הרגעים האלה כאילו היו אתמול. כמה התרגשנו לבצע את הנאמבר שלנו אחרי החופה, על רחבת הריקודים, מול מאות האורחים שבאו לחגוג איתנו. תחילה מאוד חששתי, מה לי ולריקוד, בפרט לצד בן זוג שובה לב, שיודע לזוז, שתמיד בקצב. אבל אלי הצליח לסחוף אותי. בהמשך הוא גם לקח אותי ללמוד את ריקוד הלמבאדה החושני שבו שלט היטב. למרות שכבר היינו זוג נשוי, די התביישתי לרקוד איתו צמוד. "את זזה נפלא", הוא נהג ללחוש לי באוזן, "רק תשתחררי יותר ותעופי על הרחבה".

לפני 16 חודשים, בן הזוג שלי, הבעל האהוב ואבי שלושת ילדינו, עצם עיניים ככה פתאום, בלי שום הכנה. אדם בריא כשור, שמח בחלקו. כמה שאהב את החיים, ממש טרף אותם. ככה, בבת אחת, ליבו פסק לפעום בעת שהיה בנסיעת עסקים בפורטוגל.

שעות לפני כן עוד היינו יחד במלון בפורטו. אני חזרתי ארצה מסיור עבודה בעיר והוא היה אמור להמשיך ליעד הבא, פגישת עסקים במדריד. רק למחרת, לפנות בוקר, כשנחתי בישראל, הבנתי שמשהו לא כשורה. אלי לא ענה לי בווטסאפ, דבר שלא היה אופייני לאיש הדאגן שלי. צילצלתי בלי הפסקה והוא לא ענה. חיפשתי אותו במלון במדריד שאליו היה אמור להגיע. ענו לי ש"הלקוח" לא עשה עדיין צ'ק־אין ולא הודיע שהוא מתעכב. בחברת התעופה שבה היה אמור לטוס מפורטו למדריד השיבו לי כי הוא לא התייצב לטיסה. הבטן התהפכה לי. איפה לעזאזל הבעל שלי? צילצלתי לכל בתי החולים בפורטו, וגם שם שמו לא הופיע ברשימות. חזרתי למלון בעיר ואמרו לי שהוא למעשה עשה צ'ק־אאוט יום קודם לכן. התחננתי בטלפון שבכל זאת יעלו לחדר ויבדקו, כי אני לא מוצאת אותו בשום מקום. "הדלת נעולה", ענו לי מעבר לקו. "אז תפרצו אותה!", צרחתי את נשמתי. ואז נשמעו המילים הנוראיות שלא יוצאות לי מהראש, ושכנראה לא יניחו לי עד יומי האחרון. "האורח מת, תתקשרו למשטרה!" – ואז הטלפון נטרק.

שמעתי וסירבתי להאמין. זעקתי את נשמתי, כשלצידי הבן הבכור שלנו, יובל, הלום, כמו מקרב. אי־אפשר להסביר את הרגע שבו מאבדים אהוב, ככה פתאום, בצורה הזו. פשוט אי־אפשר.

חור גדול בלב

החיים שלי התהפכו מאז. הם כבר לא יחזרו להיות מה שהיו. דום לב, הסבירו לי הרופאים. כשל לבבי מיידי שמתרחש בתוך שניות והורג אדם. "מכתוב", חוזרים על המילה הזו בלי הפסקה. המוח מבין אבל הלב מסרב עדיין. יש בו חור בגודל של אלי. בולען של ממש.

במסע חיי עברתי כבר משברים מורכבים. הקשה מכולם היה לפני שש שנים, כשחליתי בסרטן אלים. בתסריט האימה שלי, אני היא זו שכבר לא הייתה צריכה להיות כאן מזמן. אלי ליווה אותי במשך שנה וחצי של פרוטוקול טיפולים קשוח. רכבת הרים של ממש, עם סוף שמח: הגורל הכריע לטובתי. החלמתי. אבל לא די היה בכל הטרגדיה הגדולה, אמא של אלי, חמותי האהובה סילבי ז"ל, עצמה את עיניה גם היא, ככה פתאום, תשעה חודשים אחרי מות בנה. הצער הרג אותה ושיחרר אותה מייסוריה. אמא שקוברת בן זה בלתי נתפס, בכל גיל.

צילום: אביגיל עוזי

העצב הכבד שהשתלט על חיי הוביל אותי לחפש מרפא אצל מטפלים בכל מיני תחומים. אבל הנפש לא הפסיקה לדמם. אמרו לי שהחיים חזקים מהכל, שיש לי שלושה ילדים נהדרים, שאיאחז במה שיש, בזיכרונות הנפלאים שאלי השאיר לנו. תחילה מצאתי את עצמי מתנחמת בכדורי הרגעה. מהר מאוד הגדלתי את המינון והצלחתי איכשהו לתפקד. יותר נכון, לבצע פעולות. בזה אני מצטיינת. זה מסיח מהכאב החודרני לכמה שעות בכל יום. אבל הנפש הלכה והתנפצה לרסיסים. עוד כדור ועוד כמה שעות של כאילו מרפא. הפכתי לסוג של מכורה. המטפלים הבהירו שאני חייבת להיפרד מכדורי ההרגעה.

לפני כשלושה חודשים התחלתי בגמילה הדרגתית. זה תהליך קשה. התקפי חרדה, דפיקות לב מואצות, זיעה קרה, רעידות בכל הגוף, קושי לנשום, קושי לדבר, לילות שלמים ללא שינה. סיוט. באחד הלילות הלבנים תפסה את העין שלי פרסומת בפייסבוק: "בואו לרקוד אצלנו... אתם יכולים בכל גיל... לחצו על הקישור ונחזור אליכם". כצופה מושבעת של "רוקדים עם כוכבים" חשבתי שאכן כל אחד יכול ללמוד לרקוד – אז לחצתי.

למחרת יצר איתי קשר המנהל, אלי מזרחי. הבנתי שמדובר בסטודיו לריקוד עם קונספט ייחודי שאולי יוכל לסייע לי להתמודד מעט עם האובדן. נרשמתי לשיעור הראשון. במקום המתין לי גלעד גרינשפן, מנהל הסטודיו לריקודים סלוניים של אלי ואסנת מזרחי ברמת־השרון. את הסבל המייסר השארתי מאחורי הדלת לשעה אחת בשבוע. החיוך המרגיע של גלעד מלווה אותי בחודשים האחרונים בכל שיעור. התמסרתי לחלוטין לפיזוז על הפרקט שמוקף כולו מראות. גלעד מוביל אותי צעד אחר צעד, מבקש שאקשיב למוזיקה. "פשוט תרקדי את זה אם את לא יכולה לדבר את זה", הוא אומר לי.

מצאתי את עצמי מספרת לגלעד מה הוביל אותי, כנראה בתת־מודע, לחזור אחרי 29 שנה ללמוד ריקודים סלוניים. סיפרתי לו על השיעורים שבעלי ואני לקחנו לקראת החתונה שלנו כדי להפתיע בריקוד טנגו שייזכר לדורות. החיוך לא ירד מפניי למשך שעה שלמה. הרגשתי שוב בחורה צעירה, בשמלה מתנופפת, נרגשת לרקוד. בכל פעם כאשר אני נועלת את נעלי הריקוד, אני מביטה על הצוללן המקועקע בקרסול שלי, שם אהוב ליבי נוכח איכשהו. בכל שיעור אני גם רוקדת את הכאב ואת הזיכרונות ומצליחה להתגבר על תופעות הלוואי של תהליך הגמילה. חזרתי לרקוד את ריקוד הטנגו האהוב עליי כשברקע מתנגן פסקול הסרט "ניחוח אישה". משיעור לשיעור למדתי עוד צעדים וגיליתי שאכן זה לגמרי אפשרי בכל גיל.

צעד לחיים

לא הייתי כמובן היחידה בסטודיו הוותיק של אלי ואסנת. באים לכאן בדרך כלל בני ובנות 50 פלוס, יש גם 80 פלוס. כל אחד עם הסיפור האישי שלו. פגשתי כאן למשל את פרופ' תמר אלמור, דיקנית הפקולטה למנהל עסקים ב"מכללה למינהל". היא רוקדת כבר שנים בסטודיו. סיפרה לי בהתרגשות כיצד שילבה באחת ההרצאות שלה צעדים מהריקוד הסלוני כדי להמחיש שמדובר בכלי להתמודדות בלימודים אקדמיים. או את רות נדל, גננת מהוד־השרון, לצד מלכתא אלמור, עורכת דין שהייתה פרקליטה בכירה ברשות לניירות ערך. היא החליטה לפרוש מוקדם מהמקצוע והיום מתמסרת לרחבת הריקודים, עד כדי כך שהפכה לתלמידת החודש בסטודיו. והיא רוקדת כאן חצי שנה בסך הכל.

אלי מזרחי, שופט בינלאומי בתחרויות ריקודים סלוניים, שגם מוכר כשופט ב"רוקדים עם כוכבים", אומר ש"הריקוד ממש מרפא. מגיעים אלינו אנשים עם סיפוריים אישיים, כל אחד והמקרה שלו. אנחנו מחוברים לשליחות שלנו שהיא ליצור מסגרת חמה ותומכת באמצעות ריקוד. מה שמעניק הקלה, אושר. זו לגמרי זכות לראות אנשים שבאים ללמוד פה ועוברים תהליך. הם פורחים גם בתחומים אחרים בחיים. הריקוד הוא כלי טיפולי מול טראומות, חוסר ביטחון, דיכאון והכי חשוב – בדידות".

אשתו של אלי, אסנת, בת הזוג שלו לרחבת הריקודים, וגם בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה, אומרת בחיוך ש"הסטודיו מחליף את הציפרלקס או את הפסיכולוג. לומדת אצלנו למשל סבתא מדהימה, עם הלב הכי גדול שראינו, שאיבדה בתאונה את בן הזקונים שלה בהיותו בן 24. יש לנו תלמידה שאיבדה את בתה כאשר הייתה בת ארבע. במשך שנים היא הייתה שרויה בדיכאון עמוק. בעלה הביא אותה ללמוד לרקוד אצלנו והיא חזרה לחיות".

ענף הריקודים הסלוניים זוכה לביקוש כמובן גם בזכות "רוקדים עם כוכבים". הסטודיו ברמת־השרון פועל זמן רב לפני, כבר יותר מ־25 שנה. אלי ואסנת מבקשים לספק חוויה אחרת, סוג של מסגרת חברתית יוצאת דופן. השיא, אם תרצו, נרשם כאשר צעירה עיוורת הצליחה להגשים כאן את חלומה לרקוד. "אין אדם שלא מצליח", אלי אומר, "והיו לנו פה אתגרים".

אסנת מספרת ש"רוקדת כאן במשך שנים בחורה שהייתה תלמידה כשהתרחש הפיגוע בדולפינריום. הריקוד הצליח לסייע לה. או אישה חרדית שהתגוררה בחו"ל ואיבדה את בתה לסרטן. היא חזרה בשאלה, התגרשה, רקדה את הסבל שלה בסטודיו וקיבלה את החיים שלה בחזרה. היה גם תלמיד חרדי שהגיע ללמוד אצלנו בסתר. הוא עבר תהליך עם עצמו, התגרש, נכנס חזק לעולם הריקודים הסלוניים ואפילו נסע איתנו לתחרויות בחו"ל. גילגל את הפאות מאחורי האוזניים כדי שלא יידעו שהוא חרדי. הוא הצליח גם למצוא זוגיות חדשה ויחד נסחפו לריקוד. אפשר לרקוד בכל גיל. יש לנו תלמידה שעברה את ה־80 שזכתה השנה בגביע בתחרות בווינה. תלמידה ערבייה נוצרייה, שהתחנכה באנגליה וגרה בשטחים, הייתה מגיעה לכאן. מחליפה בגדים ורוקדת. או בני זוג שהחלו ללמוד אחרי שהבת שלהם חלתה במחלת לב קשה. הריקוד נתן להם מנוח, הם היו בורחים לסטודיו. ליווינו אותם בכל התהליך. השתלה, שיקום. לצערי היא נפטרה בסוף מקורונה. ההורים עדיין רוקדים כאן".

אסנת מסבירה ש"יש עוצמה גדולה בריקודים סלוניים מכיוון שהם זוגיים ושמעורב בהם מגע. אנשים זקוקים לחום, למגע פיזי, להקשבה, להכלה. את כל אלה הריקוד מעניק. אחד המקרים המיוחדים שחווינו היה עם תלמידה חדשה שהגיעה אלינו. בחורה בשנות ה־30. אישה צעירה שעברה תקיפה מינית. היא באה עם הפסיכולוגית שלה, שהמליצה לה להיפתח לעולם אחרי שהסתגרה מפניו. הריקוד הסלוני הוא זוגי, יש אחיזה של בן זוג, יש קרבה. זה צעד לא פשוט כלל עבור אישה שעברה אונס. אבל לאט־לאט היא התחברה למוזיקה, לשלווה, להנחיות של המורה. זרמה על הרחבה מול המראות שמקיפות אותה. הסיפוק הכי גדול הוא לפגוש תלמידים אחרי שנים ולשמוע כמה הסטודיו היה צומת חשוב עבורם, נקודת מפנה בחייהם".

אין מספיק נצנצים

סחף אותי בריקוד. איריס ואלי ז"ל ביום החתונה

בתקופה האחרונה נערכו בסטודיו לנשף ריקודים סלוניים נוסף, שהתקיים הפעם בוונציה, איטליה. ככל שעובר הזמן, ומתאמנים ומתאמנים, הריקוד הופך כבר לעניין מקצועי. תלמידות ותלמידים, בכל גיל, מגיעים במסירות לאימונים אינטנסיביים ועובדים על הכוריאוגרפיה שיציגו בנשף, במטרה לזכות באחד מהמקומות הראשונים. ואכן, מורי ותלמידי הסטודיו זכו בהישגים מרשימים בנשף.

"המופע מתבצע בתלבושת מקצועית מלאה, כולל נעלי ריקוד, תסרוקת, איפור, ציפורניים, שיזוף וכל דבר עד הפרט האחרון", אלי מסביר. "הן מתחילות גולם קטן וביישן ומסיימות כפרפר מרהיב שלא מתבייש לנופף בגאווה בכנפיו הצבעוניות. בהתחלה הוויכוחים הם על 'אני מתביישת לרקוד ככה', אבל אחר כך זה 'השמלה לא מספיק קצרה, אין מספיק נצנצים'. הן צוברות יותר ויותר ביטחון. זה נפלא. אני חווה את הנס הזה כבר שנים ארוכות".

בכל פעם שאני מגיעה לשיעור בסטודיו, עם כל הקושי להניח בצד לשעה אחת את הכאב על האובדן והגעגוע שלא פוסק, אני מגלה מחדש כמה יכולות יש לנפש. ללמוד בכל פעם, לעשות צעד ועוד צעד. אני מביטה בהכנות ובהתלהבות סביבי לקראת הנשף הקרוב, שיתקיים בארץ בחודש פברואר. גלעד המורה, שמאמן אותי, לוחש לי "תתכונני, גברתי, אנחנו מתחילים לעבוד על הכוריאוגרפיה של הטנגו שלך לקראת הנשף הבא". •