"נתנו פה את החיים שלנו, הם הורסים אותנו, לאן נלך?!"

האור כבה, העתיד חשוך: מאות מעובדי המפעל "טכנולוגיית להבים BTL" בנהריה ובתפן, שבבעלות תאגיד פרט אנד וויטני האמריקאי הצביעו אתמול פה אחד על יציאה לסכסוך עבודה, והודיעו על כוונתם להשבית את המפעל הוותיק שצפוי להיסגר בעוד כשנתיים. אז יפוטרו כ־900 מתוך 1,400 העובדים בו.

צעדם של העובדים המסורים והמודאגים הגיע לאחר יממה סוערת, מרגשת ורווית דמעות, שבה התבשרו על כוונת ההנהלה לסגור את המפעל לאחר מעל 50 שנות מ"שיקולים עסקיים בעקבות הפסדים הולכים וגדלים".

אחד העובדים במפעל, מאזן סעאד (58) מהכפר יאנוח, סיפר אמש בכאב: "אני עובד פה כבר 38 שנים. זה הבית הראשון שלי, הגעתי מיד לאחר השחרור מצה"ל. זו פצצה שנפלה עלינו. הבן שלי עובד כמנהל קו במפעל כבר 12 שנים. שני דורות של מפוטרים זה לא פשוט. זו מכת מוות, אנשים פה לא ימצאו עבודה ופרנסה. אף אחד לא מחכה לנו בחוץ. אין לנו לאן ללכת, אנחנו גמורים".

העובדים מודאגים: איך נשלם את המשכנתה

גם חברו לעבודה חיים עזרן (65), המועסק במקום 42 שנים, מתקשה לעכל את הבשורה. "זו תחושה קשה לכל אחד כאן. אנשים גידלו פה ילדים, התפרנסו בכבוד. זה היה אחד ממפעלי הדגל בצפון. נתתי את כל החיים שלי פה במפעל ואני לא רוצה שככה זה יסתיים. אפשר עדיין לשנות את הגזירה. אסור לוותר".

אליהם מצטרף גם סאלח עבדאללה (46), תושב הכפר כיסרא, הוא אב ל־5 ילדים. מזה עשור שהוא עובד במחלקת הייצור במפעל והוא משוכנע שסגירתו תביא להרס ולמשבר ענק בתעסוקה בגליל. "יש לי משכנתא של 700 אלף שקל. אם אני הולך הביתה, כמו עוד אלף עובדים פה, אין לנו סיכוי למצוא עבודה אחרת. לאן נלך? בגלל תחרות וכוחות עולמיים הם יהרסו אותנו. המפעל הפך לאמריקאי. לא מעניין אותם מהעובדים אלא מהדולרים. האנשים לא מעניינים אותם בכלל, רק הכסף. מה נעשה? נחזור לחקלאות? גם בזה אין פרנסה כאן היום".

ההודעה על גל הפיטורים מצאה גם את שלום צבר (47) חושש לעתידו. "הרגשתי שזה הבית שלי והתחייבתי למשכנתה. היה לי ברור שיש לי יציבות כלכלית וקניתי בית למשפחה", הוא אומר. "עכשיו אנחנו חסרי אונים, הפיטורים יהרסו לנו את החיים. אף אחד לא יודע באמת אם בשנתיים הקרובות תהיה לנו עבודה. אחפש אלטרנטיבות, אבל בגיל כזה ועוד בפריפריה אף אחד לא מחכה לי בחוץ. אצטרך להילחם מול מאות העובדים על מעט מקומות העבודה שיש לנו כאן. זו תחרות איומה וכואבת".

אף אחד לא ישכנע גם את שמואל מקייס (55) מעכו שמדובר במהלך תמים של התאגיד. "אנחנו מייצרים את הטוב ביותר וכולנו מרגישים שותפים בעשייה. אנחנו חושבים שרוצים להעביר את המפעל לחו"ל שם שכר העובדים זול יותר. המפעל הזה חייב להישאר פה לנצח", אמר בכאב. "איך אלמד עכשיו מקצוע חדש? אנשים לא מתקבלים לעבודה אחרי גיל 55. רואים בנו סוסים זקנים שעשו את שלהם. שוק התעסוקה לא מעוניין בנו".

מפעלי טכנולוגיית להבים נוסדו בשנת 1968, לאחר מלחמת ששת הימים, בידי סטף ורטהיימר וקבוצת השקעות דיסקונט. החברה נמכרה במאי 2014 לתאגיד פראט אנד ויטני. מרבית העובדים צפויים להיות מפוטרים עם סגירת קווי הייצור של להבי הקומפרסור. בחברה אומרים כי תהליך הסגירה יחל בשנת 2024 ויושלם בשנת 2025. החברה תנהל עם נציגות העובדים וההסתדרות משא ומתן לגבי תנאי העובדים המפוטרים. בתאגיד מסבירים כי "ברקע ההפסדים של חברת BTL חלה ירידה בביקוש ללהבי קומפרסור, מגמה שהולכת ומתעצמת. בנוסף, הטכנולוגיה ויכולת התהליך הנוכחיות לא מאפשרות לעמוד בפריון באופן שתהיה לו היתכנות כלכלית". רק לפני קצת יותר משנה וחצי חתמו הנהלת המפעל וההסתדרות על הסכם קיבוצי חדש עבור העובדים, שיהיה בתוקף עד סוף 2022.

בהסתדרות מבטיחים: נצא יחד למאבק

בהסתדרות מתכוונים לצאת למאבק ונחושים לעשות הכל כדי לשנות את רוע הגזירה. "אם מישהו חושב שניתן להם ככה לסגור את המפעל ‑ אז הוא טועה", אמר לעובדים אשר שמואלי, יו"ר מרחב הגליל המערבי בהסתדרות. העובדים המסורים עמדו מולו חסרי אונים ומבטם היה מושפל. כמה מהם התייפחו ודרשו לקבל תשובות על עתידם.

בוועד העובדים ובהסתדרות דורשים מהתאגיד האמריקאי שרכש את המפעל מידי סטף ורטהיים לפני כעשור, למכור לחברה אחרת את המפעל. שמואלי הוסיף כי "לא יכול להיות שיסגרו מפעל כל־כך חיוני למדינת ישראל", ואף האשים את התאגיד כי "עשה פה תרגיל פיננסי מתוכנן מראש".

בהסתדרות מבהירים: "אנחנו רוצים שהמפעל הזה ימשיך לעבוד. תבואו, תגידו, אתם רוצים עזרה, רוצים סיוע, ממשלה, שר כלכלה, כל דבר אחר. אבל לא סגירה, לא גזר דין מוות".

יו"ר ההסתדרות, ארנון בר־דוד, מבטיח לצאת למאבק למען העובדים "ולפעול בכל האמצעים העומדים לרשותנו כדי להגן על עתידם התעסוקתי. לא נאפשר פיטורים המוניים במחי יד ובמחי מכתב שנשלח כך באמצע יום עבודה, לעובדים".

יו"ר ועדת הכספים המיועד, ח"כ משה גפני, הודיע כי בכוונתו לקיים עם כינון הוועדה בכנסת דיון חירום בנוגע לעתידו של המפעל.

אביגיל דמתי

גיל: 56

מקום מגורים: קריית־אתא

ותק במפעל: 32

חיבור מיוחד: אני בת מאומצת עבור סטף ורטהיימר. עבדתי איתו ועם איתן הבן במפעל כישורית בכפר תקווה בטבעון. הייתי בלוויה של איתן בנו, ובכיתי כמו שאיבדתי אח. הוא לא היה נותן לזה לקרות. סטף חיבק אותי בלוויה

חששות: קשה לי מאוד לשמוע על פיטורי 900 איש. זה לא נורמלי. מה יהיה על הפרנסה שלי? אומרים שיש עוד שנתיים, אז מה? איפה החמלה? כולנו בעבודה בכינו כל היום, מנהלים ועובדים יחד

חווה מרקוביץ'

גיל: 60

מקום מגורים: נהריה

ותק במפעל: 36 שנים

חיבור מיוחד: המפעל הזה הוא החיים שלי. אני עובדת בתחום ביקורת המוצר. אני מרגישה אחריות כבדה לאיכות המוצרים כי אני יודעת שהם הולכים להיות בתוך מטוסי ענק שמטיסים נוסעים בכל העולם. יש פה 1,400 עובדים ואני מכירה כאן את כולם

חששות: אני לא חוששת ומאמינה שהדברים יסתדרו. לא ייתכן שפתאום כל מה שאנחנו עושים הוא לא חשוב. אין מצב שהממשלה וההסתדרות יתנו לזה לקרות

תכנון לעתיד: כמו כולם, אפלט כנראה לשוק מחוסרי העבודה. אני לא יודעת מה מצב שוק העבודה בחוץ, אבל אני יודעת ומשוכנעת שלמרות הכל ‑ העתיד שלי הוא במפעל הזה

פריד סעיד

גיל: 59, שישה ילדים

מקום מגורים: כפר יאנוח

ותק במפעל: 9 שנים

חיבור מיוחד: המקום הזה הוא שמורת טבע עם דרוזים ויהודים, כולם יוצאי צבא. כולנו חברים, מכבדים אחד את השני ורוצים שהמפעל יצליח. כעת כולנו בהלם ומנסים לעכל את רוע הגזירה

חששות: אנחנו מבקשים שהממשלה היוצאת והנכנסת יתגייסו לעזור לנו. זו בעיה לאומית, לא רק מקומית. על כל משרה פנויה בצפון מתחרים פה עד שמונה אנשים, אין פה עבודה. הייתה לנו עבודה טובה. לאן נלך? ייהרסו פה בתים, אנשים לא ישרדו את הפיטורים. תנו לנו לעבוד ולהתפרנס בכבוד

תכנון לעתיד: הבן שלי התגייס היום לצבא וביקש שאלווה אותו לבקו"ם. ולא יכולתי להיפרד ממנו כי הייתי חייב להגיע למפעל ולשמוע עם העובדים על הפיטורים האלה. אף אחד לא יקבל אותי לעבודה בגיל 62

בני בן שושן

גיל: 42, ארבעה ילדים

מקום מגורים: מושב אלקוש

ותק במפעל: 17 שנים

חיבור מיוחד: הבית הזה הוא מקור הפרנסה שלי. אני מושבניק וזו ההכנסה היחידה שלי. באתי לפה רווק והתחתנתי ואני מאכיל את המשפחה מהמפעל הזה. הוא החמצן שלנו

חששות: אני מעריך שיסגרו את המפעל בסוף. הבעלים לא מכיר אותנו, זו הטכנולוגיה שלהם והם לא רוצים אותה יותר. אני והחברים שלי נאבד את מקור הפרנסה. כולנו כאן עם משכנאות והלוואות וככה מודיעים לנו שנגמר הסיפור

תכנון לעתיד: אני מאמין שאסתדר, אבל דואג לעובדים שאין להם שום הכשרה ורקע לעשות משהו אחר חוץ ממה שעשו כאן. הם יצאו לעולם חדש ויתגלגלו למקומות מורכבים וקשים. רבים לא ישרדו במקומות אחרים. אף אחד לא מחכה ל־900 עובדים.