קונצ'רטו לחופש

"כשהמלחמה התחילה הרגשתי שמגיע אסון", אומרת נטשה אלכסייבה. "לא מדובר באסון פרטי שלי. המלחמה באוקראינה היא הדבר הכי מכוער והכי נורא שיכול לקרות. השארתי ברוסיה משפחה וחברים". 

אלכסייבה, ראש סקציית הכינורות באקדמיה במוסקבה, בוגרת הקונסרבטוריון בקאזאן, עבדה עם מיטב התזמורות של רוסיה. היא עלתה לישראל עם משפחתה באביב השנה. "המחשבה על עלייה לישראל הייתה אצלנו עוד לפני המלחמה", היא מספרת, "אבל היא זו שגרמה לנו להבין שאנחנו צריכים לעזוב. אני מאושרת שהתקבלתי לתזמורת הסימפונית חיפה. כאשר עליתי, כיוונתי לכך שאהיה חלק מהתזמורת, אבל לא ידעתי אם זה יצליח". 

אלכסייבה היא אחת מעשרה נגניות ונגנים שקלטה התזמורת הסימפונית חיפה במהלך השנה האחרונה. הם הגיעו מרוסיה והשתלבו בין 65 נגני התזמורת, המנוהלת על ידי החברה לאמנות, תרבות וספורט של עיריית חיפה. העולים המוזיקלים מספרים כי בחרו לעשות זאת לאחר שהבינו כי פני המשטר ברוסיה להקצנה. בלית ברירה, הם ויתרו על קריירה יציבה ושינו את מסלול חייהם. 

הנגנים שעלו מרוסיה נקלטו בתזמורת שמציינת בימים אלה את עונתה ה־81. בימים ראשון ושני בשבוע הבא כולם יפתחו יחד באודיטוריום חיפה את סדרת האופרה של התזמורת בביצוע ל"חליל הקסם" מאת מוצרט, בניצוחו של היועץ המוזיקלי והמנצח הראשי יואל לוי ובבימויה של יוליה פבזנר, בהשתתפות מקהלת "בת שיר" ובהשתתפות סולנים מהארץ ומחו"ל.

"אם נשווה את זה לעולם הכדורגל", אומר יאיר משיח, מנהל התזמורת הסימפונית חיפה, "זה כאילו שכל הכוכבים של קבוצת הכדורגל ספרטק מוסקבה יחליטו לבוא לפה – ושהחלום היחיד שלהם הוא לשחק במכבי ובהפועל חיפה. זו המשמעות. אנחנו מביאים מנצחים ונגנים ברמה בינלאומית, התזמורת נמצאת עכשיו במקום אחר לגמרי". 

  ברוך הבא

אלכסייבה (40) מספרת כי החלה לנגן בכינור בגיל ארבע. "הכינור זה החיים שלי", היא מסבירה בעיניים בורקות. הרקורד האמנותי שלה מרשים ביותר. לאורך השנים עבדה עם מיטב תזמורות רוסיה: בין היתר הסימפונית של מוסקבה, תזמורת הקולנוע ובמשך כמה שנים הייתה קונצרטמייסטר של קבוצת הכינורות השניים בתזמורת הג'אז הסימפונית פונוגרף. משנת 2014 עבדה בתזמורת הסימפונית של סנט פטרסבורג, וגם בתזמורת הסימפונית של חרבין בסין. 

"עלינו לארץ באביב", אומרת אלכסייבה, שמגדלת עם בעלה את ספיריט, כלבם האהוב. "כבר בימים הראשונים פה מצאתי את עצמי בתזמורת הסימפונית חיפה, כנגנית אורחת, ודי מהר הפכתי לחברה קבועה. פגשתי כאן חברים ותיקים ממוסקבה. הצוות כולו נפלא, יש מוזיקאים מעולים. אני עוקבת אחרי מה שקורה ברוסיה ובאוקראינה ורק יכולה לצפות שהמלחמה הנוראה הזאת תסתיים כמה שיותר מהר". 

אל התזמורת הצטרפו גם בני הזוג אלכסנדרה ואנדריי קוזניצוב, בני 35. בסוף חודש מאי הם עזבו את משרתם בתזמורת הפילהרמונית הלאומית של רוסיה ועלו ארצה עם שני ילדיהם. היא נגנית ויולה והוא כנר. את הכשרתם קיבלו באקדמיה הממלכתית על שם צ'ייקובסקי במוסקבה. את ההזדמנות לעבוד עם התזמורת הסימפונית חיפה מימשו עוד כשהתגוררו בבירת רוסיה, לאחר שקיבלו תשובה חיובית בעקבות סרטוני אודישן ששלחו. נציגי התזמורת סייעו לבני הזוג בכל השלבים, עד העלייה לישראל. "קיבלו אותנו יפה מאוד", הם אומרים, "הרגשנו מיד שאנחנו בין חברים. הציעו לנו עזרה לכל אורך הדרך". 

שניהם החלו לנגן כבר בגיל שש. "ההורים שלי מוזיקאים והיה הגיוני שגם אני אתחיל לנגן", אומר אנדריי. אלכסנדרה: "בגן הילדים בדקו לנו את השמיעה. גילו שיש לי שמיעה מוזיקלית טובה מאוד ואמרו להורים שלי שכדאי שאלמד מוסיקה. הסבירו שבהמשך יוכלו לדעת במה אתמחה, פסנתר או כינור. בסוף שלחו אותי ללמוד את שני הכלים". 

אנדריי מספר ש"עוד לפני המלחמה היו לנו כוונות לעלות לישראל. אבל ברגע שהחלו הקרבות הרגשנו שרוסיה היא מדינה אחרת ושאנחנו לא יכולים להישאר בה. בתי המשפט נמצאים מתחת לשלטון. אדם נכנס לכלא לא בגלל שהוא אשם, אלא בשל החלטה מלמעלה. הם מחליטים מי אשם ומי לא. בית המשפט לא באמת קובע". אלכסנדרה: "הסביבה של פוטין יצרה מצב שבו אי־אפשר להגיד כלום".

כעת בני הזוג מאושרים בסימפונית חיפה. "עבורנו התזמורת היא כמו אוויר לנשימה", אנדריי אומר. "קיבלו אותנו כמו משפחה. בזמן הקשה הזה אנחנו יכולים ליצור מוזיקה ולעשות את מה שאנחנו הכי אוהבים". 

הכנר אלכסיי אוסיפוב, בן 29, עלה לישראל ממש לפני חודשיים, ביחד עם אשתו, פסנתרנית בינלאומית, ושני ילדיהם. הוא נולד למשפחה של מוזיקאים והכיר את העולם הזה עוד בגיל שבע, כאשר נכנס לליציאום בקונסרבטוריון של סנט פטרסבורג. למד שם במשך עשור ולאחר מכן המשיך לשווייץ, לבית הספר הגבוה למוזיקה בלוזאן. סיים שם תואר ראשון ותואר שני וגם פגש את אשתו לעתיד, הפסנתרנית אוקסנה שבצ'נקו. ב־2016 בני הזוג עברו לרומא וכעבור שנתיים חזרו לסנט פטרסבורג. אלכסיי ניגן שם בתזמורת הפילהרמונית של רוסיה, עד ההחלטה לעבור לישראל.  

"כשאתה מוצא את עצמך בצוות יצירתי חדש, אתה אף פעם לא יודע למה לצפות", אלכסיי אומר. "אבל שמחתי למצוא בתזמורת אנשים בעלי דעות דומות, אנשים פתוחים וחמים. המנצח הראשי, יואל לוי, הוא מנהיג בעל האנרגיה והיכולת הדרושות להוביל את התזמורת לשיאים החדשים".

גם הרקורד של אוסיפוב מרשים ביותר. בין היתר הוא כולל זכייה בפרסים בינלאומיים בתחרויות סולו וקאמריות. "המלחמה גרמה לי לרצות לעלות לישראל", הוא אומר. "נולדתי ברוסיה, גדלתי בה ואני אוהב אותה, אבל אי־אפשר לקבל מצב שבו הופכים את המדינה לפשיסטית. היום אין אפשרות להתנגד למשהו שם, למחות נגד המשטר. מה שקורה ברוסיה זה אסון. זו התפרקות בלתי הפיכה של עם".

הדור הבא

הצ'לנית מילה מולוזיומוב (44) עלתה לישראל עם משפחתה מרוסיה לפני ארבע שנים. כעת היא יודעת בוודאות שקיבלה את ההחלטה הנכונה. למעשה, כבר אז הבינה שאין לה יותר מה לחפש במולדתה, למרות היותה נגנית מובילה בפילהרמונית של נובגורוד.  

"האמת היא שאף פעם לא חשבתי שאגור במדינה אחרת ואדבר בשפה אחרת", מילה אומרת. "בעולם הרוסי שלי היה כל מה שצריך לחיים טובים: עבדתי בתזמורת ושיתפתי פעולה כל הזמן עם קבוצות מוזיקליות מסנט פטרסבורג". אבל ברגע שהבינה כי בתה גדלה בדיקטטורה, חווה אלימות נפשית בבית הספר ושאין עתיד במדינה בה הכל נקבע בכוח, החליטה לצאת מאזור הנוחות. "עכשיו אני עובדת בסימפונית חיפה כל הזמן, וזה נותן לי תחושת ביטחון ויציבות", היא מספרת. "אני מממשת את הפוטנציאל שלי. המוזיקה היא אהבה. אני לא יכולה לדמיין את עצמי בעולם ללא הנגינה".

מריה נליובין, בת 45, יכולה להיכנס תחת ההגדרה "הוויולנית שניגנה בתזמורות ברוסיה ובקוריאה הדרומית – ובחרה בחיפה". כבר במהלך לימודיה באקדמיה של נובוסיבירסק החלה לנגן בתזמורת הקאמרית של העיר. בסיומם שימשה עוזרת קונצרטמייסטר של קבוצת הוויולות בתזמורת הסימפונית של העיר טומסק. לאחר מכן ניגנה במשך עשור בתזמורת הסימפונית של סיאול, בקוריאה הדרומית, שם גם למדה לדבר קוריאנית. בסיום השהות שם חזרה לתפקיד אותו מילאה בסימפונית של טומסק, למשך שמונה שנים נוספות. 

לישראל עלתה מריה עם בעלה ושני ילדיהם. "התמזל מזלי שהתחלתי לעבוד די מיד בתזמורת הסימפונית חיפה", היא אומרת. "זה הפך את הקליטה שלי לשקטה ונוחה מאוד. ילדיי, סלאבה וסופיה, לומדים מוזיקה. הבן שלי מנגן בחליל והבת בפסנתר. היא גם שרה במקהלת 'בת שיר' ומתחילה ללמוד את יסודות הניצוח". 

הגל הבא

בחזרות שמקיימת התזמורת הסימפונית חיפה ניתן היה לחוש בחברות המיוחדת שקיימת בין כל חבריה, אך גם במשמעת ללא פשרות. כאשר החל הצלם אלעד גרשגורן לצלם את הנגנים, לפני החזרה, האיץ בו המנצח ירון גוטפריד לסיים, כי יום עבודה נפתח בדיוק בזמן.  

בחזרה פגשנו את יאיר משיח, מנהל התזמורת מאז 2020. משיח חזר אל התזמורת לאחר שניגן בה מסוף שנות ה־80 עד סוף שנות ה־90. "יש פה תהליך מאוד מרתק", הוא אומר. "הייתה אצלנו קליטה מאסיבית של עולים בשנות ה־90 ורבים מהם כבר יצאו לגמלאות. בשנה האחרונה השורות מתמלאות בנגנים שבחרו לעזוב את רוסיה ולהגיע לארץ. אני אומר רוסיה משום שמאוקראינה נכון לעכשיו רק נשים יכולות להגיע, ואז הן צריכות להשאיר את המשפחה, כי לגברים אסור לצאת מהמדינה. אני משוכנע שבתום המלחמה נחווה פה גם גל של מוזיקאים מוכשרים מאוקראינה". 

כיצד נוצר הקשר בין התזמורת לנגנים שעלו מרוסיה? 

"יש כאלה שמגיעים אלינו מיוזמתם, ויש כאלה שאנחנו פונים אליהם ומבקשים מהם לשקול את האפשרות לעלות לארץ. המלחמה שינתה את התמונה ב־180 מעלות. כמו בשנות ה־90, מגיעים לפה נגנים שישבו במקומות מצוינים. במוסקבה, בסנט פטרסבורג. מוזיקאים שאין להם בעיה של פרנסה או מגורים. הם לא באו מתוך מצוקה. חלקם לא היו מסוגלים לשאת את המחשבה שהם חיים במדינה שבה האנטישמיות שוב מרימה ראש. הם לא מוכנים לחיות במדינה שחרתה על דגלה את הפגיעה באוקראינה". 

משיח מזכיר את שמו של נגן האבוב אלכסיי פדורוב שנקלט בתזמורת. "האדם המוכשר הזה ברח לפינלנד והשאיר את אשתו וילדיו ברוסיה כי חשש מגיוס לצבא, ומשם עבר אלינו", הוא מספר. "כעת גם אשתו והילדים הגיעו לארץ. כל הנגנים האלה החליטו לחיות במדינה שיש בה חופש. הם בעיקר גילו שהרמה המוזיקלית אצלנו גבוהה, ויש להם מקום פה". 

משיח מוסיף ש"ברגע שנגן מביע רצון להגיע, אנחנו עוזרים לו בתהליכי הקליטה. קידום תורים בסוכנות, מציאת דירה. אנחנו רוצים שהם ירגישו שחיפה מקבלת אותם בזרועות פתוחות. הם בעצמם אומרים שחיפה היא עיר אירופית. אנחנו נדהמים מהתרומה המוזיקלית והאנושית שלהם. מדובר באנשים שבחרו בנגינה כמקצוע לחיים, והפכו לחלק מאיתנו".