"בנימין היה גם יפה וגם חכם וגם ניבאו לו עתידות, אז אנשים קינאו בו ושמו לו רגל. סילפו את ההיסטוריה"

לפני כשנה וחצי התבשרה ד"ר אלישבע גיבלי, אלמנתו של אלוף־משנה בדימוס בנימין גיבלי, כי היא חולה בסרטן ריאות. "הוציאו לי אונה", היא מספרת, "והמנתח, פרופ' אלון בן נון, אמר שהוא מקווה שניקו אותי לגמרי. אבל התברר שלא, שהתאים קיימים, מסתובבים ונעים. יום אחד הוא ישב איתי ואמר 'אלישבע, למה שלא תכתבי ספר? אנחנו לא יודעים מה יהיה, אבל ספר שיהיה'. בכיתי, כמובן. נזכרתי שכמה דקות לפני שבנימין נפטר, לפני 14 שנה, פתאום הוא שאל אותי: 'אליק, ספר יהיה?', ואני עניתי לו: 'יהיה, בן'. עד יום מותו בנימין היה שבע צער וכאב על איך שפרשת עסק הביש התגלגלה. איך כולם התנערו ממנו, ו'לא ידעו', ו'לא שמעו', ולא לקחו חלק באשמה".

ובכל זאת, במשך עשרות שנים הוא שתק ולא חשף את האמת שלו.

"בנימין התנהג כג'נטלמן אמיתי. 'אם אני במודיעין, אני לא מדבר'. מבחינתו, 'אני נועדתי להגן על הדרג המדיני, אבל לא הפוך'. מבחינת הדרג המדיני, אם יתפסו אותך, אנחנו לא מכירים אותך. והוא גם רצה לשמור על מפלגת השלטון. ב־54', וגם אחר כך, המצב במפא"י היה קשה. ספיר לא דיבר עם לבון, אשכול ניסה להשכין שלום ללא הצלחה, דיין ולבון היו בשנאה תהומית. לבון דיבר אל דיין דרך בנימין. את כל זה הוא סיפר לי רק בשנים האחרונות של חייו. עד אז, בכל פעם שהתפרסם משהו על הפרשה, הייתי מבקשת ממנו שיסביר לי. והוא לא הסביר, כך שהייתי צריכה לטוות את הסיפור בעצמי. אבל במחצית השנייה של חיינו המשותפים הוא כן סיפר. ותמיד אמר: 'יום אחד את תכתבי את הספר עליי'".

אז למה לא כתבת את הספר עוד בחייו?

"הייתי עסוקה. למדתי, עבדתי כמו מטורפת. הקמתי עסק והייתי מרצה. וכן, הייתי בטוחה שיום אחד בנימין יכתוב. הוא רצה, אבל גם הוא היה עסוק. הוא ניהל 42 מפעלים של כור, אחר כך היה שותף של איש העסקים אריה גנגר. בנימין היה אדם בריא ופעיל, אבל בשנה האחרונה לחייו נפל פעם אחת, שוקם ושוב נפל. הוא לא חשב למות, אפילו עוד הלך, אמנם עם מקל, ונראה אצילי. עשרה ימים לפני שאושפז, עוד היינו בקונצרט. באוגוסט הוא הרגיש לא טוב. הלכנו לאיכילוב, שם היה מאושפז שמונה ימים עם חיידק טורף. הייתה הרגשה של פרידה, אבל לא דיברנו על זה".

ב־19 באוגוסט 2008 נפטר גיבלי כשהוא בן 89, מותיר את האלמנה עם ההבטחה שקיומה נדחה ונדחה במשך 12 שנה, עד שהיא עצמה חלתה. "הבת שלי", אומרת אלישבע, "לא רצתה לקחת את זה על עצמה. הבת שלו, אין מה לדבר. אמרתי: 'טוב, אני אכתוב'. כי אנחנו לא יודעים מה יהיה ולא יודעים כמה זמן נשאר. כתבתי במשך שנה וחצי, פעמיים בשבוע, ארבע־חמש שעות בכל פעם. כשסיימתי, בכיתי יום שלם. שוחחתי עם בנימין. 'סיפרתי בדיוק מה שחשוב היה לך לספר. עכשיו אני מרגישה שלמה. אני עוזבת את העולם עם מילוי ההבטחה אליך'".

לפני חודשיים יצא לאור הספר "אשתו של" (הוצאת "ניב"), שנכתב בשיתוף עם ג'ון לי (יונתן לידור). גיבלי מתארת בו את האירועים ההיסטוריים שבהם היה מעורב בעלה, כפי ששמעה מפיו, לצד סיפור היכרותם, חייהם המשותפים וחייה אחרי מותו.

מאחורי הגב של החשמלאי

היא נולדה בחיפה לפני 85 שנה, הבכורה מבין שלושה ילדים. את גיבלי פגשה ב־1965, 11 שנים אחרי "עסק הביש" וחמש שנים אחרי שהפרשה נחשפה בעיתונות הישראלית. מטעמי סודיות, הכל נכתב עדיין בקודים. ראש אמ"ן לשעבר, בנימין גיבלי, כונה "הקצין הבכיר".

שניהם היו אז נשואים. "לחברה שלי היה מאהב", נזכרת אלישבע, "ואני הייתי סיפור הכיסוי שלהם. באחד הערבים המאהב אמר: 'עוד מעט צריך לבוא לכאן חבר, לאסוף אותי'. נפתחת הדלת, עומד שם גרגורי פק, דומים שתי טיפות מים. הפסקתי לנשום. עוד לא ראיתי יופי כזה. קרה לי משהו שאני לא זוכרת. הייתי ילדה, בת 28, ואנחנו מנהלים שיחה. לא ידעתי מיהו, כי אז כשהיה סודי, היה סודי. לא היה בעיתון 'אדון כהן מתראיין, אני ראש הזה והזה ותראו מה אנחנו עושים באיראן'. מאוד התעניינתי באקטואליה, ובכל העיתונים דיברו על הפרשה שמסבכת את ישראל ועל 'הקצין הבכיר'. אז הבעתי את דעתי והחבר מנסה לבעוט בי מתחת לשולחן, שאפסיק לדבר. אבל אז בנימין שואל אותי: 'מה היית אומרת אם הקצין הבכיר היה יושב פה מולך?' ואני בתמימות עונה: 'מה זאת אומרת, הייתי אומרת לקצין הבכיר שהוא גיבור אדיר, ושואלת למה הוא שותק. אני מבינה שאנשי מודיעין שותקים, אבל הכל מעלילים עליו'. בנימין המשיך את המשחק ושאל: 'מאיפה את יודעת אם הוא אשם או לא?'. אמרתי: 'רואים. קוראים. כולם יודעים שהוא לא אשם".

ואז הוא אומר לך: "אני הקצין הבכיר".

"כן. הייתי בשוק. אמרתי לו: 'אני רוצה הביתה'. והוא ענה: 'לא, לא, אני לוקח אותך הביתה'".

כך החל רומן מחוץ לנישואים, שנמשך שלוש שנים ופירנס את עמודי הרכילות של השבועון "העולם הזה". בעלה הראשון של אלישבע כונה שם "החשמלאי".

בשנת 1968 החליטה לקחת פסק זמן מהכל, השאירה את בתה אורית, שהייתה אז בת תשע, אצל הוריה ונסעה ללונדון כדי לחשוב על המשך דרכה. היא התארחה שם אצל זוג חבריה הטובים גליה וחיים טופול, שבדיוק קיבל אז את התפקיד הראשי במחזמר "כנר על הגג".

"עם הוריי הייתי גלויה לגמרי", היא נזכרת. "סיפרתי להם שהכרתי את בנימין, הקצין הבכיר, ושאני נוסעת ללונדון כדי להירגע ממנו. כי הוא נשוי ולא ייצא מזה כלום". אך גיבלי לא הרפה והיה שולח לה מכתבים.

"הוא ידע שאני רוצה להיפרד מבעלי וגם ממנו, כי אני צריכה לבנות את חיי. כשאמרתי שאני חוזרת, אחרי שישה שבועות בלונדון, הוא ביקש רק לקבל את פניי בשדה התעופה. הסכמתי. במכונית, כשאמרתי לו שוב שאני רוצה להיפרד, הוא אומר לי: 'ממני לא נפרדים. תסתכלי אחורה'. אני מסתכלת ורואה ערמות של בגדים ודברים. 'עזבתי את הבית', הוא אומר לי. 'אני עובר לחיות איתך'".

הייתה עוד משוכה אחת שגיבלי היה צריך לעבור: הוריה של אהובתו. "נסענו להורים שלי והם עשו לו ראיון. אני באה מבית מאוד מיוחד. אבא מפא"יניק ואמא אסירת אצ"ל. לאבא שלי הפריע שבנימין רודף שמלות. אמא שלי שאלה אותו ישירות על עסק הביש. 'איך נשארת מפא"יניק אחרי העוול שעשו לך?' 'אני שייך לתנועת העבודה', הוא ענה לה, 'גדלתי על ברכיה'. אבא שלי כן שאל אותו על פרשה אחרת: 'מה היה עם טוביאנסקי. זה מה שאני רוצה לדעת'. אז הוא סיפר לו בקצרה והוסיף: 'עד היום אני מוכן לבוא בפני כל בית דין, כולל בית דין של מעלה, ולהגיד שהוא היה מרגל. האם מגיע לו העונש הזה? אני לא יודע'".

אבא השתכנע?

"כן".

אבל בסופו של דבר הוכח שטוביאנסקי בכלל לא היה מרגל.

"זה מעולם לא הוכח בבית משפט. עד עצם היום הזה. בנימין, עד יום מותו, היה מוכן להישבע שהוא היה מרגל"

|

הסירוב של שמעון פרס

עם שובה מלונדון נפרדה אלישבע מבעלה. שלוש שנים חיו היא ובנימין בדירה בכרמל שהוריה קנו לה ולבעלה הראשון. רק אז הצליח גיבלי לקבל גט מאשתו הראשונה, אסתר. החופה נערכה ב־1973 בהרכב מצומצם בדירה בחיפה, ואת חגיגת הענק קיימו בווילה של חבר בהרצלייה פיתוח. העדים היו ראש אמ"ן אהרון יריב, לימים שר בממשלה, ומשה מני, לימים נשיא אוניברסיטת תל־אביב.

"בן־גוריון לא הוזמן כי בנימין מאוד כעס שהוא לא הגן עליו", מספרת אלישבע. "על בואו של משה דיין הטלתי וטו. זה הגיע לידי כך שיום אחד פגשנו את אדון דיין והוא אמר, 'בנימין, אני עוד לא הוזמנתי אליכם הביתה'. אמרתי לו: 'אתה גם לא תוזמן'. ככה. ואנשים עומדים ושומעים. ואשתו, רחל, אומרת לי: 'אלישבע, למה את מדברת ככה?' עניתי: 'לך אולי לא ברור, אבל הוא', הצבעתי על דיין, 'יודע בדיוק למה'".

אז לא דיין ולא בן־גוריון. מי כן?

"מי לא? עזר ויצמן, מוטי הוד, רן פקר. יצחק רבין, חיים בר־לב. הם היו קבוצה. בר־לב, רבין, אהרל'ה יריב, בנימין ואברהם יפה. תמיד היו מספרים ביניהם סודות. הם ידעו את האמת. הם לא נתנו להגיד על בנימין דברים רעים".

שמעון פרס?

"לא הוזמן. למרות שאחר כך עזרתי לו כשרצה להיות ראש ממשלה. אמרתי לבנימין, 'למען המפלגה ולמען הכל צריך לעזור לו'. למרות שהוא היה נמושה. חנפן כזה, לא הייתה לו דעה משלו אף פעם. יעקב סלומון, שהיה עורך הדין של בנימין בוועדות החקירה, סיפר לנו שהוא בא למשה דיין וביקש ממנו את כל הניירות והמסמכים.

דיין אמר, 'כשיגיע המשפט אני אביא לך', ועו"ד סלומון אמר: 'לא. אני רוצה אותם עכשיו'. אבל דיין לא נתן לו. ואז סלומון פנה לפרס, שהיה מנכ"ל משרד הביטחון, וגם הוא סירב. מאז היחסים שלנו שובשו לגמרי".

אבל עזרת לו בכל זאת.

"עזרתי כי חשבתי שצריך לעשות משהו במדינה שלנו. אז חשבתי. היום אני כבר לא חושבת. שום דבר לא יעזור".

אם הפרשה הייתה מתרחשת היום, את חושבת שבנימין היה יוצא ממנה יותר טוב?

"בוודאי. כי מיד היו מפרסמים את המסמכים, היו עומדים מאחורי הדברים או אומרים: 'אתה נתת את ההוראה, אתה הולך למשפט'".

הפרשה הייתה נוכחת אצלכם בבית? היית עדה לשיחות מעניינות?

"היא הייתה נוכחת כשבנימין ואברהם דר (המפקד הראשון של חוליית עסק הביש שנתפסה – א"א) היו נפגשים, והם נפגשו הרבה. כאב להם על מרדכי בנצור, מפקד יחידה 131, שהיה חלש מדי. כאב להם על יהושפט הרכבי (ראש אמ"ן לפני גיבלי ואחריו – ש"א), שגימגם ברגע האמת ולא עמד איתן. רבין היה מגיע אלינו הרבה. גם פנחס ספיר, יצחק נבון. בנימין תמיד היה אחראי על הנשנוש. תמיד דאג שיהיה מה לאכול. כי אותי זה לא עניין. בעיקר הוא אהב שבאים אלינו לצ'ולנט בשבת בצהריים, ושיהיה להם גם דג מלוח לפני. היינו שותים יין אדום או שרי. רבין אהב וויסקי כמו שבנימין שתה. הסוס השחור משהו. בלייק לייבל. אבל הכל במידה".

היית חברה של לאה?

"של לאה אי־אפשר להיות חברה. את יכולה להיות חברה רק של יצחק. ב־4 בנובמבר 1995 היינו יחד במסיבת יום הולדת. בנימין ויצחק ראו האחד את השני ומיד הלכו להסתודד. הם היו מדברים על הכל. ואז בנימין אומר לו: 'אוי, יצחק, יש לנו אותו שעון'. משהו מהשעונים היוקרתיים האלה. אז רבין אומר לו: 'אתה יודע, לך יש רקע אפור, אבל לי יש רקע שחור. האפור יותר יפה מהשחור'. ובנימין אומר: 'בבקשה, בוא נתחלף. והוא מוריד את השעון. ואז יצחק אומר: 'בנימין, אולי שעונים מנבאים על גורל? אולי לא כדאי לנו?'. והם לא החליפו. באותו לילה רבין נרצח".

אחרי סיום תפקידו כראש אמ"ן מונה גיבלי לראש מטה פיקוד צפון, ואחר כך היה מפקד חטיבת גולני וממלא מקום אלוף פיקוד המרכז. ב־1960 נשלח ללונדון כנספח צבאי, ושנתיים אחר כך שב לארץ. "הוא היה אמור לקבל דרגת אלוף ולהתמנות בהמשך לרמטכ"ל", אומרת אלמנתו, "אבל כשהיה בלונדון נחשפה הפרשה בעיתון דבר, שהיה עיתון מפא"י, כי רצו להתנקם בלבון ולהעיף אותו".

ומתי בנימין הבין שאין מה לדבר על קידום?

"כשבן־גוריון אמר לו שהוא לא יכול להחליט אם הוא מעלה אותו לדרגת אלוף או לא. זה אומר שבסופו של דבר, הוא לא יוכל לקבל את הרמטכ"לות".

ואז את נכנסת לחייו. איך הגעת למצב שבנימין מספר לך את מה שלא סיפר מעולם?

"קודם כל, היינו חברים הכי טובים. שנית, כל כמה שנים הייתה צצה בעיתונים הפרשה. שנות ה־60. שנות ה־70 וה־80. ואפילו אם לא הפרשה שלנו, הזכירו אותנו כדוגמה. כי זה כבר הפך למטבעות לשון, 'הפרשה' ו'מי נתן את ההוראה'. לקח המון זמן עד שהוא התחיל לדבר איתי, לא רק על הפרשה. זה התחיל בכלל עם טוביאנסקי. תראי, אנחנו מנסים לשפוט דברים בעיניים של היום. קחי בחשבון שהמדינה רק קמה. בלגן. אין שום נהלים. אנחנו נורא מבוהלים. חברת החשמל היא של הבריטים. עובד אדם שם שקוראים לו מאיר טוביאנסקי והוא כפוף למייקל בריינט, אנגלי טהור, שפתאום התברר שהוא ידע דברים. ואז הם אמרו שטוביאנסקי מוסר לבריינט את המידע של היהודים".

ומה בנימין עשה עם טוביאנסקי? קרא לו?

"ודאי. הראו לטוביאנסקי את המכתבים שכתב לבריינט. בהתחלה הוא תפס את הראש ואמר 'אוי, מה עשיתי'. אחר כך הוא התחיל לצעוק: 'אני לא אשם, אני לא אשם'. אבל הוא לא הוכיח דברים הפוכים. הוא רק אמר, 'אני לא אשם'. כשהוא נתפס, גם בן־גוריון היה משוכנע שהוא מרגל. זו הייתה תקופה כזאת, שאם הוא מרגל, דינו מוות. אגב, היו אז סיפורים על עוד כמה שהוציאו אותם להורג".

גיבלי, מדגישה אלמנתו, היה רק אחד מתוך הרכב של ארבעה שופטים שגזרו את דינו של טוביאנסקי. "הוא ישב לצד איסר בארי, שהיה ראש הש"י (שירות הידיעות של ההגנה, שהפך ממש באותם ימים למחלקת המודיעין בצה"ל – א"א), דוד קרון ואברהם קדרון, שהיו מפקדי מחוזות בש"י. בנימין היה אז קצין המודיעין של מחוז ירושלים והמרכז. איסר אמר להוציא את טוביאנסקי להורג. אחר כך איסר עמד על זה למשפט, כי בן־גוריון פחד להסתכסך עם האנגלים. הוא רצה בעצם לומר להם, 'כן, נכון, אנחנו יודעים שלא ריגלתם', ושלח את איסר למאסר של יום עם קנס של לירה אחת. בנימין היה יד ימינו של איסר, אז הלבישו את זה על בנימין. הוא אמר, 'אני לא אשם. לא נתתי את ההוראה הזאת'. אבל כשהפרשה פרצה לתודעה אחד כבר נפטר, השני אני לא יודעת, ואיסר הגדול נשפט, אז נשאר בנימין. אחר כך שבתי טבת כתב באיזשהו מקום שהוא היה המוציא להורג – וזה לא נכון".

איך את מסבירה את זה שבשני אירועים כל כך מהותיים בתולדותיה של מדינת ישראל הצעירה, בנימין הסתבך עם הוראות שכביכול הוא לא נתן?

"זה ביש מזל. דעת קהל, אנשים, תככים, קנאה, צרות עין. כי הוא היה גם יפה וגם חכם וגם ניבאו לו גדולות, אז אנשים לידו שמו לו רגל. סילפו את ההיסטוריה ובמשך עשרות שנים הוא שתק ולא הכחיש".

משפט זה כמו סיר צ'ולנט

דווקא בפרשת עסק הביש הצליחה אלישבע לסגור לבעלה מעגל. "מאיר עמית, שהיה ראש המוסד, היה עושה בכל יום עצמאות מסיבה שכולם היו באים אליה, כל המודיעין למיניהם. וגם אנחנו. ויום אחד ראיתי אותם שם, את אסירי עסק הביש ששוחררו, ויזמתי מפגש בינם לבין בנימין. המפגש התקיים בתל־אביב, בדירה פרטית. היו שם רוברט דסה, ויקטור לוי ועוד אחד, שתקן. מרסל ניניו לא הייתה, כי לדעתי היא לא הייתה אז בארץ. הם בעיקר רצו לדעת למה לא שיחררו אותם מיד, ובנימין הסביר להם איך טחנות הצדק פועלות, ושמשה דיין לא רצה לשמוע מהם, למרות שבנימין פנה אליו פעמיים ודיין ענה לו: 'בבוא העת'. דיין התחמק כל הזמן מלהביא אותם לארץ, כי הם ידעו את הדברים שהוא לא רצה שיספרו. הם ידעו מי שלח אותם, מי היה ראש יחידה 131 ובעיקר מי נתן את ההוראה. הרי לא יכול לקום אדם, ראש אמ"ן, שיהיה הכי מוצלח שבעולם ולהגיד 'טוב, עכשיו עושים פעולה במצרים'. מה זה, משחק ילדים? ודיין, כדרכו בקודש, דאג לא להיות בארץ כשהיו פעולות מסוכנות כאלה. אם הן מצליחות הוא אומר: 'אני הרמטכ"ל, אני ביצעתי את זה'. אם הן נכשלות, הוא איננו, הוא באמריקה".

איך נגמרה השיחה?

"אני לא יודעת אם ההסבר של בנימין סיפק אותם, אבל הוא הרגיע אותם שלא הוא האיש שאליו צריך לבוא בטענות. הוא היה צריך להסביר להם מדוע ראש אמ"ן לא יכול לפעול, כי זה היה צעד מדיני לשחרר אותם".

יחד עם זאת, מרסל מעולם לא הסכימה להיפגש עם בנימין. היא ראתה בו את האשם במה שקרה לה.

"היא האשימה אותו כי הוא היה ראש המודיעין. הוא נתן את ההוראה לבנצור – (מרדכי בנצור, מפקד יחידה 131, שתחתיה פעלה החוליה – א"א), להפעיל אותנו. זו האמת. אבל בנימין בעצם העביר הלאה את ההוראה שניתנה לו. לבון נתן את ההוראה ובנימין ביצע. זה לא שהוא ראה פתאום בפעולה סיכוי להצלחה ענקית, שהנה, הוא רוכב על הסוס עם השברייה וכבשנו את מצרים. הוא לא היה בקטע הזה בכלל. בנימין היה איש מאוד שקול, מאד חכם. אז מרסל אמרה שבנימין אשם. כי אם לבון לא נתן את ההוראה ומשה דיין לא בארץ, אז מי נתן את ההוראה? בנימין. אבל זה לא מה שהיה".

אז את אומרת שבמובנים מסוימים האשימו את הש"ג?

"לא במובנים מסוימים. במובן הזה בדיוק".

אז מה רצית, שראש הממשלה יתפטר? שהרמטכ"ל יתפטר?

"כן. שלבון יגיד: 'אני נתתי את ההוראה'. שהרמטכ"ל לא ימשיך את דרכו הלאה. בהחלט. בנימין, עד יום מותו, דרש ועדת חקירה משפטית. לא ועדת חקירה, לא ועדת אולשן ולא ועדת שבעה. ללכת לבית משפט. לא שיישבו חמישה נציגים ממפא"י המפוארת ויחליטו אם בנימין אשם או לבון אשם. הרי מה הייתה המסקנה? זה לא אשם וזה לא אשם. בהתחלה אשכול בא אליו ואמר: 'למה אתה צריך ועדה משפטית? ואמר לו באידיש: 'אוי, מיי קינד, ווס דארפסטו משפט? משפט זה כמו סיר צ'ולנט. אתה יודע מה אתה מכניס. אתה לא יודע מה אתה מוציא'. אז בנימין ענה לו: 'אני אוהב צ'ולנט. אני רוצה משפט'. ולא נתנו לו. וזה היה הכאב הגדול של בנימין. את יודעת שהייתה ועדה אחת משלוש שלא הזמינו אותו בכלל? משה דיין דאג לכך".

בנימין תיאר לעצמו שהם יתנהגו ככה?

"הוא לא האמין שיעשו לו את זה, 'כי אנחנו יחד מחליטים'. אבל הכי קל באותה תקופה היה לקום ולהגיד: 'לא ידענו'. לבון בכלל היה נוהג להיפגש בדלתיים סגורות. הוא לא היה מוכן שיהיו נוכחים בשיחות שלו. שלא תהיה אפילו קלדנית. והוא קרא לבנימין בשבת בצהריים ואמר: 'זו פעולה שנראית חשובה', ונתן אישור. 'אני מברך על הפעולה', הוא אמר, אבל הוא לא נתן את ההוראה המפורשת כי הוא לא היה המפקד הישיר של בנימין. אבל היות ולבון לא דיבר עם דיין, בנימין שלח מברק לדיין, שהיה אז בארצות־הברית, וכתב: 'לבון נתן את ברכתו ליציאה לדרך'. ואז דיין, בעל פה, אמר לבנימין: אני נותן לך את הפקודה. צא לדרך. כי הוא היה המפקד של ראש אמ"ן, לא שר הביטחון. לימים, כשחיפשנו את המברק, התברר שדיין השמיד את שלו ובנימין לא שמר, כי מי חשב שזה יסתבך?

"מה שאנשי החוליה לא הבינו לפני שפגשו את בנימין זה שבכל פעם שהיו מעלים את נושא השחרור שלהם, היו משתיקים הכל בהוראתו של דיין. הכעס שלהם על בנימין לא היה על 'למה לא שיחררתם אותנו', אלא 'למה מלכתחילה נתתם הוראה בתנאים שיגרמו למאסרנו הוודאי'. אבל בנימין הוא זה שטען כל הזמן שהם לא מוכנים, שהם לא יעילים. הוא גם לא זה שגייס אותם. אבל לבון אמר: 'כן, צאו לפעולה. אני נותן את ההוראה'. ואחר כך לבון בא ואומר: 'אני לא נתתי את ההוראה'. מה לא נתת? איך כולם ביצעו את הפעולה, אם לא אתה נתת?".

זה הפך את בנימין לאדם ממורמר?

"לא. הוא כאב מאוד. הוא היה איש רגיש מאוד וזה גרם לו להיות איש מופנם יותר, אבל לא ממורמר. מעולם לא הבנתי למה הוא לא דיבר סרה במשה דיין. הרי דיין זרק אותו לכלבים. כל כך כעסתי על זה. והוא היה אומר: 'יבוא הזמן'. למרות זאת, הוא כן המשיך לנסוע לחו"ל בכל מיני תפקידים מטעם המדינה, לבדוק כל מיני דברים. במלחמות הוא היה מדי פעם מעורב בחקירת שבויים בכירים, כדי לתרום להסכמים שיהיו בעתיד".

אמר "לא" לאריק שרון

אחרי פרישתו מהצבא פנה גיבלי לעסקים. "בנימין עשה חיל", אומרת אלמנתו. "הוא עשה כסף. הוא רשם הצלחות. אבל הכתם הזה לא עבר".

ובכל זאת, אי־אפשר להכחיש שחלק מההצלחה הכלכלית באה לו מלנהל גופים גדולים כמו כור או חברת החשמל, שהיו שייכים לממסד ההסתדרותי. את לא חושבת שזה היה אתנן על שלקח על עצמו את האשמה, שלא ברצונו אפילו? או שהחברים דאגו לו?

"את טועה. כשהיה צריך לקבל את מנכ"לות כור, היה כמעט בטוח שהוא יקבל. כשהבנתי שלא, יזמתי פגישה מאחורי הקלעים, עם נפתלי בלומנטל, שהיה יושב ראש כור, ועם שמעון פרס. אם בנימין היה יודע על זה, הוא היה הורג אותי. אמרתי להם: מה הבעיה? והם שניהם אמרו: 'מה יגידו?'. הפרשה. הפרשה רודפת אותו".

אבל הוא קיבל את המנכ"לות.

"לא את של כור אלא של חטיבת 'כור מזון', שהלכה וגדלה וצמחה והפכה להיות יותר גדולה מכל כור. ואז משה שחל הציע את בנימין ליו"ר מועצת המנהלים של חברת החשמל. וגם לו התחילו להציק, אבל לא עזר להם. בנימין קיבל את התפקיד ואלה היו ימי הפריחה של חברת החשמל. ואז בא אריה גנגר שהיה בחיפה כימיקלים, ושיכנע את בנימין לעבוד איתו. מי שהכיר ביניהם היה אריק שרון, שבן גידל אותו. לימים, אריק נורא רצה שבנימין ייכנס איתו לפוליטיקה, שהוא יהיה שר המסחר. בנימין ענה לו: 'אריק, אתה לא תחזיר אותי לפוליטיקה בשום אופן'".

במשך שנים רבות חיו הגיבלים בחיפה, מה שלא מנע מהם להגיע לכל המסיבות הנחשבות בתל־אביב. כשאלישבע הכירה את בנימין היא הייתה מחנכת בבית ספר יסודי בחיפה. אחרי הנישואים הפכה למפקחת במשרד החינוך, ובהמשך עשתה תואר שני ודוקטורט בפסיכולוגיה. בשנת 82' הקימה את מכון מילא לפסיכולוגיה שימושית. "מילא – מרכז ייעוץ למשאבי אנוש – בעצם ממיין אנשים למשרות ונותן יעוץ ארגוני. הייתי החלוצה ומכרתי אותו ב־95' במיליונים", היא מספרת. לאחר שמכרה את מילא למדה משפטים, הוסמכה כעורכת דין ועסקה בדיני משפחה. עד שחלתה עוד עסקה בטיפול פסיכולוגי ובגישור. כיום מצבה יציב בזכות תרופה ביולוגית שהיא מקבלת במסגרת טיפול ניסיוני אצל פרופ' אמיר און מהמרכז הרפואי שיבא.

במהלך השנים גם הפכו בני הזוג גיבלי לאספני אמנות. "כשהכרתי את בנימין שנינו אהבנו אמנות. היצירה הראשונה שקנינו הייתה ציור של זריצקי. בנימין תמיד אמר שהוא רוצה להיות מספיק עשיר, כדי שאם הוא יראה תמונה יפה הוא יוכל לרכוש אותה. היום האוסף שלנו הוא אחד המגוונים והעשירים בארץ".

בשנת 2000 עברו לתל־אביב. הם התגוררו במגדלי אקירוב ואחד משכניהם היה אהוד ברק, גם הוא ראש אמ"ן בעברו. "אהוד היה בא אלינו הרבה", היא מספרת. "אף אחד לא רצה אז להיות חבר שלו. הדירו אותו כי עזב את אשתו לא יפה. עשו לו את המוות".

לאחר מותו של בעלה הרגישה אלישבע שהשהייה באקירוב מעיקה עליה ועברה לשכונה שבדיוק נבנתה ממול: פארק צמרת. היא מחזיקה קומה שלמה באחד המגדלים, שבחציה גר טל, בן זוגה הצעיר ממנה בשנים רבות. ולא, היא לא מרגישה צורך להתנצל. "כמו שאני הייתי צעירה מבנימין בהמון שנים, ככה הוא צעיר ממני בלמעלה מ־20 שנה. הכרנו עוד כשבנימין היה חי, מתוקף עיסוקו כמומחה לרפואה סינית שלמד בכל העולם. בנימין לא הסכים לזוז בלעדיו. אחרי שבנימין נפטר, הייתי במשבר נפשי מאוד קשה והוא עזר לי להתאושש. זה לא קרה מיד. הקשר התחיל חמש שנים אחרי מותו של בנימין. זו אהבה אחרת, סוג אחר של זוגיות. הוא לא בא במקום. זו חברות אדירה. אנחנו הולכים להצגות, לקונצרטים, טסים לחו"ל".

אנשים בטח שואלים מה לו ולך.

"אני עונה: 'תשאלו אותו'. הוא לא איתי בשביל הכסף. הבחור אמיד והוא לא צריך ספונסרית. הכל גלוי וברור. אין לנו סודות".

את אישה אינטליגנטית, מלאת חוויות. למה כתבת על רשמיו של בנימין, ולא כתבת ספר על עצמך?

"על עצמי לא היה עולה בדעתי לכתוב. הספר בא למלא את בקשתו של בנימין, שהאמת שלו תצא לאור. איך הרגיש כשמילא משימה אדירה למען העם ולמדינה".

אם כבר ספר, למה לא לקרוא רחוב על שמו?

"מחולדאי אני אקבל? בנימין תרם בצוואתו הון עתק למוזיאון תל־אביב. הייתי צריכה לריב איתם שנתיים בשביל שלט קטן. אז רחוב?".