כ־500 עמודים, מודפסים בקפדנות במכונת כתיבה, על גבי דפים דקיקים וקמוטים, מאוגדים במספר קלסרים כחולים. זוהי הביוגרפיה הגנוזה של בנימין גיבלי, ראש אמ"ן לשעבר שמעל ראשו התעבה ענן חשדות ב"עסק הביש" – אם כל הפרשיות הביטחוניות והפוליטיות בישראל. גיבלי, שנודע בראשית הפרשה רק בכינוי "הקצין הבכיר", הלך לעולמו ב־2008, בגיל 89, כשהוא נושא בליבו צלקת. בספר שכתב עבורו אריה קרישק בראשית שנות ה־90, המתבסס על שיחות ארוכות עם גיבלי, הוא מגולל את גרסתו המלאה ל"פרשה" ולהוצאתו להורג ב־1948 של מאיר טוביאנסקי בבית דין שדה. כעת, לאחר כמעט שלושים שנה באפלת הכספת, חושף "ידיעות אחרונות" קטעים נרחבים מהספר שמעולם לא יצא לאור. כל הציטוטים ומשפטי הקישור לקוחים מהמסמך, קטעי מעבר שנדרשו בשל קיצורים מובאים בסוגריים ( ).
אני רוצה לומר מיד, באופן חד וברור, מלכתחילה, ושלא יהיה ספק לאף אחד, מעולם ‑ אבל מעולם ‑ לא התחמקתי מכל אחריות כלשהי בדבר חלקי במה שכונה 'הפרשה'. האמת שבכל מה שקשור למתן ההוראה, הנסיבות, ההתפתחויות וההסתבכויות השונות, קבלת האחריות, הייתה ידועה וברורה היטב לכמה אנשים, בכללם גם כמה שופטים וחוקרים, ולאורך שנים רבות היה קושי אמיתי בהוצאתה לאור.
"עברו עליי זמנים קשים, לפעמים בלתי אפשריים. בחרתי לא להישבר ומעל כל צל של ספק, להחלטה לדחות את פרסום גרסתי היה חלק מכריע בשמירה על שפיותי, במחויבות שלי למשפחתי ולי, ואינני מתכוון להיות צבוע או מתחסד ולומר שאני מצטער עליה. אמרתי את שלי כמובן, גם בפני כל הוועדות, בתי המשפט למיניהם וביטאתי את עמדתי בכמה הזדמנויות גם בתקשורת, אבל בהחלט לא בצורה בוטה ובאופן שתמיד השארתי מקום לספר הזה.
"ההחלטה על העיתוי הייתה חייבת להיות שלי, אפילו וכל מיני 'אנשי טוהר המידות' או שופטים מטעם עצמם דחקו בי או ליגלגו וקראו סימנים בשתיקתי החלקית. המחיר ששילמתי היה עצום, עצום. הרבה מעל למה שניתן היה לגזור מעצם מעורבותי בפרשה. אינני מתכחש לאחריותי כקצין הבכיר הממונה, כמי שעמד בקודקוד, ולבטח נעשו על ידי כמה שגיאות מצערות ביותר. אבל מכאן ועד להצגתי כנבל ראשי באיזו עלילה, המרחק רב מאוד.
"זו הייתה תקרית חמורה שהפכה לקרדום בידי כמה אנשים שלוחי רסן כשאיש הצבא הבודד הוא בדרך כלל המטרה המסומנת. לא הייתי הראשון בצה"ל שקרו לו כדברים האלו. הדברים המשיכו וממשיכים לקרות גם היום".
"הייתי נמהר מדי"
אם נאמר לגבי כניסתו של פנחס לבון לתפקיד שר הביטחון כי היה זה המהלך הדרמטי ביותר בדרמת העל שתפרוץ בתוך זמן קצר ביותר, הרי שבמשה דיין (הרמטכ"ל) מצאה "הפרשה" את אחד ממושכי החוטים הגדולים שלה. לצידו של דיין תפעל עוד דמות בכירה וכבדת משקל – אדם שהיה אז בן 30 וכבר נשא בתפקיד החשוב של מנכ"ל משרד הביטחון – שמעון פרס. בחשבון אחרון יהיה פרס המרוויח העיקרי מתהפוכות וגלגולי "הפרשה". והיה כמובן ראש אמ"ן החדש, בנימין גיבלי.
(היחידה שעמדה במוקד "עסק הביש" הייתה יחידה 131 שהוקמה במלחמת השחרור וייעדה מבצעים בשטח האויב. היא זו שהפעילה את חוליית הפעילים בקהיר, שנתפסו בפעולה הכושלת).
גיבלי: "הסיפור של 131 הוא בראש ובראשונה סיפור של חבלה, חבלה משולשת. כיום זה קל, פופולרי ואפילו נכון בחלקו לראות בסיפור כישלון צורב. לא כך נראו הדברים אז, ואני מרשה לעצמי להביע דעה שאלמלא כמה גורמים עוינים וכושלים אפשר וכמה דברים היו נראים אחרת לגמרי. כן, ללא ספק, כישלון צורב וטרגי – שלא היה יתום מכמה הורים.
"אני אומר חבלה משולשת שכן היו כאן שלושה מרכיבים עיקריים: א. היוזמה התכנונית, עם האידיאולוגיה הפוליטית־מדינית שעמדה מאחוריה, ב. המרכיב הביצועי – שהיה בלתי מספק וקלוקל ובנוסף עוד בחשו בעניינו אינטרסנטים רבי־כוח, ג. אולי המרכיב החשוב והגורלי מכל – קיומו של חבלן בוגדני, סוכן כפול, בטבור החוליה והמבצע. בחוכמה שלאחר מעשה ברור שאפשר וצריך לתקוף את קבלתו והפעלתו של אדם פסול כזה בתוך השירות החשאי ועוד בתפקיד מרכזי וחשוב. אבל כשאברי אלעד, 'האדם השלישי' המפורסם, הגיע אליי, עם כל ההמלצות הנכונות, והוא נבדק בקפדנות, הרי שאני יכול לומר בביטחון גמור – האיש נראה מתאים.
"היו לי שתי שגיאות עקרוניות עליהן אינני סולח לעצמי. האחת, שבהיעדר אלטרנטיבות טובות, כלומר, מועמדים מוצלחים יותר, מיניתי את מוטקה בנצור למפקד ה־131, שהיה לא המפקד המתאים ליחידה ולמבצע המסוים הזה. והשגיאה השנייה, שהנחתי למעקב שלי אחרי החוליה בקהיר, הכשרתה והפעלתה, להיות חסר משהו ובראייה לאחור בוודאי שהייתי צריך להיות צמוד־צמוד להשגחה עליה.
"אני לא רוצה לומר שאולי אז לא היו הדברים קורים כמו שקרו. אני בכלל לא חסיד גדול של המילה 'אולי'. אי אפשר היה לצפות את אלעד כבוגד וגם לא ניתן היה להעריך מלכתחילה שמבחינה פוליטית הפעולה הזו הייתה סיכון, או הימור גדול מדי. ללא ספק אני מבקר את עצמי ומקבל את מלוא האחריות כמפקד הבכיר מלמעלה על העובדה שהייתי נמהר מדי ושהנחתי אמון רחב ומלא מדי לאורך צינור הפיקוד".
"ניסיון שפל ועקום"
בראשית שנת 1954, אומר גיבלי, "מצרים הלכה והפכה במהירות לאויב שמכין את המלחמה הבאה ובשלבים מואצים. הייתה הכרה ברורה, אפשר להגיד מקיר אל קיר, שמשהו דחוף, דרסטי, חייב להיעשות".
הכוח שגויס לקראת משימה עתידית שכזו, היה קבוצה של כמה אנשים צעירים במצרים. "נבחרו אנשים טובים, בחורים ובחורות. אולי קצת נלהבים מדי ולא בוגרים, אבל הם חיפו על כך במסירות בלתי רגילה ואומץ ליבם. אבל מאז עזיבתו של דר (אברהם דר, המגייס) לא נעשה מאמץ של ממש לתפעלם ולהכינם. היה מורגש מאוד חסרונו של המפקד המקצועי, איש משלנו, שיכרוך יחד את הדברים. מוטקה בנצור מאוד האמין בהם ותמך בהתלהבות בהגברת המאמצים להפיכתם לזרוע אופרטיבית... בנצור גם אמר לי כי יש לו כבר מועמד לאיש שיחליף את דר ויתפוס פיקוד בקהיר".
האיש אשר נבחר לתפקיד הרגיש היה אלעד, "האיש השלישי". "העובדה הפשוטה, ואני הראשון שיכה על חטא בעניין זה, שבניגוד לטענותיהם של כמה 'רואי למרחוק', אלעד הצליח לעבוד על כולם... הוא היה טיפוס נועז, אם גם חסר אחריות ורברבן, וזה התאים לכמה מהתפיסות – שעד כמה שידוע לי לא חלה מהן נסיגה רצינית – הרווחות בשירותים החשאיים, להשתמש בטיפוסים הרפתקניים, אפילו מפוקפקים, לצורכי משימות נועזות מעבר לקווים.
"בסוף מאי כבר היה ברור לכולם כי הפינוי הבריטי מהתעלה הוא רק שאלה של 'מתי?' היום יקשה על מישהו לתאר לעצמו את אווירת הבונקר שהפיקוד הביטחוני העליון נכנס אליה... ההערכות היו פסימיות ביותר. בניגוד לתפיסתו של הרמטכ"ל דיין ושל ראש הממשלה שרת, לבון משך כל הזמן לכיוון צד הפעולה, המהלומה. בשיחות בינינו הוא כל הזמן העלה כל מיני רעיונות ותוכניות – חלק מהם היה מדהים, בלשון המעטה. הייתה לו למשל תוכנית לחבל בקונסוליות הבריטיות בירדן על מנת לסכסך בין אנגליה לירדן, או רעיון שערורייתי ממש להפיל מטוס סורי שהיו בו כמה דמויות הנהגה בכירות. היה לו ארסנל שלם מאלה...
"התוכנית לפעולה במצרים נדונה במשך כמה חודשים, הרבה לפני ההוצאה לפועל. אני רוצה להדגיש: אני בהחלט הייתי מתומכי הרעיון של פעולה כלשהי במצרים. באמ"ן הוכנו תוכניות לפי המתווה והציפיות של לבון, ואני עמדתי מאחוריהן".
(בדצמבר 54 נתפסו חברי חוליית קהיר במהלך ניסיון פיגוע. שניים מהם הוצאו להורג בתלייה, אחד התאבד בכלא והאחרים שוחררו מקץ 14 שנה).
"כן, אני נתתי את ההוראה להפעלת הרשת במצרים – בידיעת ובאישור שר הביטחון, פנחס לבון. מעולם גם לא טענתי אחרת. בכלל, הצמצום או המיצוי של כל הפרשה בשאלה הקלאסית, שהפכה גם למין מטבע לשון – מי נתן את ההוראה? – יש בה הרבה מן ההטעיה. שהרי היו כמה הוראות והניסיון, בעיקר של לבון אבל בהחלט לא רק שלו, להתכחש אליהן, למשוך את האש אליי, אל הדרג הצבאי המבצע, היה ניסיון שפל ועקום לרחיצת ידיו ולהטלת כל הפצצה לעבר פתחי דלתות אחרים שהתאימו לו. כל הפולמוס הזה שלו, על ההבדל בין הוראות לתכנון לבין הוראות לביצוע, או קרב התאריכים שניהל איתי כדי להכשיל אותי ולסבך את אמ"ן־דיין־פרס, ואת בן גוריון עצמו, מגוחך בתכלית. הרי בתנאים נורמליים בכלל אין צורך לבקש הוראה כזו. וספק אם תינתן בכתב.
"לא רק שהייתה הוראה מפורשת ביום פקודה, אלא הייתה קיימת הוראה למפרע של לבון בעניין הפעולה. הרי לא הייתי מעלה בדעתי וכל מי שמכיר אותי, כולל החריפים שבמבקריי, יודע שאין שום סיכוי שהייתי מעז לסכן את מדינת ישראל, את הזירה הבינלאומית, שלא לומר אותי עצמי, ונותן פקודת אור ירוק למבצע חשאי מסוכן בדרג הראשון במעלה מבלי שהמפקד הבכיר מעליי, שר הביטחון במקרה זה, היה בתמונה והורה אותי אישית וישירות, לעשות את המעשה. הרי זה אבסורד!
"ואם היה באותו זמן איש אחר יושב בכיסא שר הביטחון, אדם אחראי ואמיץ שאינו בוחר להסתתר מאחורי גב פקודיו ולהתחמק בכל מיני פילפוליזציות, הרי שאין לי שמץ של ספק שהוא היה מתייצב מאחוריי, מכיר בגלוי וללא חשש באחריותו שלו לפעולה. אבל לי היה עסק עם לבון.
"לבון היה בוודאי הראשון שרץ בשמחה לקבל את האחריות על הפעולה במקרה של הצלחה ומזדרז לקחת את כל הקרדיט לעצמו. זה לא היה אכפת לי. מה שהיה מאוד־מאוד אכפת לי, שלבון לא יפרוש כנפיים ברגע שנעמוד בפני האפשרות, וזו הרי תמיד קיימת, שהפעולות ייכשלו. לכן נאלצתי, דבר שאני מתחרט עליו בדיעבד, לקבל ממנו גם הוראה פורמלית שלאחר מעשה. ולבון נתן אותה, כמובן משום שעדיין לא נודע שיעור הפיאסקו בקהיר ומשום שהיא תאמה לגמרי את ההוראות שלו אליי. הגיבוי הזה שהייתי חייב להשיג לעצמי בהתחשב בנסיבות, איננו בוודאי מקור לגאווה, אבל אני חושב שכל אדם בר דעת, וכמובן קצין בכיר, היה נוהג אותו דבר. הנסיבות, ובמילה אחת – לבון, חייבו אותו".
גרסתו של גיבלי שטען כי קיבל את ההוראות להפעלת הרשת ישירות מלבון וביצוע הפעולות היו באישורו, עמדה במבחן החקירות והוועדות השונות. הוא לא חויב בדין מעולם, להוציא מסקנותיה של "ועדת השבעה" – ועדה פוליטית במובהק שכל הורתה ומלאכתה הייתה השגת שקט תעשייתי במפא"י המפולגת וריצויו של לבון.
"אני לא סולח לעצמי על העובדה שהנחתי ללבון להלך עליי קסם וללכוד אותי ברשתו. איך ניתן להסביר אחרת את קלות הראש הכמעט פטאלית, בכך שלא טרחתי לבצע אצלי רישומי העתק למזכרים מאוד רלוונטיים, שבטחתי בו יותר מדי ושבאמת לא העליתי בדעתי ששר בכיר בישראל ועוד בשיעור קומתו של לבון, יבחר בדרך של הולכת שולל וינסה להתנער ממני ולהפוך אותי לשעיר לעזאזל שלו. אני מודה, את זה היה לי קשה מאוד לראות בתקופה בה עבדנו במשותף.
"היה בי איזה פיזור דעת ביחס לתאריכים, מושפע מהלחץ העצום שהופעל עליי, המתח והאווירה הנוראה. קשה לתאר את זה לקצין בצה"ל של היום או לקורא הצעיר, שרחוק שנות אור ודור מאותה תקופה. אני רוצה להדגיש שלא היה לי ספק שיהיה ברור לכולם מה קרה ומי צודק. אולי עוד נאיביות מצידי, אבל בוודאי היה לה על מה להישען. כך התחילה התקופה הארוכה והשחורה בחיי".
"מפגשים בשלוש עיניים"
"הסיפור על חברות בפוליטיקה או בצבא הוא בדרך כלל סיפור עצוב. האשימו אותי לא פעם בציניות, באנוכיות, ואין לי כל רצון להיכנס למשחקי האופי האלו, אבל בכל מה שקשור לפרשה יצאתי מאוכזב, מפוכח, כמעט חסר אמונה ב'חברים'.
"משה דיין היה אחד האנשים הקרובים לי בשירותי הצבאי. היחסים בינינו הצטיינו בקרבה שלאו דווקא אפיינה אותו ביחסיו עם אנשים. היה לנו רקע משותף, תפיסות דומות, מה שקוראים היום תפסנו ראש. גם עכשיו, למרות תחושת הנטישה המסוימת שיש לי מדיין, אני ממשיך לראות בו מנהיג יוצא דופן ועילוי, אבל עילוי עם הרס עצמי. זאב בודד, משתמש עילאי בבני אדם, שאולי הוא האיש הכי פחות נאמן שהכרתי אי פעם. הלויאליות של דיין הייתה לו עצמו בלבד.
"אני לא מוכן לקבוע – בשום פנים ואופן - שדיין היה אחד המפעילים הגדולים של הפרשה, אבל אני כן רוצה להגיד שהיה אחד מהגורמים, שידעו הכי טוב איך לנצלה. הוא משך יפה יפה בחוטים, ובחשבון אחרון, היה האיש שהשכיל מכולם לזהות מצבים, את הכוחות הפועלים, ולשחק את אחד המשחקים הגדולים שלו. יש שטוענים כי הייתי אחד משותפיו. זה תלוי. בוודאי ששמחתי שהוא נעמד לצידי וגם הדריך אותי, אבל כבר בכמה תחנות התחלתי לקלוט שאני לבדי בכל העסק הארור הזה. דיין אולי לא אמר את זה מפורשות לאף אחד, אפילו לא לשמעון פרס ובטח שלא לבן־גוריון, אבל אני יודע שהוא ראה בפרשה הזדמנות היסטורית".
(דיין זעם על הקשר הישיר שנוצר בין ראש אמ"ן גיבלי לשר הביטחון לבון וחשד כי קשרו קשר מאחורי גבו, זאת בעוד דיין אמר להם להיות בקשר לצורך החלפת מידע בלבד, אבל לא להפעיל יחידות).
דיין הצליח לבודד את כל אחד מקודקודי המשולש – לבון־גיבלי־בנצור/131 – לדחוק אותם לפינות ולכפות עליהם התנהגות ומהלכים ששירתו בפירוש את תוכניותיו היותר גדולות. גיבלי, אשר הודה מאוחר יותר כי "דיין כעס עליי ורצה להיפרע ממני", החל חש כי גם גופו שלו מתחיל להיסחף אל תוך המערבולת. תחושה זו עודנה חריפה ומוחשית גם ארבעים שנה לאחר שצרבה לראשונה: "איש לא יכול לבוא בטענות לדיין על זעמו כשגילה את מה שגילה... היו לנו כמה מפגשים בארבע – יותר נכון בשלוש – עיניים, וההתבטאויות שלו היו מאוד בוטות וכללו גם כמה הצלפות בי. לחלק מהן בהחלט הייתי ראוי".
(ב־12/12/54 אמר לבון לדיין וגיבלי שייתכן שיוזמנו להעיד מול ועדת חוץ וביטחון וניסה לתאם עימם עמדות. דיין אמר לגיבלי: אם שואלים אותך, תפנה אותם אליי ואני אפנה אותם לשר הביטחון). "אני מודה שהייתי אז נאיבי בקשר לכמה נקודות. בהחלט יכולתי לקבל שיעור מאחד כמו משה דיין. מה אמר לנו לבון בעצם? הוא הציע לנו להתחלק באחריות. מעין פיפטי־פיפטי שכזה. אני אקח על עצמי את האחריות הפרלמנטרית ואתם תישאו באחריות המבצעית. אני זוכר שהוא התכוון לכל מילה והיה בטוח שהוא יוכל להעביר זאת מול הממשלה. הוא שידר לנו 'תסמכו עליי'. אני מודה שזה היה מפתה. לא הבעתי הסכמה אבל גם לא התנגדות. אני מניח שרציתי לראות איך זה מתפתח אבל דיין חתך את זה מוקדם: שיודה כמתחייב, שיישא באחריות".
"רב־אמן של מלכודות"
(גיבלי זומן שוב ושוב לפגישות אצל לבון, שבהן ניסה שר הביטחון לקבוע את סדר התאריכים בהם התקבלו ההחלטות).
"אני מוכרח לומר שבענייני חרישת מזימות וניהול קנוניות פנחס לבון הוכיח את עצמו כטקטיקן ואסטרטג מעולה... דמות מאוד שונה מאיש המוסר והעקרונות, האינטלקטואל יפה הנפש, שהוא כה אהב להקרין אל הציבור, או אל חסידיו – ויש להודות שזה גם די הלך לו, לפחות חלק מהזמן. פרופסורים מכובדים, סופרים ואנשי רוח, ומה שיותר חשוב למערכה שלו – עיתונאים ועורכי כלי התקשורת של אז – ראו בלבון מנהיג אמיץ, אינדיבידואל לוחם, נקי משיקולים מפלגתיים, קורבנם של תככים וחצרות אפלות... לי, בכל פנים, התגלה לבון כרב־אמן של מלכודות.
"הרבה שאלות כואבות שאלתי את עצמי במהלך השנים ביחס להתנהגותי ב'פרשה'. אני לא אומר שחייתי איתן כל חיי אחרי שעזבתי את הצבא, בהחלט לא. אבל במין תהליך בירור עצמי הייתי מעלה לפעמים סוגיה כזו או אחרת, ומנסה ללבן אותה.
"השאלה של הדיוק לפרטים, ובעיקר בעניין התאריך, נופחה מעל לכל פרופורציה אפשרית. העובדה שנכשלתי בזיכרוני ולא מסרתי, בהתחלה, את התאריך המדויק בו אישר לי את הפעולות במצרים מבצעית – ואני מדגיש, מבצעית – הפכה לשלל גדול בידיו, ובידי כל חבר נאמניו של לבון. אני הרי ידעתי שאני פועל באישור, היה רישום על פגישות ודיונים, והאמנתי שאהיה מגובה על ידי שר הביטחון בכבודו ובעצמו. אני בפירוש 'אוכל את עצמי' לפעמים, כיצד הנחתי לעצמי להיות כל כך רב־אמון בנקודה הזו...
"אני לא חושב שהעליתי בכלל על הדעת, קבלת נייר כתוב מלבון – אני גם מסופק אם היה נותן לי נייר כזה. לבון עשה הכל כדי לסבך אותי. להוציא ממני הסכמה שהאישור ניתן ב־31 ביולי ולא ב־16. מאחר והיו לי עדים לא ערכתי רישום מפורט בנידון. הוא בהחלט הצליח לבלבל לי את החושים עם הנדנוד הבלתי פוסק לגבי התאריכים. בדיעבד אני חושב שעשיתי לו חיים קשים, אבל גם לעצמי".
ב־28 לדצמבר לבון מזמין אליו את גיבלי, שמופתע לראות קצרנית יושבת בחדר. "זה היה עלבון מפורש ואות מבשר. לבון התעקש שהקצרנית תישאר בחדר ותרשום הכל. הוא אמר לי כי מטרת הפגישה היא לתת לי הזדמנות אחרונה להגיד את האמת... הוא התחיל לערוך לי סיכומים וניתוחים של השיחות הקודמות שלנו, כשהכל נועד להוכיח כמה אני, בנימין גיבלי, האשם העיקרי והיחידי בכל מה שקרה. הפנים שלו קרנו ממש, הוא הרגיש כמי ששם עליי את האזיקים..."
העימות מגיע לשיא עת מטיח לבון בגיבלי: "אתה נתת את ההוראה, לא הייתה לך כל סמכות". "אני מודה שהייתי ממש בהלם. המרצע יצא מהשק. ולראשונה מתברר לי כי השר הבכיר הממונה עומד לזרוק אותי לכלבים, להפוך אותי לשעיר לעזאזל. חוויה די מצמררת שלא הרבה זוכים לה. קמתי על רגליי ואמרתי לו – אני זוכר שחזרתי על כך פעמיים ישר בפניו – אני את ההוראה קיבלתי מפיך. זה היה סוף הפגישה וגם סוף כל המגעים והיחסים שלי עם פנחס לבון.
"הרבה אנשים ניסו להסביר או לפענח את לבון. אף אחד מהם לא הצליח ואני כולל את עצמי ביניהם. לבון היה טיפוס די חריג עם הרבה יכולת ומעוף, מטבע מבריק שהצד השני שלו אפל וטרגי. האיש היה אוסף של סתירות וניגודים: אינטלקטואל עם לשון ארסית, וגם לעיתים אדם שמתקשה לתפוס מצבים פשוטים. הייתה לו כריזמה אמתית, איש שיחה מרתק אבל גם הרבה בעיות אמינות, מניפולטיבי, חשדן כרוני ועוד עם בעיית שתייה לא קטנה...
"הבחנתי שהוא מאוד נמשך למודיעין, לאינטריגה. לפעמים זה היה אפילו קצת מגוחך כי חלק ממקורות ההשראה שלו היו כל מיני ספרי בלשים שהוא היה זולל ומכור להם. האיש לבון חי במתח גבוה מאוד, בפירוש לא בריא, ולפעמים זה התבטא בצורה קיצונית כמו באיומי ההתאבדות שלו.
"ההתנערות ממני באה אליי כהפתעה. גם אחרי התפטרותו וגם אחרי הסוף הכמו־רשמי חשתי שהוא ממשיך לרדוף אותי, לחסל חשבון, וכל זה מתוך תסכול חולני ואפשר גם תחושת אשם".
"בן־גוריון דיבר על קידום"
ב־28/3/65 משתתף גיבלי בישיבה האחרונה שלו כראש אמ"ן, ב־1/6/65 נכנס לתפקידו כרמ"ט פיקוד צפון. "בן־גוריון דיבר איתי תמיד בצורה חברית, מלאת סימפטיה... ברור שהייתי נפעם מהיחס הזה ומאוד־מאוד כיבדתי אותו. היו לנו מעט מאוד דיבורים סביב עניין 'עסק הביש'. חשתי גם איך זה מצער אותו ומעיק עליו ולא יזמתי שום דיון או איזה סיוע אישי. הצורך בתמיכתו – שבא ביוזמתו ובכוונתו המלאה – בא הרבה יותר מאוחר. כשזימן אותי לבסוף להודיע לי שאין מנוס מהעברתי לתפקיד אחר, הרגשתי איך הוא נאלץ לעשות את זה כמו מתוך אונס. בשום פנים ובשום קטע לא נאמר שמצא בי איזה דופי וכי נגמרה הקריירה שלי בצה"ל. ההפך הנכון – הוא דיבר על תפקידים אחרים, על אפשרויות קידום. לא היה מקום לכעס ולאיזו התחשבנות. היה מקום להבנה".
(לימים, אחרי שחרורו מונה גיבלי למנכ"ל בחברת חשמל וב"כור מזון", גופים הסתדרותיים דאז). "כאן המקום לציין בבוז הראוי כי כל השמועות ה'נחמדות' על קניית שתיקתי, על כך שבעצם הרווחתי מכל הסיפור, הן קשקוש מוחלט. היו לי הצעות אחדות, מיד עם שחרורי מהצבא, אף לא אחת מהן באה מכיוון אשכול או מוסד כלשהו".
(על החלטתו שלא לתבוע את ניקוי שמו בבית המשפט) אמר: "גם אם שגיתי, איני מתחרט על כך. החיים היו חשובים יותר. ולא שלא היו פיתויים או חסרו הזדמנויות.. שוכנעתי באופן חותך על ידי פרקליטי והמציאות שנוצרה שאין כל סיכוי לתביעתי ושוב אין טעם לחזור ולדוש בנושא. הייתי מודע עד כאב עד כמה חיונית החלמה מלאה למשפחתי ולי עצמי. אחר כך החיים סחפו ולא מצאתי עוד טעם בלפנות לאחור. יחד עם זאת, ידעתי היטב שביום מן הימים אתייצב שוב מול הסיפור הארוך, הקשה והמסובך הזה, ואספר את הסיפור מהזווית שלי.
"הטעות האנושית והטקטית שעליה אני מתחרט היא שהנחתי לעניין להידחות ולהיגרר זמן רב מדי. על זה אני יכול רק להשיב שהייתה כאן שאלה של בחירת הזמן, המקום והאמצעי – ואת אלה לא רציתי שאף אחד יקבע עבורי. לא ועדה, לא שופט, לא איזה היסטוריון או כל גורם אחר. כן, הבשלה ארוכה וממושכת ללא ספק. מוטב מאוחר מאשר אף פעם, לא?"
מי ומה בפרשה
ספק אם יש עוד שאלה בתולדות המדינה שכה רבים מכירים וכה מעטים יודעים את התשובה. "מי נתן את ההוראה?" עולה בנשימה אחת עם "הפרשה", "פרשת לבון", "עסק הביש" – הרבה שמות וסאגה אחת שניצתה בקיץ 1954 וסירבה לדעוך גם למעלה מעשור אחר כך.
פרשייה שכמיטב הדרמות בז'אנר עשויה מריגול וטרור, זיופים, תככים ושמועות על רומנים אסורים. היא הביאה לתום עידן בן־גוריון, שינתה את פניה של מפלגת השלטון (ויש שאף קושרים בה את מהפך 77'), עירערה לראשונה את אמון הציבור בממסד הביטחוני והשאירה בתודעה הציבורית את פנחס לבון, אז שר הביטחון, ובנימין גיבלי, אז ראש אמ"ן, אשמים נצחיים.
ראשית הפרשה ב"מבצע סוזאנה" של יחידת 131 באמ"ן, שתכליתו הייתה ביצוע סדרת פעולות חבלה במתקנים אזרחיים ובבניינים בריטיים ואמריקאיים על אדמת מצרים על ידי חוליית יהודים מקומיים. הרעיון היה להפיל את החשד בביצוע הפיגועים על גורמים מקומיים מצריים ובכך לערער את שלטונו של נאצר ולגרום לבריטניה לשוב ולשקול את פינוי כוחותיה מתעלת סואץ. גיבלי הפקיד על המשימה את אברי אלעד, דמות מפוקפקת ביותר.
הפעולה הראשונה של החוליה הייתה ב־2 ביולי בדואר המרכזי באלכסנדריה, הפעולה השנייה הייתה למחרת בספרייה האמריקאית בקהיר ובזו שבאלכסנדריה. בשלושת המוקדים האלה לא היו נפגעים בנפש. הפעולה שתוכננה ל־23 ביולי נכשלה על מדרגות קולנוע "ריו" באלכסנדריה, כשמטען תבערה שהוצמד לרגלו של פיליפ נתנסון, מחברי הרשת, התלקח.
הוא נעצר במקום ואחריו נעצרו יתר חברי הרשת והועמדו לדין. משה מרזוק ושמואל עזר הוצאו להורג, ויקטור לוי, רוברט דסה ונתנסון נידונו למאסרי עולם, מרסל ניניו נידונה ל־15 שנות מאסר, מאיר מיוחס ומאיר זפרן – לשבע. אלי נעים וסזאר כהן זוכו ויוסף קרמונה מת בחקירה. איתם נעצר גם מאיר בינט, קצין ביחידה 131, שנשלח למצרים בלי קשר לרשת. הוא עונה קשות והתאבד בכלא.
ההנחה היא שאת אנשי הרשת ואת בינט הסגיר אלעד. כעבור שלוש שנים התגלה מידע שקשר אותו לאיש מודיעין מצרי שהיה מעורב בחקירתם של אנשי הרשת, אך לא נמצאו די ראיות להעמדתו לדין באשמת בגידה. הוא הורשע בקיום מגע עם סוכן זר ונידון ל־12 שנות מאסר.
בשל האיפול שהטילה הצנזורה, היו בהתחלה הקרבות שהתחוללו סביב "הפרשה" בצמרת הפוליטית והצבאית, ובראשם בין לבון לגיבלי, סמויים מעין הציבור.
לבון לחץ ורה"מ משה שרת נענה לבקשתו להכריע בשאלת האחריות. הוא הקים ועדה חשאית בת שני חברים: נשיא ביהמ"ש העליון יצחק אולשן והרמטכ"ל הראשון יעקב דורי. גיבלי הציג בעדותו מסמכים שעירערו את גרסת לבון. בין היתר הציג מכתב ששלח ב־19 ביולי 1954, פחות משבוע לפני תפיסת החוליה, לרמטכ"ל משה דיין, ששהה אז בארה"ב. באחת הפסקאות נכתב: “על פי הוראתו של לבון הכנסנו לפעולה את החבריה של 131".
לאחר שבועיים פסקה הוועדה כי אין ביכולתה להכריע. לבון הפגוע הגיש בפברואר 1955 את התפטרותו.
פיתול בעלילה הגיע בתחילת 1960 כשיוסי הראל, בכיר באמ"ן, סיפר ללבון כי נתקל בראיות לזיופי המסמכים שנעשו כחמש שנים קודם לכן והיה מוכן להעיד על כך. באוגוסט אותה שנה קיבל לבון חיזוק נוסף כשעל שולחנו של בן־גוריון נחת פסק הדין במשפטו של אלעד – שבו טען כי הודח להעיד לפני ועדת אולשן־דורי עדות שקר כדי לשתול ראיות שלבון נתן את ההוראה.
בן־גוריון הורה על הקמת ועדת חקירה צבאית בראשות השופט חיים כהן שהוסמכה לחקור אם אומנם זויפו מסמכים והייתה הדחה לשקר, אך לא להכריע מי נתן את ההוראה. לבון הזועם החליט לגולל את הסיפור בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת.
המהלך הזה הביא אז, בסתיו 1960, לחשיפת הפרשה לציבור. העיתונות סערה, הארץ געשה ובן־גוריון החליט להעביר את הטיפול לוועדת שרים מיוחדת, "ועדת השבעה" על שם שבעת השרים שהיו חברים בה.
במהלך עבודת הוועדה נחשפה הודאה ממזכירתו דאז של גיבלי, דליה כרמל, בדבר זיוף המכתב לדיין. "כשאמרו לי שלבון מכחיש שנתן את ההוראה, וצריך לבצע שינוי במכתב כדי להוכיח שהוא כן נתן, הייתי מוכנה לעשות הכל", סיפרה כרמל בראיון לפני כמה שנים. היא הדגישה כי ההוראה הגיעה ממוטקה בנצור, שעמד בראש יחידה 131, ולא מגיבלי. "כל העולם חשב שבגלל רומן אני מחפה עליו", סיפרה שם, "אבל לא היה לי איתו רומן".
בדצמבר 1960 זיכתה ועדת השבעה את לבון. הממשלה אישרה את המסקנות ואולם בן־גוריון דרש לבטל את ההחלטה. מיום ליום הלכה והפכה "פרשת לבון" ל"פרשת לבון–בן־גוריון".
משהודח לבון מתפקידו כמזכ"ל ההסתדרות ובן־גוריון בא על סיפוקו, הוא ניסה להקים ממשלה חדשה, אך נתקל בהתנגדות. בן־גוריון שרד עוד כשנה וחצי בתפקיד, וביוני 1963 הגיש את התפטרותו.
כשנה אחר כך חזרה ועלתה הפרשה כשלנוכח ניסיונותיו של רה"מ אשכול לפייס את תומכי לבון (היו בהם שהשוו אותו לדרייפוס), תבע בן־גוריון להקים ועדת חקירה משפטית. אשכול התנגד, מנגנון המפלגה תמך בו – ובזאת נסתם הגולל על חידוש חקירת עסק הביש.
אפשר לתהות על מקומו של הרמטכ"ל דיין בפרשה. ברקע היו יחסיו העכורים עם לבון, שעמד על זכותו לשוחח ישירות עם מפקדי צה"ל. לאורך השנים נעשו ניסיונות לקשור את דיין למתן ההוראה בטענה שפעל להפיל את ממשלת שרת ולזרז את שובו של בן־גוריון לירושלים. בין היתר העיד בנצור כי הדברים נעשו בידיעתו של דיין.
נקודה נוספת היא חלקו של מי שהיה אז מנכ"ל משרד הביטחון, שמעון פרס. אוהדי לבון טוענים כי "עסק הביש", לא היה אלא עילה לסילוקו של לבון, שנתפס כיריב פוליטי מסוכן לבן־גוריון ואיים על עתיד "צעירי המפלגה", ובפרט פרס. לבון עצמו ראה בפרשה קנוניה שנועדה לחסלו פוליטית, ושנרקמה בין גיבלי, דיין ופרס.
מיכל גרינפלד
