"בהפסקת עשר הייתי מחליפה את הניגירי בבייגלה"
אתם מנחשים נכון, לדוגמנית אמה מדינג יש מראה אסייתי, הודות לאמה היפנית. בבית בו גדלה יש גינת זן עם בריכת דגי זהב, ולארוחת עשר הייתה מביאה קופסאות בנטו. אבל רק כשהשתחררה מהצבא ועברה לגור ביפן היא התאהבה בתרבות היפנית: "זו תרבות מרתקת והרגשתי שאני חיה באיזשהו יקום מקביל"
אתם יודעים מה אומר המשפט "ווטאשי וואה מודלו דס"? אם אין לכם מושג זה לא מעיד על חור בהשכלה, אבל אם תעלו על הקו את אמה מדינג, בתור גלגל הצלה, היא תענה לכם בחיוך חינני שבתרגום מיפנית זה "אני דוגמנית".
מפני שזה מה שהיא. יפנית למחצה, שמקפידה להבריש את גבותיה ושיערה בסגנון יפני, ובמקביל לעבודות בארץ הקודש הצטלמה בטוקיו, שבה גרה במשך חצי שנה. איך? למה? מה היא איבדה שם? בבקשה.
"אמא שלי, קיומי אאוקי, גדלה ביישוב קטן בפרברי קיוטו, ואבא שלי, ג'רמי, גדל בבית יהודי במלבורן, אוסטרליה", היא מספרת. "כשאבא שלי היה בן 13 המשפחה שלו עשתה עלייה לירושלים, הוא למד בישיבה והתגייס לצבא. בטיול השחרור שלו הוא טס לטוקיו בלי לדעת אף מילה ביפנית. מדי בוקר הוא פתח את המילון ושינן מילים חדשות. במקביל, אמא שלי עבדה בטוקיו בבנק בינלאומי שדרש ממנה ללמוד אנגלית - ואבא שלי היה המורה לאנגלית של קבוצת עובדי הבנק".
יש לך את זה ביותר רומנטי?
"לא", היא צוחקת. "אבא סיפר לי שבפעם הראשונה שהוא ראה את אמא עוברת במסדרון, הוא ידע שהיא תהיה האחת שלו. בזכותו אני מאמינה באהבה ממבט ראשון. אחרי כמה שנים ביפן אמא עשתה עלייה, התגיירה והם התחתנו בארץ".
משפחתו של אביה קיבלה את הנסיכה היפנית ב"ידיים פתוחות", כהגדרתה. "אמא שלי אישה מדהימה ואי־אפשר שלא לקבל אותה. במיוחד אחרי שהיא עשתה כל כך הרבה למענו, עזבה את מולדתה והתגיירה ולמדה עברית באולפן. אבא יהלומן, ג'ינג'י עם עיניים כחולות, ואילו אמא בגוון כהה, שיער שחור ועיניים חומות. יש לי אחות גדולה, מיקה (25, סטודנטית למשפטים ולמנהל עסקים) ואח קטן, בן (17, שעושה כושר לקראת גיוסו לצבא) וכל אחד משלושתנו מייצג באופן שונה את השילוב בין שניהם. כאן, בארץ, אמא לא עבדה, היא אמא במשרה מלאה. תמיד היה אוכל חם בצהריים, היא הייתה בכל ועד הורים ובקיץ באה לבשל במחנה של הצופים".
וואלה, מה היא בישלה לחניכים המורעבים?
"את מה שביקשו ממנה להכין, היא יודעת לבשל אוכל ישראלי, אבל בבית יש מטבח יפני. ביסודי אמא הכינה לי כל בוקר קופסה עם כדורי אורז או נאגירי, וזה מה שאכלתי בהפסקת עשר, כשכולם סביבי אכלו חומוס בפיתה. הבנתי שאני שונה. די מהר החוש העסקי שלי התגלה. כולם רצו לטעום מהנאגירי, ומכרתי אותו תמורת בייגלה עם קרים צ'יז. חשבתי שאמא תכעס כשתגלה שאני עושה החלפות, אבל להפך, אמא מאכילה בכבוד ובאהבה ושמחה להיווכח שהאוכל שלה מבוקש".
לפני 20 שנה, כשהייתה בת שלוש, משפחת מדינג עברה מנווה צדק לסביון והבית שלה חריג בנוף. "גינת זן שמושפעת מגיאולוגיה יפנית, עצי במבוק, בריכה עם דגי קוי - דגי זהב שמאפיינים את יפן. טביעות היד של אמא ניכרות בכל מקום. בתקופות מסוימות שאלתי את עצמי אם עדיף שאזדהה שאני גרה במרכז", היא מודה, "אבל סביון היא יישוב סופר קהילתי. חונכתי לתרום לקהילה. הייתי בצופים, בגיל התיכון הדרכתי קבוצה של ילדי צמי"ד (צרכים מיוחדים), אוטיסטים שהגיעו לסביון מפתח־תקווה. עד היום אני מתנדבת בגן של אלו"ט. זו זכות".
במקיף יהוד היא הרחיבה תיאטרון וערבית. "תיאטרון, מפני שרציתי מקצוע שיפתח את האופק היצירתי שלי, אהבתי את קדמת הבמה; וערבית - מפני ששפה היא גשר. זה לא הגיוני שאנגלית היא השפה השנייה בישראל ולא ערבית. לדעתי, השינוי לא יגיע מהפוליטיקאים, אלא מאיתנו, האזרחים הקטנים שרוצים שלום".
דוגמנית יפנית ביחידת הקומנדו
לדוגמנות הגיעה מדינג בגיל 17. "גם קודם לכן קיבלתי הצעות, אפילו ברחוב, ואמרתי שאני לא מעוניינת. רציתי לסיים את התיכון עם בגרות מלאה ובציונים גבוהים. גם פחדתי מהסטיגמות הלגמרי לא נכונות שמדביקים לדוגמניות, כאילו הן סתומות ושטחיות. עשיתי סיבוב בין כמה סוכנויות, חתמתי עם אחת שנראתה לי בסדר והתבקשתי להגיע כל שבועיים למדידות. האגן שלי לא מצא חן בעיני הסוכן. הייתי 95 ס"מ והוא רצה שאוריד חמישה ס"מ כדי שאהיה ב'פרופורציות הנכונות'. התייצבתי לכמה מדידות וכשהרגשתי שהלחץ הנפשי כבד עליי פרשתי ועברתי לסוכנות יולי. שם דווקא אהבו מאוד את הלוק שלי והאמינו שיש עם מה לעבוד. אני מטר שבעים ושלוש, מתאימה גם לתצוגות".
הלוק החצי־יפני שיחק לטובתך?
"אני בטוחה. אין בארץ הרבה אסייתיות בהירות, וגם בשוק העולמי אין אסייתיות עם עיניים ירוקות. זה פוטנציאל ייחודי. עשיתי קמפיינים לקסטרו ולפיקס, הצטלמתי לקליפ של יונתן מרגי, אל תשאלי אותי באיזה שיר, וארבעה ימים אחרי הבגרות במתמטיקה התייצבתי בבקו"ם. הסכמתי לפספס את מחנה הקיץ של הצופים, כי רציתי להשתחרר לפני כולם ולצאת לחיים. עשיתי שנתיים ביחידת קומנדו קרבית מסווגת בבסיס סגור. מש"קית באגף המבצעים. תומכת לחימה. לא חשבתי שאצליח לשלב בין התפתחות הקריירה הפרטית שלי לבין תרומה למדינה, אבל למזלי היה לי מפקד מקסים. הוא אמר 'כשיש לך ימי צילומים חשובים את יכולה לצאת ולחזור לבסיס בארבע, בתנאי שהעבודה מתבצעת'. ביקשתי לצאת לצילומי קליפ של עומר אדם, גם את שם השיר שלו אני לא זוכרת, ולקמפיינים של נטאשה דנונה ומאק. עד היום אני עושה מילואים".
איך אמא הגיבה למדים?
"אחותי הגדולה סללה לי את הדרך, היא שירתה בתפקיד מודיעיני קרבי מסווג. אמא התקשתה לעכל את המציאות הזאת, אבל היא מתמודדת ותומכת. גם אחי, הנסיך של הבית, זומם על קרבי".
מדינג השתחררה היישר לתוך הקורונה. "מאורח חיים של עבודה מסביב לשעון עברתי לסגר. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, השתעממתי נורא. אז קניתי כרטיס טיסה לטוקיו, הזמנתי אייר בי־אנד־בי לשבועיים הראשונים, ועליתי למטוס. זו לא הייתה הפעם הראשונה שלי ביפן, אבל הפעם הראשונה שטסתי אליה לבד ובלי תוכנית ברורה. נרשמתי לבית ספר ללימוד השפה, ודי מהר גיליתי שהיא ישבה לי בתת־המודע. איך? בזכות סבתא שלי, שהייתה מגיעה ארצה לביקורים ארוכים. כשבני גילי התמכרו ל'שמש', צפיתי בסדרות אנימציה יפניות שדוד שלי צרב על דיסקים ושלח לארץ. לאט־לאט נפתחתי וקיבלתי אומץ לדבר".
היפנים זיהו שאת יפנית למחצה?
"נראיתי להם אחרת, לא כמו יפנית רגילה. זה ניכר לא רק בלוק, אלא גם בהתנהגות. היפנים מתחנכים בדרך שונה לחלוטין ממה שאנחנו מכירים במערב. ברגע זה אני יושבת מולך כמו ישראלית ומניחה רגל אחת על הכיסא, ואילו ביפן עובדים לפי הספר. את יושבת זקופה, כשהרגליים מקבילות והידיים מונחות על הברכיים. את גם תכווצי את הכתפיים כדי לפנות מקום לזה שיושב לצידך. אצלם, המחשבה על 'האחר' קודמת למחשבה על עצמך. זו תרבות מרתקת והרגשתי שאני חיה באיזשהו יקום מקביל".
נפגשת עם בני המשפחה של אמך?
"סבתא שלי כבר נפטרה. דוד שלי גר בקיוטו, הוא עובד במחלקת החירום בעירייה, ובגלל הקורונה נאסר עליו לצאת מהמחוז. היפנים הגבילו את תנועת התושבים כדי למגר את המגפה והיא באמת הגיעה לשם באיחור רב. אבל כל בוקר הוא סימס לי, 'איך את מסתדרת?' ואשתו שלחה לי עוגה ליום ההולדת. למרות שהייתי קרובה, נאלצתי להכיר אותם מרחוק, ולמדתי שיש צורה נוספת לאהבה. עד שהתחלתי לדבר יפנית בחופשיות לא היה טעם להיפגש בבית קפה, זה היה דו־שיח של אילמים. שכרתי דירה קטנה בהארג'וקו, רחוב שכולו אופנה פופית וצבעונית, חתמתי בסוכנות, יצאתי לאודישנים ודיגמנתי לכמה חברות מקומיות. השיא, מבחינתי, היה הקמפיין ל'ניילון', מגזין יפני בינלאומי".
איך נראית תעשיית האופנה היפנית?
"השכונה שבה גרתי הייתה מלאה בחנויות יד שנייה, שכל אחת מהן נראתה כמו מוזיאון ולכל בגד הוצמד תג עם ההיסטוריה שלו. לא מי לבש/ה אותו, אלא באיזו שנה במאה שעברה הוא נתפר. התאהבתי בווינטג'. כל מי שמודאג מ'איזה עולם נשאיר לדור הבא' חייב לעבור לצרכנות של יד שנייה. בחלק מהאודישנים לא ידעו איך לאכול את המידות הנשיות שלי, גם לשווקים של פריז ומילאנו אני לא מתאימה בגלל שהמידה שלי, 38, מוגדרת אצלם כ'אגן רחב'. ברור שהוא רחב! ביום מן הימים ייצא ממנו תינוק! רק הצעירים פתוחים לדוגמנית שנראית טיפה שונה מ'אידיאל היופי'. הקהל הרחב, המסורתי, מעדיף נשים שנראות כמו נערות".
חצי שנה אחרי, כשהקורונה צנחה על טוקיו, היא חזרה ארצה. "התגעגעתי מאוד", היא מחייכת במבוכה. "לא היה לי קל עם הלבד, בלי אמא ואבא, במדינה לא מערבית, כשכל בוקר התעוררתי למציאות שאני לא מכירה. אבל בשורה התחתונה החיים בטוקיו חישלו אותי לעצמאות והכינו אותי לעולם הגדול. דווקא כאן חטפתי הלם תרבותי. פתאום אפילו דרך הדיבור של חברים שלי נראתה לי זרה ומוזרה. הבנתי שיפן שינתה את זווית הראייה שלי ונתנה לי פרופורציות חדשות. מאז אני מנסה להביא לעולם שלי את מה שלמדתי שם. כשאני שומעת שמישהו טס למזרח יש לי צביטה בלב. געגועים. אמנם כרטיס הטיסה יקר, מפני שיפן רחוקה, אבל אפשר לסגור שם ארוחת צהריים מדהימה בפחות מ־20 שקל. אני ממליצה".
הקמפיין האחרון שלה היה ל"רייבן" העולמית, ובימים אלה נשלחים אליה צילומים מכל רחבי הגלובוס. "הפוסטרים שלי תלויים בסוהו בניו־יורק, בפריז, בקובנט גרדן בלונדון, ובקרוב הם יגיעו לחנויות. אמנם המשקפיים מכסים לי את העיניים וקצת קשה לזהות אותי, אבל שמחתי להפגין את התזזיתיות שיש בי כדי לדבר אל הקהל הצעיר". במקביל, היא לומדת משחק אצל מורה פרטית, ומשגרת אודישנים מצולמים לסוכנות שלה בלונדון. היא גם התחילה ללמוד באוניברסיטת רייכמן, יזמות ומנהל עסקים במסלול מצטיינים, שאליו מתקבלים על סמך ציוני הבגרות וראיון אישי. "כשאת רוצה להעמיק באמת אפילו השמיים לא יהוו את הגבול עבורך. אני מקווה להיכנס לעולם האופנה כיזמית. יש לי רעיונות, אבל אני רוצה לצבור בשלות ומקצועיות לפני שאני ניגשת למשקיעים. המוטו שלי הוא 'גו ביגר אור גו הום'. או שתטרוף את כל העולם, או שתלך הביתה".
וזוגיות?
"יש. הוא מרצה ברייכמן, אבל התחלתי לצאת איתו לפני שהתחלתי ללמוד שם ובכל מקרה הוא לא מלמד אותי", היא עונה, והסומק שפורח בלחייה מדגיש את הפצעונים. "כן, יש לי התפרצות של אקנה", היא לא מתעלמת מהפיל שבחדר. "זה טבעי ואנושי. אפילו לקנדל ג'נר, הדוגמנית שמשתכרת הכי הרבה בתבל, יש פצעונים".
זה מנחם?
"אני לא מחפשת נחמה. אני אישה, יש לי הורמונים, וסטרס הוא חלק מהחיים של כולנו. מאפרות מקצועיות לא נבהלות מהפצעונים, וביומיום אני לא מתכסה בשכבות עבות של מייק אפ ולא מתאמצת להסתיר. אני משתמשת בתרופות הומיאופטיות כדי לנקות את הכבד, מקפידה על ניקוי הפנים וגם משתדלת להפחית את הלחצים. יש לקוחות שמסתכלים באינסטגרם שלי ונרתעים. זכותם. שימשיכו לחפש את המראה המושלם. לא מזמן העליתי סטורי עם אקנה, בלי פילטרים, ומלא בחורות כתבו לי 'בזכותך הפסקתי להתבייש ולמדתי לקבל את מה שיש'. זה משמח אותי. הרי לא הגעתי לדוגמנות ולאופנה מהמקום של 'אני הכי יפה'. השאיפה שלי היא להמציא מציאות חדשה מול המצלמה כדי להשפיע על אנשים".
לפנייה לכתב/ת 
