"20% מהציבור שולט על 80%"
הכלכלן פרופ' מומי דהן, שחוקר דפוסי הצבעה לכנסת, סבור שהקואליציה לא תשרוד, מסביר למה רוב הבוחרים מצביעים בניגוד לאינטרס הכלכלי המובהק שלהם ומוטרד מההשפעות ההרסניות של הפגיעה בלימודי הליבה ומהתוכניות לסיפוח שטחים: "יום אחד נתעורר לישראל אחרת" • וגם: שיחה עם האנה סימונס, ראש תחום הקיימות בענקית ההשקעות שרודרס
מומי דהן, כלכלן ופרופסור מן המניין בבית הספר למדיניות ציבורית וממשל באוניברסיטה העברית, בעבר כלכלן ראשי במחלקת המחקר של בנק ישראל, חוקר מזה מספר שנים את דפוסי ההצבעה לכנסת על בסיס עדתי וכלכלי־חברתי. באחרונה הוא מנתח את תוצאות הבחירות לכנסת ה־25, בשיטות סטטיסטיות מתקדמות. פרופ' דהן מצליב את נתוני ההצבעה של ועדת הבחירות המרכזית עם נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על דירוג שכונות לפי מצבן הסוציו־אקונומי, וכך חושף את הקשרים בין העדפות פוליטיות לרמת החיים של המצביעים. ממצאי הניתוח של הבחירות האחרונות מאירי עיניים: אזרחים המתגוררים בשכונות עם דירוג כלכלי נמוך הצביעו בשיעורים חריגים למפלגות הדוגלות במדיניות כלכלית ימנית מובהקת — ובמיוחד לרשימתם של ח"כים בן גביר וסמוטריץ', שמצעה הכלכלי משקף את הסגידה לכלכלת שוק אכזרית, החופשית מכל מעורבות ממשלתית.
שאלתי, לכן, את פרופ' דהן האם נכון יהיה לומר, בהתבסס על מחקריו, שבישראל המצב הכלכלי לא משחק תפקיד בדפוסי ההצבעה לכנסת?
פרופ' דהן: "לאכזבתם של הכלכלנים, לאינטרס הכלכלי משקל קטן ביותר בהחלטות ההצבעה בישראל. למעשה, רוב הבוחרים מצביעים בניגוד לאינטרס הכלכלי המובהק שלהם. בבחירות האחרונות זה בלט: השכבות המוחלשות כלכלית הצביעו באחוזים מאוד גבוהים דווקא למפלגות שהצהירו מראש על מחויבותן למדינות כלכלית ימנית קיצונית, כמו הציונות הדתית, והשכבות המבוססות בצמרת הצביעו למפלגות סוציאל־דמוקרטיות וסוציאליסטיות, כמו מרצ. לאמור, מפלגות המטיפות לצעדים כלכליים הפוגעים בכיסי מצביעיהן".
כיצד אתה מסביר את הסתירה הזו?
"לרובנו יש צורך בסיסי להשתייך לקבוצת הלאום שלנו ולהזדהות עמה. הצורך הזה חזק במיוחד בעשירונים כלכליים חלשים ומקבע את הבחירה הפוליטית שלהם. הערך של הסולידריות הלאומית חשוב ביותר בעיניהם, כי באמצעותו הם מגדירים את עצמם, בפרט מול הערבים. הוסף לכך את הרגשות הדתיים - והנה לך הסבר לפרדוקס הכלכלי של ההצבעה לכנסת".
גם העשירונים המבוססים מצביעים בשיעורים גבוהים למפלגות עם מצע כלכלי המנוגד לאינטרס שלהם.
"בדיוק. מסתבר שגם המבוססים כלכלית מצביעים לפי תחושות ורגשות, ולא לפי שיקול כלכלי קר. הם מושפעים בהצבעתם מרגש ההזדהות העז עם המאבק הגלובלי והמקומי למען זכויות אדם, שמפלגות השמאל נושאות את הדגל שלו. אל להם, לכן, להתנשא על הבוחרים המתגוררים בשכונות חלשות כלכלית ולטעון שהצבעתם לא רציונלית, 'מהבטן'. בפועל, כמותם הם מונחים בהצבעה על ידי ערכים ורגשות, ולא על־ידי אינטרס מעמדי כלכלי".
ומה מקומן של המפלגות החרדיות בניתוח שלך? ש"ס, לדוגמה, מדגישה מאוד במסרים שלה את הפן החברתי־כלכלי.
"אני לא מאמין במסר החברתי של ש"ס. הוא לא באמת בראש מעייניה. כמו המפלגות החרדיות האחרות, ש"ס מחויבת לשמור על עולם התורה הדתי ולקדם אותו. לפעמים היא משלמת מס שפתיים למצוקות הכלכליות של בוחריה, אך זה שולי עבור מנהיגיה, כפי שזה שולי עבור ההנהגות של המפלגות החרדיות האחרות. במרכז תשומת ליבן ופעילותן הציבורית מצויים תמיד עולם התורה ולומדי תורה".
בכל זאת, ש"ס הצליחה בעבר להפעיל מנגנוני סיוע חברתיים, כמו חלוקת תלושי מזון לנזקקים.
"הקריטריונים לקבלת התלושים הוגדרו כך שעיקר הזכאים לקבלם באו מאוכלוסיות חרדיות. המפלגות החרדיות לוחצות – ויקבלו – גידול בקצבאות ילדים, אבל לא אכפת להן מדמי האבטלה הנמוכים השוררים בארץ. ברור למה: כדי לקבל דמי אבטלה אתה צריך לחפש עבודה באופן פעיל. ההצבעה למפלגות החרדיות היא, לכן, הצבעה לתנועות פוליטיות המחויבות לשרת את עולם התורה. על הדרך אולי ייהנו מכך גם עניים לא־חרדים".
רשימת הדרישות הארוכה של המפלגות החרדיות לקראת הצטרפותן לממשלה הבאה, מזהירים באוצר, עלולה למוטט את מסגרת התקציב ולהסיט את המשק מדרך המלך לשוליים מסוכנים.
"אני מפריד בין הטווח הקצר לטווח הארוך יותר. בטווח הקצר העוצמות הקיימות של הכלכלה הישראלית והקשיחות של הצמרת המקצועית באוצר מאפשרות לי להיות יחסית רגוע. בטווח יותר ארוך, אם אכן הממשלה החדשה בהרכבה הנוכחי תשרוד, המפנה הלאומי לרעה עלול להתממש. הפגיעה בלימודי הליבה, הקצבאות הנדיבות לאברכים כדי שלא יעבדו, הסיפוח הזוחל של יהודה ושומרון, צמצום הסיכוי לפתרון מדיני מול הפלסטינים וצעדים רבים נוספים באותם הכיוונים יפגעו באיתנותה, בעוצמתה ובסיכויי התקדמותה של הכלכלה. עלולים להתבסס במקומותינו מנגנונים הרסניים עד שכולנו נמצא מדינת ישראל אחרת".
"עלולים"? לא בטוח שזו גזרת הבוחרים שאין ממנה מנוס?
"זו ממש לא גזרת הבוחרים. להפך, זה מקרה מובהק הידוע ממחקרים במדיניות ציבורית ובניהול עסקי, בו מיעוט של 20% משתלט ומכפיף לצרכיו את סדר העדיפויות של 80%. הסתכל על המפה הפוליטית אצלנו: המכנה המשותף בין מצביעי הליכוד, המחנה הממלכתי, ישראל ביתנו ואפילו יש עתיד, רחב ועמוק מהמכנה המשותף כביכול שבין הליכוד לבין הרכיבים הקיצוניים של הקואליציה שלו".
מה, אם כן, צפוי לה?
"המודלים של המדיניות הציבורית בחברה דמוקרטית מנבאים סיום מהיר יחסית של המצב בו, כאמור, 20% מהציבור שולטים ב־80%. זה הרי שיווי משקל פוליטי־שלטוני מעוות, על סף שבירה. הקואליציה ליכוד־חרדים־ציונות דתית תתחיל להערכתי להתפורר במצבים משבריים המחייבים צעדים חריגים. על שרידותה יאיימו אז לא רק המתחים בתוכה, אלא בעיקר היעדר הלגיטימיות שלה בעיני הרוב מכריע של האוכלוסייה. בעיני אותם 80%.
״נושא הלגיטימיות", מדגיש דהן, "קריטי לניהול מדיניות ציבורית יעילה. נניח שייווצר הצורך בהעלאת מיסים דחופה. יהיה קשה עד בלתי אפשרי להחליט על כך, כששר האוצר הוא נציג מגזר צר ונתפס כדואג רק לאינטרסים של המגזר שלו. מסקנתי היא שלקואליציה המוקמת כעת אין כוח שימור. ברגע שיבוא משבר כזה או אחר, מדיני או כלכלי, היא תתקשה לשרוד. מאוד".
והאם משבר כלכלי באופק? אני שואל. "אני מקווה שלא", עונה פרופ' דהן. הוא מודע להשלכות השליליות על ישראל של ההאטה הצפויה בחודשים הקרובים בכלכלות המערב, אבל לא חותם על התחזיות למשבר של ממש. ובאשר לאינפלציה, דעתו מפתיעה לטובה: "אני אופטימי מאוד. היא אמנם חזרה אלינו אחרי היעדרות ארוכה, אך אני סבור שהביקור שלה כאן יהיה קצר. מחירי הנפט, למשל, כבר חזרו לרמתם מלפני הפלישה הרוסית לאוקראינה. אינפלציה משמעותית לא יכולה להימשך ולהתמיד כאשר בנק ישראל מנהל מאבק אנטי־אינפלציוני אגרסיבי ותקציב המדינה מאוזן, פחות או יותר. בקיצור", מסכם פרופ' דהן, "אין סיבה שתשתרש אצלנו אינפלציה".
בשורת הכלכלן וחוקר המדיניות הציבורית, פרופ' מומי דהן, לשנת 2023.
האקלים לפי שרודרס
ועידת האקלים העולמית קופ26 (קיצור משונה של הביטוי האנגלי "ועידה של הצדדים המעורבים" בתוספת המספר העוקב לקיומה), נערכה אשתקד בגלזגו שבסקוטלנד, עדיין תחת אימת מגפת קורונה. "קשה להגדיר אותה כהצלחה", אומרת האנה סימונס, ראש תחום הקיימות בחברה הפיננסית שרודרס. סימונס השתתפה בארץ בכנס של ארגון מעלה לקידום אחריות חברתית של תאגידים.
שרודרס הבריטית מנהלת תיקים והשקעות פיננסיות ששוויין נושק לטריליון דולר. היא אחת הגדולות והוותיקות בענף; בשנים האחרונות, נוצר לה מוניטין של מחמירה ומקפידה במבחני שילוב של יעדי קיימות ומאבק במשבר האקלים במדיניות עסקית של תאגידים בהם היא משקיעה את כספי החוסכים. ויש לה מה לומר על ניהולם.
סימונס הייתה כמובן גם בוועידה האקלים הבאה, קופ27, שהתקיימה בחודש שעבר בשארם א־שייח'. "רוב המדינות שהשתתפו בה אמנם עידכנו את יעדיהן להשתחררות ממקורות אנרגיה מזהמים, בעיקר נפט ופחם", מסכמת סימונס את רשמיה, אבל "מעטות ביותר העמידו תוכניות מעשיות ומפורטות להשגתם".
את המטרה הכמותית של ייצוב ההתחממות הגלובלית, ברמה של עוד כחצי מעלת צלסיוס עד מעלת צלסיוס אחת, החליפה מטרה קצת מעורפלת ששמה NET ZERO באנגלית ו"אפס נטו" בעברית. הכוונה להגעה למצב שבו כמות גזי החממה הנפלטת לאטמוספירה, ובמיוחד גז פחמן, תהיה שווה לכמות גזי החממה המסולקת מהאטמוספירה.
התחייבות ל"אפס נטו" אמורה לעצור את ההתחממות ולרפא את האקלים. היא אומצה על ידי 95% מהמדינות המשתתפות בקופ27 ועל־ידי לפחות 3,000 החברות העסקיות הגדולות בעולם. הן שילבו את החתירה אליו באסטרטגיה התאגידית המפורשת שלהן. רק מה? קל לאמץ, קשה לממש. סימונס: "קביעת מטרה של אפס פליטת גזים מזהמים נטו היא חשובה, אך אינה סוף פסוק. רק צעד ראשון במסע מפרך".
מה תרומתכם בתהליך?
"פיתחנו ושיכללנו מערך שלם של הדרכה, הידברות, השתתפות ומעורבות פעילה בניהול החברות שאנחנו מושקעים בהן ושאימצו את האסטרטגיה של אפס פליטה נטו. מועצות המנהלים שלהן נדרשות להציג בפנינו בשקיפות מלאה את התוואי ואת לוח הזמנים להשגת המטרה המוצהרת, ואת השינויים הנגזרים מכך בהתנהלותן ובהחלטותיהן. זה קורה לפחות פעם בשנה וחצי".
המעבר למדיניות עסקית הלוקחת בחשבון את טובת כדור הארץ לא זול. יש פגיעה ברווחים ובתשואה?
"תקופת המעבר בהחלט לא קלה ולא זולה, ובענפים מסוימים כואבת ומורכבת. אבל אנחנו משקיעים לזמן ארוך, יש לנו סבלנות. לרוב אנחנו מצליחים לשכנע את מקבלי ההחלטות העסקיות שאימוץ יעדים אקלימיים־סביבתיים וחתירה להשגתם יעלו את שווי החברה וישפרו את רווחיותה. שרודרס, עם עוד שורה של משקיעים מוסדיים בינלאומיים מובילים, חתומה על יוזמה שכותרתה "ניהול נכסים בתנאי של Net Zero" ועלינו לשקול את הסיכון הפיננסי של השקעה בעסק - מול הסיכון האקלימי והקיומי שלה. החישוב שלנו גם ערכי, לא רק כמותי".
האנה סימונס, לצידו של רועי אבישי, מנהל הפעילות של שרודרס בישראל (הפעילות עדיין צנועה, כמו המשרדים), רואים כאן משק עם פוטנציאל ברור למעבר זריז לכלכלה שאינה פולטת לאטמוספירה גזי חממה נטו. יש בארץ, לדבריהם, טכנולוגיה מפותחת ומתפתחת של אחסון ושימור אנרגיה ירוקה, יש תנאים אידיאליים לייצורה מהשמש ויש רצון אסטרטגי להבטיח אי־תלות אנרגטית מלאה גם בעתיד. צריך רק מנהיגות לאומית ועסקית שתוביל את השינוי.
שאלתי את סימונס על השפעת הפלישה הרוסית לאוקראינה על התוכניות הגלובליות להשגת "אפס פליטה נטו". הפלישה הרי שינתה את סדר ההחלטות הלאומיות בנושאי אנרגיה: הממשלות מבקשות כעת, קודם כל להבטיח שתהיה מספיק אנרגיה למשק המדינה, ורק אחר כך לחזור ולדאוג לתוצאותיה האקלימיות. אבל סימונס דווקא מעודדת. "הנושא האקלימי", היא אומרת, על סמך פגישותיה בוועידת קופ27, "הפך כעת למרכיב בסיסי באסטרטגיה לאומית של מדינות רבות, במיוחד באירופה. ראשיהן הפנימו את הכורח המוחלט להשתחרר מהתלות במקורות אנרגיה מאובנים כמו נפט וגז טבעי. שואפים להפסיק לחיות תחת האיום של סגירת ברזים על־ידי זרים. החתירה לאי־תלות אנרגטית משמעותה השקעה גדולה בפיתוח מקורות אנרגיה חלופיים שלא מסכנים את האקלים: אנרגיית השמש, הרוח, הגרעין והמימן הירוק. התזוזה", היא בטוחה, "כבר החלה, ותואץ בשנה הבאה. עובדה: בשארם חודש הדיאלוג האקלימי בין ארה"ב לסין, שתי המזהמות הגדולות". לפי מודלים המצוטטים על ידי השבועון הכלכלי "אקונומיסט", המחסור באנרגיה החורף יגרום ל־100,000 מתים נוספים מקור באירופה. קורבנות של מדיניות אנרגיה שגויה מהיסוד, שאולי, אולי תשתנה.
פנסיה באבו–דאבי
ב־2005 אישרה הכנסת את "רפורמת בכר", על שמו של מנכ"ל האוצר המנוח ד"ר יוסי בכר. הרפורמה הפקיעה מהבנקים את הניהול של חסכונות הציבור לזמן ארוך שהתרכז אז בקופות הגמל שהיו מכשיר חיסכון פנסיוני פרטי עיקרי. המטרה הייתה להקים בארץ "בנקאות צללים", מערך משקיעים מוסדיים חוץ־בנקאיים שינהלו את כספי החסכונות, הקופות והקרנות מחוץ לרגולציה ופיקוח של בנק ישראל. וזה קרה: הודות לרפורמת בכר ולמגבלות שהוטלו על הבנקים בתחום הפנסיות, עבר רוב החיסכון לחברות הביטוח. לפני שלוש שנים קנו קרנות אמריקאיות את השליטה בחברת הביטוח המצליחה הפניקס; כעת הן חותרות למכור את השליטה לקרן השקעות ערבית, המשויכת לממשל אבו־דאבי, תמורת 2.5 מיליארד שקל. הפניקס מנהלת חסכונות ב־370 מיליארד שקל וכמקובל בענף חוץ־בנקאי – ובניגוד לבנקים – לא חייבת להחזיק הון עצמי משמעותי כנגדם. מספיק 1% עד 2%. החלום הרטוב של הפוליטיקאים והרגולטורים שיישמו את רפורמת בכר, שאין כמותה בעולם, עומד להתממש במלואו: ב־1.6 טריליון השקלים של החיסכון הפיננסי שלנו ליום סגריר ישלטו משקיעים מוסדיים מאמריקה, מסין, מנורווגיה או מנסיכויות המפרץ. אז למה זעקות השבר נגד העסקה עם אבו־דאבי? זה מה שרציתם, לא?
