לא האצה, בלימה: ישראל קרובה לעצירת האינפלציה

ההודעה לעיתונות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על מדד המחירים לצרכן שפורסמה בשבוע שעבר מסתתר נתון מאיר עיניים. הוא מתייחס למגמת האינפלציה ולא לתנועותיה החודשיות האקראיות. מההודעה מסתבר כי בנובמבר 2022 ירדה מגמת האינפלציה (ללא סעיף הדיור) לקצב שנתי של 3.1% בלבד, על גבול היעד ליציבות מחירים שקבעה הממשלה, בין 1% ל־3%, מרחק נגיעה קלה מהשגתו המלאה. כיפוף האינפלציה, מסתבר, עבד – והבלימה שלה כמעט גמורה. כמעט. נדרש עוד מאמץ לאומי משותף אחד בסוף שנה זו ובתחילת השנה הבאה כדי להכריז על ניצחון בקרב.

יש לכך עדות ברורה בסטטיסטיקה. החודש שחלף אמנם הצטיין בהכרזות פומביות של חברות מקומיות על העלאות מחירים דרמטיות, אך הן לא משתקפות בנתוני הלמ"ס. מדד המחירים לצרכן עלה בנובמבר ב־0.09% בלבד, ובלי התרומה האינפלציונית של שכר הדירה נותרה רמת המחירים ללא שינוי בהשוואה לחודש אוקטובר. מרבית סעיפי המדד זזו בשיעור זניח או אף ירדו. למשל: המחירים של המזון, כולל ירקות ופירות, עלו רק ב־0.1%.

ובל נשכח את תרומת הממשלה לאינפלציה. מתחילת השנה התייקרו המשקאות הקלים התוססים ב־30% (!) בגלל המס המיוחד על משקאות מתוקים, בשעה שלבן, יוגורט ומעדני חלב לא התייקרו כלל ומשקאות אלכוהוליים התייקרו רק ב־1.2%. המחירים של מוצרי טואלטיקה, המככבים בתקשורת, ירדו מתחילת השנה בכמעט אחוז שלם.

יתרה מזו: בין החודשים יולי ונובמבר מדד המחירים ללא דיור ירד – כן, ירד – בעשירית האחוז. כלומר, מזה ארבעה חודשים האינפלציה המצטברת בישראל שוב שלילית, או לכל היותר אפסית. אני מדגיש: סל הצריכה שלנו לא התייקר כלל בין יולי לנובמבר, מלבד העלייה החריגה בשכר הדירה.

איך זה מסתדר עם הכותרות על האצת האינפלציה מ־5.1% באוקטובר ל־5.3% בנובמבר? מסתדר: המספר המצוטט של 5.3% מתייחס לעליות מחירים מצטברות על פני שנה שלמה, מנובמבר אשתקד, ולא למה שקרה בחודשים האחרונים. לדוגמה: בנובמבר 2021, עדיין בתקופה של הגבלות קורונה והאטה בפעילות הכלכלית, מדד המחירים לצרכן ירד בעשירית האחוז. בנובמבר השנה המדד, כאמור, עלה בעשירית האחוז; זה המקור העיקרי ל"האצה" במדידת האינפלציה. האצה שלא הייתה ולא נבראה.

לסיכום: בארבעת החודשים האחרונים מיולי לא הייתה אינפלציה בישראל, ומה שהתייקר בשיעור מטורף הוא רק הדיור. זהו הכישלון הכלכלי הגדול ביותר והמסוכן ביותר של הממשלה היוצאת. כולו באחריותה.

האינפלציה הנמוכה אצלנו, בחצי עד שני שלישים בהשוואה למדינות מפותחות אחרות, אינה תופעה חדשה. בעשור שחלף עלה מדד המחירים בישראל במצטבר ב־11%, לעומת עליית מדד מחירים ב־35% בממוצע במדינות המפותחות החברות ב־OECD.

אף על פי כן, סכנת ההתלקחות האינפלציונית אצלנו לא חלפה. ממש לא: עוצמתה אמנם נחלשה, אך האש ממשיכה לבעור ואין ערובה שלא תתפרץ מחדש בחודשים הקרובים, כפי שאכן קרה לפני שנה. לכיבויה המלא נדרש לשתף במאמץ האנטי־אינפלציוני, המוטל כעת בלעדית על כתפי בנק ישראל, את כל מגזרי המשק: הממשלה (לכשתקום), המעסיקים וההסתדרות. עסקת חבילה לאומית חדשה יכולה וצריכה לכלול התחייבות של ראשי המגזר העסקי לאי־העלאת מחירים עד ראש השנה הבא, התחייבות של הממשלה להפחתת מסי הוצאה עקיפים כמו מע"מ, בלו, מכס ומס קנייה, והתחייבות של האיגוד המקצוע להימנע מדרישות שכר משמעותיות – במיוחד לעובדי מגזר הציבורי – העלולות להתניע שוב את סחרחרת האינפלציה המואצת.

הסכם רב־צדדי כזה יאפשר לבנק ישראל למתן או להפסיק כליל העלאות ריבית. הגעה אליו היא לכן משימתה הכלכלית הדחופה של הממשלה הנכנסת, ולא חיפוש מקורות תקציביים עלומים כדי לספק את התביעות של המפלגות החרדיות. הרי מאינפלציה מפסידים כולם.

טובת המשק או טובת המגזר, זה מה שיעמוד למבחנה הכלכלי של ממשלת נתניהו מהשעה הראשונה להשבעתה.