אלוף פיקוד הדרום

כבן למשפחה בדואית קשת יום מרהט, אחד מ־17 ילדים במשפחה, ואחיד אלהוזייל בטח לא היה משרטט כך את מסלול חייו. אבל אלהוזייל האידיאליסט, בן 50 ואב לארבעה, לא הפסיק להפתיע את הסובבים אותו. גם היום. אחרי קריירה צבאית יוצאת דופן, הקצין המעוטר חזר הביתה לרהט, כדי לטפל בבעיות ובמצוקות העמוקות בחברה הבדואית. כיום הוא מכהן כמנכ"ל עמותת "צעד קדימה" שהוקמה לפני כחצי שנה במטרה לשקם אסירים בדואים.

"אנחנו חברה מוכת אלימות ופשיעה, ואין מי שיטפל בכל המצב האבסורדי הזה", אומר אלהוזייל. "מנקודת המבט שלי, האסירים הם אוכלוסייה שמופקרת לגמרי. בגלל היעדר הטיפול באסירים בחברה שלנו, מהר מאוד הם חוזרים לעולם הפשע. הבנתי שיש צורך לטפל בעניין באופן בהול. אנחנו חיים עם האסירים המשוחררים סביבנו, וגם עם אלה שעומדים להיות אסירים. יש סיבות רבות להיות פושע ולהיכנס לעולם הזה בקלי קלות, בהתייחס לרקע ולחיים שלנו. אבל גם אפשר למנוע את זה, ויותר מזה, לשקם את אותם אסירים משוחררים ולתת להם כלים להתחלת חיים טובים יותר".

מנהיגות תחת אש

כשהיה בכיתה ז', נשר מלימודיו כדי לסייע לאביו בפרנסת המשפחה. "אנחנו 17 אחים ואחיות מאמא אחת, ואני הבכור. הלכתי לעבוד עם אבא שלי בחקלאות, המצב שלנו היה קשה. לא ידעתי אפילו קרוא וכתוב, הוטלה עליי אחריות בגיל צעיר מאוד. יכולתי להידרדר לסמים ולפשיעה וזה בעצם למה אני מתחבר לאסירים. אני מבין את המצוקות האמיתיות ואת הנסיבות שמביאות בנאדם להיות פושע, להשיג כסף קל ולהיות במקום אחר לחלוטין.

צילום: שאול גולן

"אבי הבין שהצבא הוא מסגרת מעולה שיכולה להציל אותי ולטפח אותי. התגייסתי בגיל עשרים. לא ידעתי קרוא וכתוב, בקושי דובר עברית. היו לי המון קשיים, גם מבחינת הסתגלות והרבה רגעי משבר. אבל אבא שלי וגם המפקדים שלי תמכו ושלחו אותי ללמוד, ומאוחר יותר לתואר ראשון עד שהגעתי בסוף לראש הסולם בגדוד. לא חלמתי על זה אפילו".

לאתגר הנוכחי שלו הגיע לאחר קריירה צבאית מפוארת ואפילו נדירה מאוד בתוך החברה שממנה הוא בא. עד היום הצלחתו והבולטות שלו במדי צה"ל לא שוחזרו. הוא פרש משירות בדרגת סגן אלוף בשנת 2015. בתפקידו האחרון היה סגן מפקד חטיבת שגיא האחראית על גבול מצרים.

כסמג״ד גדוד הסיור הבדואי, קיבל רס"ן אלהוזייל את צל״ש אלוף פיקוד הדרום על תפקודו בסיכול מתקפת טרור של שלושה רכבי תופת במעבר כרם שלום.

בערב פסח, באפריל 2008, הוא סייר במעבר עם צוותו ושני סיורים נוספים, כאשר חדרו למקום שלושה רכבי תופת. לאחר פיצוץ רכב התופת הראשון, זיהה רכב משוריין נוסף שחדר למעבר והחל במרדף אחריו, תוך כדי ידיעה כי רכב זה ממולכד. במהלך המרדף, זוהה רכב נוסף מתקרב לעבר הכוח. לאחר שניסה ליצור קשר עם רכב זה, שהוסווה כרכב צה"ל, הבין רס"ן אלהוזייל כי מדובר ברכב תופת נוסף, ופקד על חייליו להיכנס לכלי הרכב הממוגנים, שניות לפני שהרכב התפוצץ מטרים אחדים מהכוח. מהפיצוץ נפגע הכוח, ובכללו גם אלהוזייל. למרות זאת, המשיך לפקד במקצועיות ובקור רוח על הכוח, תוך כדי חתירה למגע עם המחבל, ובמקביל לדאוג לפינוי הפצועים. באופן תפקודו סיכל את ההתקפה על מעבר כרם שלום, ומנע פיגוע רב נפגעים.

צילום: חיים הורנשטיין

"רב סרן אלהוזייל הראה במעשיו יכולות פיקוד ומנהיגות תחת אש, יוזמה והתקפיות, אומץ לב וקור רוח יוצאי דופן וראויים לציון. על מעשיו אלה קיבל את צל"ש אלוף פיקוד הדרום האלוף גלנט", נכתב בתעודת הצל"ש שהוענקה לו לאחר התקרית.

הגעת לתפקידים בכירים, קיבלת צל"ש. למה לא הצלחת להשפיע על עוד צעירים בדואים ולהעלות את אחוזי הגיוס לצה"ל?

"זה בעייתי, יש לנו דור כאן שרואה את השוטרים יורים באוויר או שאין להם בעיה לירות על אזרחים, כוחות ביטחון שבאים להרוס את הבתים לתושבים. נוצרה עוינות, חוסר אמון במערכת. אני לא מאשים אותם. אני מאשים את המדינה שלא מחבקת את הבדואים".

אתה מתאר מצב קשה. זה הביא אותך למסקנה שאולי אתה מתחרט ששירת בצה"ל?

"לא, אף פעם לא. יש תסכול במובן מסוים, אבל אני גאה בשירות שלי. נתתי מאה אחוז שלי למדינה, והמדינה עם הרשויות צריכים לתת לבדואים את ההזדמנות להשתלב בתוך החברה הישראלית מתוך אמונה לשוויון אזרחי מלא והגון. יש לנו הרבה מצוקות ובעיות, הגיע הזמן שזה ייפתר על מנת לגשר על הפערים".

למה צעירים הופכים להיות פושעים ואסירים בחברה הבדואית?

"כערבי ובדואי, אני רואה את האלימות שקיימת היום ברחובות בערים ובכפרים שלנו, ואת הנוער שנושר מהמסגרות החינוכיות, וזה מאוד מדאיג אותי. איפה אנחנו נהיה בעוד עשרים שנה, כמדינה וכחברה? אם לא נפעל היום לשינויים חברתיים יהיה מאוחר מדי, והמצב יהיה גרוע מאוד. יש נשירה מבתי הספר, נשקים בלתי חוקיים, מחסור בתעסוקה והמצב הכלכלי קשה. כל אלה מובילים להתעסקות בפשיעה ובאלימות".

אנשים רוצים לחיות

הפשיעה היא לא הדאגה היחידה בעיניו בחברה הבדואית. "יש ארבעה דברים מהותיים שזקוקים לטיפול שורש בחברה הבדואית: תעסוקה, קורת גג, חינוך ואסירים. מחסור במקומות עבודה מביא לאבטלה והרבה זמן פנוי, ומכאן הדרך קצרה להתעסקות בפשיעה ואלימות. ניקח לדוגמה את ביר הדאג', שהוא יישוב בדרום שהוקם ב־1994. אין להם שם מקומות עבודה, אין תעסוקה, אף מעסיק לא רוצה להעסיק אותם כי יש עליהם סטיגמה שהם גנבים ומבריחים, ואף גורם לא מסייע להם בעניין הזה. הם נמצאים במקום שימשיכו לגנוב ולהיות במעגל הפשיעה כי אין להם תעסוקה ואנשים רוצים לחיות. רהט הוא המקום היחיד שיש בו אזור תעשייה. בשגב שלום יש רק מפעל אחד.

"לגבי קורת גג – לא ייתכן שהבאתם את ריכוז הבדואים בנגב ב־1948, ואתם לא יודעים לתת להם פתרון. אתה הורס לילד בן חמש את הבית. בין אם ההליך חוקי או לא חוקי, אותו ילד שנהרס לו הבית רואה שם שוטר עם דגל של מדינת ישראל. מה אתם מצפים? כשיגדל ויהיה בן 20, גם הוא לא יאמין במשטרה. המדינה צריכה לתת פתרונות. רוצים להרוס? תהרסו. אבל תיתנו אלטרנטיבה.

"בנושא החינוך, יש הרבה בני נוער שנושרים ממסגרות החינוך, ואין להם שום מסגרת ברהט. למשל, יש כ-500 בני נוער שיש להם כבר תיקים במשטרה, אבל הם לא מוגדרים כנושרים, הנשירה שלהם ממסגרות החינוך היא נשירה סמויה. אם תשאלי בעירייה היום מה מצב החינוך יגידו לך שמצוין, אבל בפועל יש נשירה סמויה של תלמידים שרשומים בבתי הספר ולא מגיעים אליהם, או שלומדים חצי יום ומסתובבים כל היום, ולא ניגשים למבחנים. לכן יש לנו נוער בסיכון שמסתובב ברחובות, ואותם צריך לקחת לפנימיות לנוער בסיכון, ולהתחיל לשלב אותם בשירות אזרחי במשרד החינוך. הבעיה שלנו שאחרי י"ב אין להם מסגרת, ובשנה הזו הם יכולים להשתלב בפשיעה. ושירות אזרחי יכול ללמד אותם מקצוע לחיים, ולהרחיק אותם מהסביבה האלימה".

אבל הסוגיה שבה הוא עוסק באופן יום־יומי היא כאמור האסירים. "בנגב יש כאלף אסירים, מתוכם 40 אחוז שחוזרים על עצמם, נכנסים ויוצאים מהכלא. הם הבעיה העיקרית, כי להם אין גב, אין מי שיחבק אותם, והם זקוקים לסיוע מיידי. 250 מהם בערך מרהט. מהשיחות שלי איתם אני יודע שאין מי שיחבק אותם, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בבדואי. אתה חסום, אין מי שיקבל אותך. התוכנית שלי היא לקחת אותם וללמד אותם מקצוע, שיתרחקו מהפשע".

איך הם מקבלים אותך? הם משתפים איתך פעולה?

"אני מרצה בפניהם, מבקר אותם, מדבר איתם. בהתחלה הם חשדנים ולא ממש מקבלים אותי ולא נפתחים, אבל לאט־לאט הם מבקשים ממני את הטלפון האישי שלי ושואלים מתי אגיע אליהם שוב. במסגרת המפגשים איתי הם מתחילים תהליכים עתידיים, כלומר מחליטים מה הם רוצים ללמוד, במה לעסוק ואיך ייראו פני העתיד".

אתה מאמין שאתה מצליח?

"כן. אני מאמין שהשינוי צריך לבוא מאיתנו, מהבדואים שבנגב. אנחנו צריכים לקום ולעשות מעשה אפילו אם מדובר לא במאה אחוז הצלחה. אני חייב לנסות. אני מאמין שהשינוי כן יקרה, במיוחד כשיש רצון וכשאתה בא מתוך החברה עצמה, ואתה מכיר את החולשות ואת הבעיות והרגישויות. זה לא קל בכלל אבל זה מתבקש בהחלט".

בדרך לראשות העירייה?

למרות המעורבות החברתית המשמעותית שמביא ואחיד לחברה הבדואית, הוא עדיין נתפס כעוף זר בחברה שממנה הוא בא. צבע עורו הכהה מעמת אותו עם לא מעט דעות קדומות. "אנחנו בתקופה של לפני בחירות מקומיות. רבים הגיעו אליי כבר ואמרו לי: ואחיד, אנחנו רוצים שתתמודד לראשות העירייה, שזו מחווה שאני מאוד מעריך. אך מהצד השני יש דיבור של איך יכול להיות שנריץ מועמד כהה עור מ'העבדים' – ככה מכנים את כהי העור בנגב – זה שיח שעוד קיים לצערי. אני לא מקבל את האמירות הגזעניות האלה. אני גאה במה שאני ובעשייה החברתית והצבאית שלי. זה שיש אנשים שעדיין מייחסים אותי להיסטוריה או למוצא שממנו באתי, זה גרוע ומתסכל. אבל אני נוטה להסתכל על היוזמות של המון אנשי ציבור שדווקא כן מעוניינים שאני אוביל ואתמודד".

שקלת אי פעם לעזוב את רהט ולגור במקום אחר, טוב יותר?

"אני כאן כי אני מאמין שלא צריך לעזוב ולהיות במקום נוח יותר. אני כאן כי אני רוצה לטפל ולתת מעצמי כמה שיותר, על מנת לגרום למקום הזה להיות הרבה יותר טוב בשביל הילדים והנכדים שלי". •