מותו של מנהיג הציונות הדתית
ביום האחרון של חג האורות, כבה אורו של חתן פרס ישראל שנחשב ל"זקן הרבנים" בציבור הדתי־לאומי ולמנהיג מתון ומאחד - הרב חיים דרוקמן • ניצול השואה שנמלט בנס מאירופה והגיע לישיבת מרכז הרב, התחיל כחניך בבני עקיבא וסיים כיו"ר מרכז הישיבות והאולפנות של התנועה, נפטר אמש בגיל 90 לאחר שחלה בקורונה • הוא כיהן גם כח"כ מטעם המפד"ל, הקים את ישיבת אור עציון, עמד בראש מערך הגיור הממלכתי והיה נשיא איגוד ישיבות ההסדר • רבבות מתלמידיו ילוו אותו היום בדרכו האחרונה
רב, איש חינוך, מלמד תורה ומנהיג רוחני – וגם פוליטיקאי, עסקן ציבור ואיש שירות המדינה: בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים הלך לעולמו הרב חיים דרוקמן, "זקן הרבנים" בציבור הדתי־לאומי וממנהיגי הציונות הדתית, והוא בן 90. בשנה האחרונה הידרדר מצבו הרפואי של הרב, והוא אושפז בהזדמנויות שונות. במהלך החודש חלה בקורונה, גופו הלך ונחלש, ואמש הוא נפטר. רבבות צפויים ללוות אותו בדרכו האחרונה. מסע ההלוויה צפוי לצאת היום ב־12:00 מהיישוב מרכז שפירא.
הרב דרוקמן הוא חתן פרס ישראל למפעל חיים, ונחשב לאחד המנהיגים המשפיעים ביותר בציונות הדתית, ששימש גם כחבר כנסת וסגן שר הדתות מטעם המפד"ל. כאיש תורה וחינוך הוא עמד בראש ישיבת "אור עציון" שביישוב מרכז שפירא והיה נשיא מוסדותיה. בנוסף, הוא כיהן בין היתר כחבר הנהלת תנועת הנוער בני עקיבא, כיו"ר מרכז הישיבות והאולפנות שלה וכנשיא איגוד ישיבות ההסדר. בעבר גם היה ממובילי תנועת ההתיישבות "גוש אמונים" וראש מערך הגיור הממלכתי במשרד ראש הממשלה.
חיים דרוקמן נולד בעיירה קוטי שבפולין (כיום אוקראינה) בנובמבר 1932, והתחנך במוסדות יהודיים מקומיים. כשהיה בן שבע פרצה מלחמת העולם השנייה, ומשפחתו הצליחה להסתתר מהנאצים ולהימלט לרומניה. בהמשך מסרו אותו הוריו לזוג חשוך ילדים, עימם עלה לישראל בגיל 11. לאחר השואה התאחדה המשפחה בארץ, והוא למד בישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה, ולאחר מכן התגייס לגרעין נח"ל של תנועת הנוער הדתית.
את פעילותו הציבורית החל כבר בגיל 20, כאשר הצטרף להנהלה הארצית של תנועת בני עקיבא, במקביל ללימודיו בישיבה היוקרתית "מרכז הרב" בירושלים, שבה גם לימד בהמשך. בשנים הבאות שימש כשליח מטעם בני עקיבא בארה"ב, ולאחר שחזר ארצה הקים את ישיבת "אור עציון" שבראשה עמד עד יום מותו.
בשדה הפוליטי היה הרב דרוקמן פעיל בתנועת ההתיישבות "גוש אמונים", ובבחירות 1977 הוצב במקום השני ברשימת המפד"ל לכנסת אחרי היו"ר זבולון המר. בממשלת בגין השנייה (1981) מונה לסגן שר הדתות, אך פרש מהתפקיד כעבור כחצי שנה במחאה על אישור הנסיגה מחבל ימית. לקראת פינוי יישובי סיני עבר לגור במקום עם בני משפחתו וכמה תלמידיו לאות הזדהות עם התושבים. בבחירות 1984 התמודד לכנסת במסגרת רשימה חדשה, "מורשה", כנציג מחנה הציונות הדתית (מצ"ד), וב־1986 חזר למפד"ל, ממנה פרש כעבור שנתיים. ב־1999 שב אל החיים הפוליטיים כמספר 2 במפלגה, נבחר לכנסת ה־15 והשלים את הקדנציה.
ב־2004 מינה אותו ראש הממשלה אריאל שרון לראש מערך הגיור הממלכתי, במטרה להביא לגידול משמעותי בגיור של מאות אלפי עולי ברית המועצות וצאצאיהם שאינם נחשבים יהודים על פי ההלכה - יעד אותו הגדיר שרון כמשימה לאומית. כדיין גיור בעצמו נודע דרוקמן כמי שנקט בקו הלכתי מקל יחסית, ועל כך הוא ספג ביקורת חריפה מרבנים חרדים ושמרנים. באחת מפסיקות בית הדין הגדול נקבע כי אין להכיר בגיוריו, ובעקבות כך המליצה נציבת תלונות הציבור על שופטים להדיח את הדיין הרב אברהם שרמן שכתב זאת.
לאחר פרישתו ממערך הגיור ביסס הרב דרוקמן את מעמדו כמנהיג רוחני בולט בציונות הדתית, המסמל באישיותו את "החוט המשולש" של התנועה - החיבור בין ארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל. בעידן של פילוג במגזר הוא היה לדמות רבנית ייחודית המקובלת על הזרמים השונים בו, ובעל השפעה רבה, ציבורית ופוליטית, כמעט מקצה לקצה. בשנים האחרונות, למשל, הדריך והכווין את הפוליטיקאים נפתלי בנט ומתן כהנא, הנחשבים דתיים־ליברלים, גם לאחר שהתנגד באופן פומבי להחלטתם להקים ממשלה עם מפלגות השמאל ועם רע"ם, ולמרות תמיכתו המוצהרת במפלגתו של בצלאל סמוטריץ' השמרן. ככזה, דרוקמן זכה להערכה רבה גם ממנהיגי המדינה הלא־דתיים שראו בו מנהיג פרגמטי ומאופק, גורם מתון וממתן.
בזכות עשייתו ומעמדו הפך הרב חיים דרוקמן כתובת להכרעה בסוגיות דת ומדינה וליישוב סכסוכים בין החברה הדתית לשלטונות, ובצה"ל בפרט. כנשיא איגוד ישיבות ההסדר הוא היה גורם מפשר במחלוקות שהתגלעו בין הצבא לחיילים הדתיים סביב תנאי השירות ושילובן של נשים ביחידות. עם זאת, בשנת 2004 הצטרף לעשרות רבנים שקראו לסירוב פקודה במקרה של משימה לפינוי יישובים יהודים.
ביום העצמאות תשע"ב זכה הרב בפרס ישראל על מפעל חיים. בנימוקי השופטים יוחסה לו "תרומה ניכרת וחשובה לקירוב בין חלקי העם מתוך אהבת ישראל אמיתית". ועדת הפרס ציינה עוד כי הרב דרוקמן "מעורב בפתרון סכסוכים עמוקים העומדים בלב החברה הישראלית בתחומי הדת והמדינה, החינוך ומערכת היחסים בין חלקי החברה השונים".
הרב דרוקמן ספג במשך השנים ביקורת ציבורית, בעיקר פנים־דתית, על תפקודו הלקוי לכאורה בשתי פרשיות חמורות שבהן רבנים בכירים ביצעו מעשים מגונים בתלמידיהם: את ראש ישיבת בני עקיבא "נתיב מאיר", הרב זאב קופולוביץ', שהורשע ב־1999 בביצוע מעשים מגונים בשני תלמידיו, הרחיק מהמוסד כשנודעו לו התלונות אך לא דיווח עליהן למשטרה. לרב מרדכי אלון העניק גיבוי ואפשר לו למסור שיעורי תורה בישיבת אור עציון - גם לאחר הרשעתו ב־2013 בביצוע מעשה מגונה בכוח בתלמידו הקטין. מאוחר יותר חזר בו והודה כי טעה כאשר האמין בחפותו של אלון. על דרך טיפולו בפרשת קופולוביץ' ספג ביקורת גם מהיועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין.
