אקורד סיכום

טלוויזיה

הלוטוס הלבן (The White Lotus)

בשנות ה־80 כולם אהבו לראות את חייהם של עשירי אמריקה כדי לקנא בהם ולרצות להיות כמותם. היום אוהבים לראות את חייהם כדי לקנא בהם ולשנוא אותם. 'הלוטוס הלבן' היא לא תרבות גבוהה כמו 'יורשים', אבל העונה השנייה שלה הוכיחה כי היא אכן פיצחה באופן מושלם את צייטגייסט השמחה לאידם של נובורישים שאין להם שום הנאה מחייהם המושלמים. זו לא רק תופעה תרבותית ולהיט ש־HBO לא ציפתה לו, אלא טיעון מנצח נוסף עבור מחנה ה"סדרת טלוויזיה צריך לראות פרק אחד בשבוע".

סמוך על סול (Better Call Saul)

יש סיבות לגיטימיות לטעון ש'סמוך על סול' - הבת של 'שובר שורות' שהגיעה לסיומה אחרי שש עונות בלי רגע אחד מיותר או בינוני - היא סדרת הספין־אוף הטובה אי פעם. ההחלטה להמשיך את היקום הסינמטי של וולטר ווייט עם עורך הדין סול גודמן נראתה בהתחלה כמו טעות מכל בחינה אפשרית, אבל שש שנים אחרי, והתקף לב שכמעט הרג את בוב אודנקירק על הסט, היא נגמרה כקלאסיקה. אחת היצירות העמוקות, חכמות ויפות ויזואלית בתולדות הטלוויזיה.

האקס (Hacks)

'האקס' נשארה גם בעונה השנייה שלה פיסת גורמה טלוויזיונית. הסיפור על דעיכתה המרירה של סטנדאפיסטית מיתולוגית מבוגרת ומתוסבכת, שמייצרת מערכת יחסי אמא־בת עם כותבת צעירה ומתוסבכת לא פחות, התרחב בעונה השנייה ולקח יותר סיכונים. 'האקס' כתובה נהדר, נוגעת בכל כך הרבה עצבים חשופים, מייצרת דמעות צחוק ועצב, וכמעט לא הוגן שגם יש לה את ג'ין סמארט מחסלת הסופרלטיבים.

פאם וטומי (Pam & Tommy)

האובססיה התרבותית לאירועי ואופנת שנות ה־90 הגיעה השנה לפסגה חדשה בסדרה הזו, שסיפרה באופן חופשי למדי על הפצת קלטת הסקס של פמלה אנדרסון וטומי לי - מהזוגות הסנסציוניים ביותר של התקופה. סבסטיאן סטאן ולילי ג'יימס נבלעו בתפקידים הראשיים, העלילה הייתה מרתקת, והתסריט הקפיד להציג תמיד את הטוב, אבל גם את הרע מאוד, בחייהן של שתי הדמויות הנאיביות במרכז הסדרה. אם כבר סדרה המבוססת על אירועי אמת - אז שיהיה ככה: כיפי וצבעוני, אבל גם ביקורתי ומנומק.

בית הדרקון (House of the Dragon)

נוכח הסיום המבאס של 'משחקי הכס', מעטים האמינו בלב שלם ב'בית הדרקון', שחזרה אל העבר של יבשת ווסטרוז ולסיפורים של המלכים והמלכות לשושלת טארגאריין. אבל החששות נבלעו עם גביע מלא נגרוני פרסוקו, ו'בית הדרקון' התגלתה כסדרה קצבית, סוחפת ונגישה גם למי שלא ראה את סדרת־האם. הדם בה נשפך כיין, בגידה רדפה בגידה, ובכל פעם שחשבת שהנה, יותר מלחיץ ומסוכן מזה כבר לא יהיה - דרקון היה מבליח מעל קו האופק וטורף את כל הקלפים (וגם כמה אנשים). תענוג.

ניתוק (Severance)

גם בנוף הטלוויזיוני העמוס שלנו, לא שודרה השנה שום סדרה שדומה ל'ניתוק' מבית אפל TV. הסדרה עסקה בחייהם היומיומיים של עובדים במחלקה סודית בתאגיד ענק. כדי לשמור על סודות התאגיד, העובדים עוברים תהליך כירורגי שמפצל את חייהם לשניים - במשרד הם אינם זוכרים דבר מהחיים שמחוץ לו, ובבתיהם הם לא זוכרים דבר מהעבודה שביצעו. זוהי סדרה רבת־ניגודים - דרמה קומית מבעיתה, תעלומת מדע בדיוני מלאת אמפתיה ומפגן אסתטי מהודק אך פרוע - ובעיקר, מוצר טלוויזיוני מגובש, רגיש ומענג לצפייה.

להמציא את אנה (Inventing Anna)

לישראל היה את סיימון לבייב, ולרוסיה היה את אנה דלבי שהגיעה לנגוס בתפוח הגדול כשהיא מתחזה ליורשת מיליונים מגרמניה. במשך ארבע שנים תמימות הצליחה פייק־אנה לסובב על אצבעה הקטנה את האליטה של העיר, למשוך כסף מבנקים ולהימלט מבתי המלון הטובים במנהטן מבלי לשלם. מאחורי הסדרה הנטפליקסית עמדה הגברת הראשונה של הטלוויזיה האמריקאית, שונדה ריימס ('האנטומיה של גריי', 'ברידג'רטון'), אבל עם כל הכבוד לסיפור המצוין, בזיכרון הקולקטיבי תיחרת בעיקר ג'וליה גארנר כאנה, עם מבטא שבור ובלתי־אפשרי, שזכה לחיקויים וממים אין־סוף.

אטלנטה (Atlanta)

הסדרה הכי מבריקה ופורצת דרך של השנים האחרונות חצתה את קו הסיום בתצוגת תכלית, שהשאירה גם את המעריצים עם פה פעור: מפרק הפתיחה המסחרר ועד לפינאלה די משוגעת ומאוד־מאוד נאמנה לרוח הסדרה, 'אטלנטה' החזירה את נשמתה כשהיא מפגינה את כל התכונות של אמנות גדולה באמת ותוך הצפת סוגיות כואבות ומורכבות, שטופלו עם תועפות של כישרון ומקוריות. ארן (דונלד גלובר), פייפר בוי (בריאן טיירי הנרי), ונסה (זאזי ביטס) וכמובן דריוס האליל (לקית' סטנפילד): נתראה כשנתראה ותודה על הטריפ.

הדוב (The Bear)

סוף־סוף סדרה שמדברת על שף בלי לאכול ראש על מסעדנות. אל תטעו: בסנדוויצ'ייה הכושלת של כרמי (השחקן, ג'רמי אלן וויט) יש אוכל, והרבה. אבל הוא לא מפוטפט, מפולטר, מעובד ונצרך דרך המסך כמו אחיו ללוח השידורים. הוא פשוט שם, ומי בכלל זכר שאוכל יודע להיות כזה. כרמי, השף המוערך חסר הוד והדר, מגיע לנהל את המסעדה של אחיו שהתאבד. הוא סובל בעצמו מפוסט־טראומה בעקבות התעללות במסעדה היוקרתית שבה עבד. זאת סדרה על התמודדות עם אובדן. על חברות גברית. ובעיקר על גבר חדש שמנסה להצליח בתחום מאצ'ואיסטי, בלי להיות גבר רעיל.

wecrashed

ספירלת הטרלול הרעיל של אילון מאסק בבועת ההייטק עושה חשק לעוד עונה של wecrashed, שבה גילם ג'ארד לטו את אדם נוימן, מייסד WeWork, כנפיל של כריזמה, שרלטנות ומבטא "ישראלי". סיפור עלייתו והתרסקותו הזחוחה אמנם סופר מיליון פעם, אבל הבחירה הז'אנרית להתחיל בדרמה ולגלוש לתוך קומדיה ניו־אייג'ית נפלאה ומטומטמת, כמו דמותה הבלתי נסבלת של אשתו רבקה (אן האת'ווי) הפכו את הסדרה לחטיף קפיטליסטי מענג.

קולנוע

אהבה בשחקים: מאווריק (Top Gun: Maverick)

'אהבה בשחקים: מאווריק' היה אמור להיות הסרט שעושה כלום לא נכון - סיקוול מאוחר מדי לסרט בן כמעט 40 שאיש לא התגעגע אליו, מכוכב מגלומני לא רלוונטי, שייבש אותו שנתיים במחסן בגלל הקורונה והרצון להציג אותו רק על מסך ענק. ואתם יודעים מה? הוא צדק, כולם טעו. מיליארד וחצי דולר הכנסות לקרוז, בסרט (היחיד! גם לא אווטאר בינתיים) שהחזיר קהל מבוגר לקולנוע, עם סאונד מפוצץ והופעת אורח מרגשת של ואל קילמר - אפשר להגיד שקרוז בקלות ייצר פה את הסרט הכי פאן השנה.

הפייבלמנים (The Fabelmans)

משפחה יהודית מדליקה נרות חנוכה בבית החשוך שלהם, שבולט באפלוליותו לעומת כל הבתים הזוהרים מסביב מאורות כריסמס. אבל בפנים חם, ומואר. זו רק אחת מהסצנות בסרט החדש והנפלא של ספילברג על ילדותו ונעוריו בארה"ב - שיצא בהתאם גם הסרט הכי יהודי שלו, כמעט וודי אלניסטי. אבל 'הפייבלמנים' - שהיה להיט באופן יחסי הרבה יותר בישראל מאשר בארה"ב - הוא לא רק אלבום תמונות אישי של יהודי חם, אלא סרט כואב מאוד על התפרקות משפחה ועל יצירת זהות. אם הוא יביא לספילברג עוד אוסקר בגיל 76, מה טוב.

משולש העצבות (Triangle of Sadness)

אין ספק שיחד עם 'יורשים' ו'הלוטוס הלבן', זו הייתה שנת שנאת הפריבילגים בקולנוע - עם סדרות וסרטים מסויטים שקורים לא פעם באתרי נופש ו/או מככבות בהם דמויות חולות אינסטגרם - שהרצון שלהם להשוויץ בחייהן מתהפך עליהם. הסרט החדש וזוכה דקל הזהב של הבמאי השוודי הפרוע רובן אוסטלונד (שביקר בפסטיבל ירושלים וחימם את הקהל שם) הוא התוספת האיכותית לרשימה, שהצליחה למזג בין קולנוע אירופי גבה מצח להומור פיפי־קקי נמוך אך פוליטי להפליא. וזה שוודי הרלסון שם בתור קפטן שיכור זה אחלה בונוס.

במערב אין כל חדש (All Quiet on the Western Front)

מלחמה היא גיהינום, אבל מפתיע כל פעם לגלות כמה. יותר מ-100 שנה אחרי מלחמת העולם הראשונה, התפנו סוף־סוף הגרמנים בעצמם לעבד את הרומן הקנוני של הסופר האנטי־מלחמתי אריך מריה רמרק, שלחם בעצמו בשוחות, והתוצאה מטלטלת. השעתיים פלוס שבהם אנו מתלווים לקבוצת חיילים פטריוטים ותמימים שהופכים אט־אט לתתי־אדם בבוץ ובזוועה של המלחמה, גורמים ל'טוראי ראיין' להיראות כסרט של דיסני, אבל מה שמדהים הוא שבזכות התפוצה בנטפליקס - סרט גרמני על מלחמה הפך לשיחת היום ולעדות נוספת שרוחות המלחמה לא באמת נפסקות, הן פשוט זזות מחזית לחזית. היום זה אוקראינה, מחר אולי אצלנו.

הכל בכל מקום בבת אחת (Everything Everywhere All At Once)

כנראה אחד הסרטים עם השם הכי מילולי אי פעם, שהוא גם הסרט הכי מקורי, מלהיב, מצחיק ומתיש שהפיקה הוליווד השנה. סיפור מולטיוורסי מטורף, שבמרכזו מנהלת מכבסה שלא מצליחה לסיים את הגשת המסים שלה. הסרט יהיה מועמד לאוסקר, מישל יאו המושלמת תהיה מועמדת לאוסקר ואולי גם תזכה בו, וקי הוי קוואן בוודאי יזכה בו. ואולי חשוב מכל: סרט שעלה 14 מיליון דולר, הכניס בסוף השבוע הראשון שלו רק חצי מיליון דולר ועכשיו כבר הגיע ליותר מ־100 מיליון, ייזכר כנקודת אור נדירה בהוליווד המתעצלת יותר ויותר.

מוזיקה

אדל / Easy On Me

חמש שנים ללא שיר של אדל עברו על העולם בין 2016 ל־2021 כשהמעריצים שבורי הלב, כלומר רוב תושבי הכדור, ניסו להיאחז בכל רמז אפשרי כדי להאמין שהפעם האלבום מתקרב. ההמתנה התפוצצה בקולה של אדל בבלדה, כלומר די מה שאתם מכירים מהפרקים הקודמים, אבל במילים ובלחן אחרים. במקרה שונה אולי אפשר היה לכתוב שמדובר בחדשות לא טובות, אבל זו אדל, וזה הטוב ביותר שיש, חודר, נוגע ועוטף ביום סגריר, בדיוק Easy On Me - ולכן כל התרחקות דרמטית מדי כדי לעדכן עלולה להרחיק מהבסיס האהוב.

הארי סטיילס / As It Was

העשור הזה אמור להיות של הארי סטיילס והוא מסיים את 2022 עם להיט עצום ממדים אפילו ביחס למי שהתחיל את הדרך בעולם מרופד בפופ מסחרי מלוטש. As It Was בכל זאת היה פורץ דרך בקריירה של סטיילס ולא רק בזכות כל שיאי ההשמעות או המצעדים ששבר אלא כי הוא הצליח לשכנע שיש שם לב ביצירה והוא מתחיל להיות מונח באומץ בשירים. כן, כן, זה דומה מדי ללהיטים של א־הא אבל כל אחד גדל לתוך מוזיקה של מישהו, כולל הארי סטיילס.

ליזו / About Damn Time

היו מי שחשדו שליזו קפצה את הכריש אחרי ההתפוצצות המשוגעת שלה לקראת סוף העשור הקודם. אבל About Damn Time הוכיח שעם גיטרות בסגנון נייל רוג'רס, כתיבה משעשעת, הגשה לפרצוף והרבה מאוד כריזמה, סיפור ההצלחה שלה אינו מקרי. בהמשך הגיע האלבום כולו, Special, והראה איך אישה אחת שמנגנת בחליל מסוגלת לגרום לכולם לנענע גם את הישבן וגם את הלב. ואחרי זה, נראה שאיש כבר לא מטיל ספק באיקוניות המתהווה של ליזו. אכן, הגיע הזמן.

סם סמית' וקים פטרס / Unholy

בכנות, קשה להסביר למה דווקא השיר הזה יצר כזאת היסטריה: לסם סמית' (שצפוי להופיע בפארק הירקון בסוף מאי) היו מופעים ווקאליים מרשימים בהרבה, ההפקה היא מחווה סבירה לתקופה הגותית של דפש מוד וקים פטרס אמנם מושלמת, אבל החלק שלה זה לא מה שמרומם שיר לפסגות כה גבוהות של פופולריות. ואולי הפעם הדיון מיותר: Unholy הוא פשוט אחד הלהיטים הגדולים של השנה, נגיש כמו פלסטיק, ממכר כמו שוקולד ויש בו גם משחק נחמד על הפער בין הפזמון שנשען על גוספל דתי לעומת הטקסט שאפוף באווירה של סליז וחטא. ומעל הכל, Unholy הוא גם רגע היסטורי: הסינגל הראשון אי פעם הן של אמן א־בינארי והן של אישה טרנסית שכבש את מצעד הבילבורד האמריקאי. הא לך אבי מעוז!

סטיב לייסי / Bad Habit

סטיב לייסי מסתובב במגרש של הגדולים מגיל 15 בערך: דרך כתיבת שירים והפקה לקנדריק למאר וטיילר דה קריאייטור, חברות בהרכב הנהדר The Internet וגם בקריירת סולו שהחלה לצבור תאוצה. ואז הגיע Bad Habit, מתוך האלבום השני והנפלא שלו, Gemini Rights, וטרף את הקלפים לחלוטין. לייסי לא רק ממשיך את המורשת המפוארת של אגדות דוגמת סטיבי וונדר, פרינס וקצת אפילו לני קרביץ: הכנות והרגש שבוקעים מגרונו משמיעים במדויק את קולו של הדור - זה גם לא במקרה שהוא מרפרר לאסטרולוגיה - ונותנים טעימה מהפוטנציאל האמנותי שטמון דווקא באלה שגדלו במציאות מבולבלת ורועשת. וכמו במקרה של קיליאן אמבאפה, רצוי לזכור תמיד: הוא רק בן 24.

טיילור סוויפט / Midnights

למזלנו גם טיילור סוויפט חווה לילות חסרי שינה, ואף לא מעטים, רק שאצלה התרגום הנרחב של החרדות, הדאגות ותחושות חוסר הביטחון הופך ליצירת פופ פנטסטית שמסתעפת לשברירי ז'אנרים אחרים בין השירים באלבום שכולו מהדהד אסתטיקה. ההפקה מאופקת וחפה ממאמץ לייצר עוד להיטי פופ שיכבשו את העולם, שכבר ממילא שלה, אלא שסוויפט מצאה עצמה בכל זאת עם עשרה שירים בו־זמנית בבילבורד 100, שיא עולמי. אם איכשהו לא הספקתם להגיע לאלבום, נסו ממש בנדודי השינה הקרובים למקום מגוריכם.

דה וויקנד / Dawn FM

מה עושים אחרי שהוצאת להיט שחרך את העולם, שיחררת אלבום מגה־פופולרי והופעת במחצית של הסופרבול? ממשיכים בכל הכוח כמובן. דה וויקנד לא נתן להיסטריה סביב אלבומו הקודם (After Hours) והלהיטים מתוכו (ובראשם Blinding Lights) לסרס אותו. להפך: ב־Dawn FM הוא ממש צולל לתוך הפרסונה המרתקת שפיתח ומחלץ ממנה צדדים אפלים, מחוות לאייטיז ואת התחושה המשכרת של אמן בשיא כוחו, ושפרסי הגראמי ילכו קיבינימט.

קנדריק לאמאר / Mr. Morale & The Big Steppers

אז המשיח חזר אחרי כמה שנות הפסקה, ומה אתם יודעים: זה לא שבזמן הזה הוא דפק בינג'ים בשרשרת. במקום, קנדריק לאמאר המשיך לקדוח לעצמו בנשמה, לחפש את המקור של כל פגם באישיות ולכתוב על זה כמה מהשורות הכי חזקות שלו ובחלקן גם הכי אמיצות: על ההתמכרות למין, על טראומות ילדות, על הטרנספוביה בקהילה השחורה ועוד ועוד ועוד. גם אם האלבום הכפול הוא לא המבריק ביותר שלו, זאת עדיין יצירה של קנדריק לאמאר, האיש שגם יום בינוני שלו שווה קריירה שלמה של אחרים. חוץ מזה, מומלץ מאוד לתפוס אותו בסיבוב ההופעות הנוכחי, שזוכה לשבחים מופלגים ובצדק. בכל זאת, לא כל יום אפשר לראות את המשיח מקרוב.

רוזליה / Motomami

ביורק האמיתית הוציאה ב־2022 אלבום מעולה, אבל השנה הזאת בפופ המקורי והחדשני שייכת לאחת מיורשותיה המובהקות. ב־Motomami רוזליה הביאה לשיא את יכולות הכישוף שלה, אלה שהופכות אותה לפופסטארית שילדות אוהבות ורוקדות לצליליה בטיקטוק וליוצרת בוגרת ומרשימה שאוהבים גם אנשים שזוכרים איך העולם התחרפן בגלל שמדונה העזה לשיר על סקס. חוץ מזה, מי שהצליחה להוציא להיט מושלם מהמילים "צ'יקן טריאקי" היא באמת יחידה בדורה.

SOS / SZA

רגע לפני סוף השנה האזרחית, וכחמש שנים אחרי אלבום הבכורה שלה, סיזה חזרה במפגן כוח שכולו חולשה וספק. היצירה העמוסה (מדי. אין שום צורך ב־23 רצועות) והעמוקה הזו, שמושפעת מרוקנרול, היפ־הופ, אר־אנד־בי ואינדי, בנויה משירים מונולוגיים של סיזה על אהבה שבכוחה לכלות את הנפש, על פחדים משתקים ועל הקושי להתאושש ממשבר. ואל חשש, האלבום הנדיב הזה כולל גם כמה יהלומים פופיים ונגישים (Shirt, Gone Girl, Kill Bill) שהכניסו את סיזה אל קודש הקודשים של ההצלחה המוזיקלית בשנת 2022 - פיד הטיקטוק.

תופעות

קניה ווסט מאבד את זה

לרשימת התארים של קניה ווסט, איש עם רזומה באורך רשימת העוקבים של האקסית קים קרדשיאן, נוספו השנה עוד כמה שהמילה מפוקפקים נשמעת כמו אנדרסטייטמנט בשבילם: אנטישמי, מטורלל, הייטר. כשהוא רצה לרוץ לבית הלבן, או כשהוא התחיל להסתובב רק אם קראו לו "יה" עוד צחקנו והיה גם מי שמילמל את המילים "גאון". אבל בשלהי 2022 הטרללת הפכה למופע שנאה, ולסימן שאלה גדול סביב הקביעה שההצגה חייבת להימשך.

אילון מאסק

אחחח אילון מאסק, האיש שהוא באג בתוכנה של עצמו. בשנה שבה הפך לבעל השליטה בטוויטר הפך המיליארדר האקסצנטרי גם לגבר הולך לאיבוד. מה שהתחיל בפיטורים המוניים בטוויטר, המשיך בהצהרה על מהלכים עסקיים מביכים וגניזתם, בהחזרת החשבון המושעה לדונלד טראמפ, מעין אח גדול רוחני, והסתיים בינתיים בחסימת עיתונאים שהעזו לבקר את התנהלותו ובהסרת חשבון שהשתמש במידע פתוח ברשת על מנת לעקוב אחרי תנועות המטוס הפרטי שלו. השיא השלילי הנוכחי: סקר שפירסם מאסק ברשת ותהה אם עליו להתפטר מתפקידו, וזכה לתשובה מוחצת. התגובה של מאסק הייתה אפילו ילדותית יותר מהמצופה: "אתפטר ברגע שאמצא מישהו טיפש מספיק כדי לקחת את העבודה הזאת", צייץ. מה שנקרא, אתה אמרת.

משפט הדיבה של ג'וני דפ נגד אמבר הרד

זה היה הקיץ שבו כולנו עשינו תואר מקוצר במשפט בינלאומי ובדיני נזיקין כדי להבין מי בעצם צודק - ג'וני דפ או אמבר הרד. המאבקים המשפטיים בין בני הזוג לשעבר מתנהלים כבר כמה שנים, אך רק בדיונים שנערכו השנה נחשפה הסערה הזאת במלואה. במסכת גילויים אינטימיים מדי מתוך חיי הנישואים של השניים, התגלו דפ והרד כשני טיפוסים חמי מזג, עם היסטוריה של תקריות אלימות ומביכות בחיי הנישואים שלהם. וככל שהתלכלכו - כך אהבנו יותר את הסיפור בכיכובם, ובכלל לא משנה מי זכה במשפט.

בית המלוכה באנגליה

שנה קשוחה עברה על בית המלוכה הבריטי. בראש ובראשונה היה כמובן האבל הכבד על מותה של המלכה האהובה אליזבת בספטמבר האחרון, אחרי שבעה עשורי שלטון. במקביל, שודרה העונה החמישית של 'הכתר' שחיטטה בפצע הפתוח והכואב ביותר של המונרכיה - מותה הטרגי של דיאנה, נסיכת העם, שנים ספורות אחרי גירושיה מהנסיך צ'ארלס (היום כבר המלך, שעדיין נלחם על שיקום תדמיתו). ואם כל אלו לא מספיקים, הגיעה מרדנותו של הבן הסורר בשושלת ווינדזור לנקודת רתיחה עם צאת הדוקו 'הארי ומייגן', שקילף עוד שכבת ממלכתיות מעל המוסד, והותיר אותו חשוף, פגיע ומבויש מתמיד.

וויל סמית' סוטר לכריס רוק בטקס האוסקר

וויל סמית', חביב הקהל ויקיר הוליווד, לא הכיל את זעמו בעקבות בדיחה שסופרה על אודות רעייתו במהלך טקס האוסקר, ועלה לבמה וסטר לכריס רוק בפני אולם ועולם. בחודשים שחלפו מאז, נראה ששכחנו שסמית' עלה לבמה פעם נוספת (כזוכה) ואת ההתנצלויות והדיונים התרבותיים והמגדריים שנוהלו בעקבות הסטירה. בשונה מרגעים ויראליים אחרים, הצפייה בתקרית הייתה כל כך לא נעימה, והיוותה שטף דם מכוער כל כך בפרצופה הנוצץ של הוליווד, עד שעשינו הכל כדי לדחוק אותה לאחורי הקלעים של הזיכרון.

Stanger things והקאמבק של קייט בוש

מה יותר טבעי בסוף 2022 מחבורה של בנות עשר שצועדת בחזרה מבית הספר ושרה יחד בגרון ניחר "איי איי באבושקה באבושקה באבושקה יא יאיי"? הלהיט הענק של נטפליקס 'דברים מוזרים' החזיר לחיינו לא רק אסתטיקת גיקים באייטיז ואת וינונה ריידר, אלא גם את פיית הדארק פופ קייט בוש. המנון העונה הרביעית, Running up that hill התפוצץ בסטרימינג, החזיר את בוש בת ה־64 לתודעה, והכניס אותה לפלייליסטים של ילדים, קברניטי התרבות של תקופתנו.

אובססיית הרוצחים של נטפליקס

בשנה שבה הדומיננטיות שלה בעולם הסטרימינג ספגה כאפה והמשקיעים הגיבו בהתאם, נטפליקס גם שמה את עצמה בצד הלא־נכון מבחינה מוסרית עם עוד ועוד הפקות על רוצחים נתעבים. הסדרה המבחילה על ג'פרי דאהמר היא כנראה הדוגמה הקיצונית ביותר, אולם גם לפני ואחרי היו בספרייה הענקית של נטפליקס יותר תכנים על פושעים איומים מאשר סדרות וסרטים נורמליים. מן הסתם, יהיה זה האלגוריתם ולא הביקורת הנוקבת שיכריעו אם המגמה תימשך גם בשנים הבאות. אבל פייר? רצחתם.

שירה האס וגל גדות במארוול

ליהוקה המסעיר של שירה האס לתפקיד סברה גיבורת מארוול עורר כמתבקש גאווה לאומית. עוד לא ברור מה יהיה היקף תפקידה ההישגי של סברה־האס באקלים הוליוודי שאולי יחבק קצת פחות את האייקון הציוני, אבל כפי שוונדר וומן גל גדות יודעת היטב - את יכולה לצחוק אצל ג'ימי קימל, להסתחבק עם זוכי אוסקר ולהתבשם ממיליוני עוקבים, אבל בסוף תמיד יזכירו לך את השכונה המזרח־תיכונית שממנה הגעת. סוגיית הפטריוטיות היא לא הדבר היחיד שנבחן אצל גדות, שמתמודדת בימים אלה עם אתגר מורכב לא פחות - זמזום גובר על גניזת וונדר וומן. שלפי את הפלצור, גיבורה, אנחנו איתך.

כתבו: עינב שיף, עדן יואל, ציפי שמילוביץ, בנימין טוביאס, רז שכניק, אפרת זמר־ברונפמן, גבי בר־חיים, קרן מלמד־מרגלית ודפני ליסבונה