חוקי דרעי וסמוטריץ’ שעברו אמש בכנסת, עברו לא במחטף ולא במחשך. הם עברו לעיני כל. עיניהם של חברי הכנסת, של התקשורת, של הציבור הישראלי ושל הקהילה הבינלאומית. מחר יעמוד דרעי על דוכן הכנסת ויושבע לשר בממשלה. האיש שהורשע שלוש פעמים - פעם בשוחד, פעם בהפרת אמונים בתיק הציבורי ופעם בעבירות מס - ייכנס לאחר השבעתו לשני משרדים בכירים, משרד הפנים ומשרד הבריאות. בעוד שנתיים, ברוטציה עם סמוטריץ', יקבל לידיו את תיק האוצר ובהיפוך הזוי בעלילה - הוא יהיה גם הממונה על רשויות המס.
בלתי נתפס שחוק פרסונלי, שנתפר למידתו של דרעי עד לכפתור האחרון ומיושם מיידית, עובר כעניין של מה בכך. זה וחוקים נוספים, שאם היו אומרים לנו לפני הבחירות שכך זה ייראה - לא היינו מאמינים. אבל המציאות טופחת על פנינו יום־יום, והיא אפילו יותר מבהילה ומטרידה מכפי שדמיינו.
זה עוד לא נגמר. בעקבות העתירות לבג"ץ, הוציא בית המשפט צווים על תנאי, שהמשמעות שלהם היא שהנטל עובר עכשיו לנתניהו, דרעי ולכל יתר המשיבים, לנסות ולשכנע מדוע לא יבוטל החוק. מכיוון שבית המשפט לא רצה להתערב יתר על המידה במעמד השבעת הממשלה - לא הוצא צו ביניים, שהיה מונע את השבעתו של דרעי מחר. עם זאת, נשיאת העליון קבעה דיון דחוף בעתירה כבר בשבוע הבא. הרכב של 11 שופטים ידון בעתירות שמבקשות שני דברים שונים: לפסול את מינויו של דרעי ולפסול את החוק.
אולי היינו נותנים יותר תשומת לב לחרפה של חוקי דרעי, סמוטריץ' ובן גביר, אם לא היינו עסוקים ברשימות השחורות של מפלגת נעם, מפלגתו של סגן השר במשרד ראש הממשלה, אבי מעוז. ובצדק: אי־אפשר להישאר אדישים כלפי מפלגה שמסמנת במסמכיה הפנימיים שמות של להט"בים בכלי התקשורת, כפי שפרסם נדב איל, או שמות של עשרות עובדי מדינה במשרד המשפטים שנחשדים בשמאלניותם, כפי שפירסמה אתמול טובה צימוקי.
גם אם הרשימות אינן נגישות לציבור, הניסיון להפוך אנשים לפעילים פוליטיים רק מפני שעברו השתלמות בקרן שלא באה טוב בעיניים של המפלגה הגזענית, ההומופובית, המיזוגינית והחשוכה ביותר שהייתה כאן אי פעם, הוא בלתי נתפס, ומזכיר תקופות חשוכות שבהן סימון אנשים ברשימה שחורה הסתיימו גם בהוצאות להורג.
אני מודה שמבחינה אישית הזדעזעתי לגלות, שבאותו רשימה של מפלגת נעם מוזכרת עמותה מיוחדת, "קו משווה", שהמטרה שלה לקדם השתלבות של אקדמאים ערבים בשוק העסקים הישראלי. מי שייסד אותה היה איש יקר ביותר לליבי, דב לאוטמן. לחשוב שמי שהיה יו"ר התאחדות התעשיינים, חתן פרס ישראל, אחד האנשים היותר עדינים ורחבי הלב שהכרתי, שכל חייו ניסה להשפיע על פניה של המדינה באמצעות חינוך, והיה מעורב במגוון מיזמים שמטרתם להעצים בני נוער בפריפריה, מסומן ברשימה שחורה - היא מבחינתי לא פחות מזעזעת מלהכניס חזיר לבית כנסת.
הסיכוי שמה שאציע כאן ייפול על אוזניים קשובות, הוא אפסי. אבל טוב היה עושה ראש הממשלה המיועד, גם לעצמו ולממשלתו, אם לפני השבעת הממשלה היה מודיע שהוא מוותר על מינויו של מעוז לסגן שר במשרדו. קשה להאמין שנתניהו חי בשלום עם הפרסומים על השותף הזה, שכל תרומתו לממשלתו היא מנדט אחד שהוא אפילו לא זקוק לו. לא יכול להיות שנתניהו רואה את מכתב ההייטקיסטים, את "צו קריאה" לשומרי הסף שנכתב על ידי 1,197 לוחמי צוות אוויר, את התגובות המיידיות של חברות ענק במשק לגילויי הגזענות של חברי הציונות הדתית, את העתירות שהוגשו כבר אתמול לבג"ץ בעקבות חוק דרעי, את הביקורות הנוקבות על התנפלותם של סמוטריץ' ובן גביר על הרמטכ"ל, והוא אדיש לכל זה. אין דרך להסביר את הניסיונות הנרפים, הבלתי משכנעים שלו להתנער מדבריהם של שותפיו, אלא כאפיונו של נתניהו הנוכחי כאיש חלש ומובל. מובל בידי שותפיו, מובל בידי משפחתו, מובל בידי הפחדים שלו וחששותיו מתוצאות משפטו.
לא יכול להיות שכשהוא רואה שמות כמו לאוטמן ברשימה שחורה, או שומע את דבריהם המבישים של אורית סטרוק ושמחה רוטמן בעקבות התיקון לחוק האפליה, לבו לא נחמץ בו. וכשמתפרסמים דבריו של בנו יאיר, על מה צריך לעשות לפרקליטות ולשופטים שאשמים, לדבריו, בבגידה - הוא לא מתכווץ מבושה.
האמירות הגזעניות של חברת הכנסת סטרוק מביישות אותי. כשהיא אומרת שרופא יוכל לא להעניק טיפול שנוגד את אמונתו - היא גורמת לי להתבייש כישראלית, כיהודייה, כאישה וכאמא. דבריו של רוטמן על כך שבעל מלון או צימר יוכל לסרב לארח להט"בים, מזכירות לנו עד כמה המדרון תלול וחלקלק. כמה מהר יכולה מדינה דמוקרטית ונאורה להפוך למדינה פאשיסטית, גזענית, שאינה מכבדת את זכויות הפרט ומפלה את מיעוטיה.
אז מחר, כשתושבע הממשלה הכי ימנית והכי גזענית שהיתה כאן, כדאי שנזכור טוב טוב מי הם אלה שנתנו יד להקמתה. ובעיקר את חברי מפלגת השלטון, בכירי הליכוד, שראו ושתקו. שהאצבעות שלהם הן שהכשירו את החוקים המבישים שאפשרו את הקמתה. איך האינטרסים האישיים שלהם, הפחד לא לקבל תפקיד בממשלה הזאת, הביא את המדינה לעידן שאליו היא פוסעת בעיניים עצומות לרווחה.
