לא רק הרמטכ"ל

צה"ל מתמודד עם שלושה אתגרים הנוגעים ליחסי צבא־חברה.

האתגר הראשון הוא ההצעה לשנות את מודל השרות "מצבא העם" לשרות של "צבא מקצועי". דרישה זו נשענת על ארבע טענות עיקריות: ראשית, במילא פחות ופחות אנשים מתגייסים; שנית, הצבא נכשל בקיום "צבא העם" בכך שהוא מפלה בין אוכלוסיות; שלישית, בעידן של סוף המלחמות הגדולות כבר לא צריך צבא כל כך גדול; ורביעית, היות והפעילות המבצעית היא למעשה "פעילות שיטור", אז עדיף שזאת תיעשה רק על ידי אנשי קבע. דרישה זו מסוכנת ושגויה מן היסוד.

מעבר לעובדה שצה"ל הוא עדיין "צבא העם". להוציא את החרדים, שיעור הגיוס מקרב בנים הוא 85 אחוז - וכן, ובניגוד להאשמות, צה"ל כן מפנה ליחידות קרביות יותר נערים מעשירונים סוציו־אקונומיים גבוהים - הרי שיש שלוש סיבות מהותיות מדוע נכון לשמר את המודל הקיים. הראשונה היא הכמות. צה"ל, בעיקר ביבשה, עדיין מבוסס על מערך סדיר שמזין את המילואים. ללא שרות חובה, לא יהיה מערך מילואים. לא ניתן יהיה לייצר צבא קבע כזה גדול שימלא גם את תפקידיהן של אוגדות המילואים. הסיבה השנייה היא האיכות - ללא שרות חובה לא ניתן יהיה לבחור מתוך עשרות אלפים של מחזור גיוס את העשרות המתאימים ביותר להיות טייסים, לא ניתן יהיה לבחור מתוך 100 חיילים שהתגייסו לגולני את החמישה הטובים ביותר שיהיו קצינים, וגם ל־8200 לא יגיעו בהכרח כל אותם גאונים וגאונות שכיום חייבים להתגייס. השיקול השלישי הוא כלכלי - מודל "צבא העם" הוא יעיל להפליא. וכך, ניתן בשגרה לתחזק אוגדת מילואים עם 100 חיילים, רובם חיילי חובה, אך תוך 24 שעות מקריאה יהיו באוגדה 10,000 חיילים מוכנים לקרב.

האתגר השני נובע לא רק מהחקיקה שתפטור אברכים לחלוטין משרות צבאי, אלא מכך שהחיילים יאלצו בגיל 21 לצאת ולהתמודד עם בעיות פרנסה, בעוד שלתלמידי הישיבה מובטחת פרנסה על עצם היותם דתיים. לא מדובר אפוא רק על "לימוד בישיבה חשוב כמו שרות בצבא", כפי שטען ח"כ גפני, מדובר על אפליה קשה שתשליך יותר ויותר על המוטיבציה לשרת.

האתגר השלישי הוא הניסיון לפגוע באחדות הפיקוד בצבא. כשהייתי מ"מ לפני 50 שנה, היינו חמשת הקצינים בפלוגה "ידועני הרשת" היחידים, שכן התקשורת היחידה שהחיילים שמעו הייתה רשת הקשר הפלוגתית. המצב האובייקטיבי היום מסובך יותר, ואותו מנצלים גורמים שכוונתם לייצר חיץ בין מפקדים לחיילים, אם זה במתן כסף לחיילים שמפרים פקודות, או בהשמעת השמצות בוטות על מפקדי אותם חיילים. מגמה מסוכנת זו מובלת כעת על ידי שרים שיושבעו מחר. כן, הרמטכ"ל נתון למרות הממשלה וכפוף כמובן לחוק, אבל השליטה בתוך הצבא הייתה מאז ומעולם של הרמטכ"ל. מעולם לא התאפשר לגורמים פוליטיים להכתיב לו מינויים של אלופים ותתי־אלופים (ובהכרח גם של הקצונה שמתחתיהם), ושנאמנותם תהיה מן הסתם נתונה לאותו שר. מעולם לא התיימר גורם פוליטי להכתיב הוראות פתיחה באש ומעולם לא היו פלוגות מג"ב שפועלות ביהודה ושומרון שלא תחת פיקוד צבאי מלא.

שלוש התופעות הללו - דרישה לפירוק מודל "צבא העם", העדיפות המוחלטת שתינתן בחוק לאברכים והניסיון השיטתי לפורר את שרשרת הפיקוד הצבאית - מייצרים סכנה קיומית, וזו לא רק בעייתו של הרמטכ"ל.