על מלא
שי זנקו כועסת על תעשיית האופנה הישראלית, שעדיין מתייגת אותה רק כדוגמנית למידות גדולות. זו שמשלמת לה פחות, בגלל שהיא שוקלת יותר. אז היא עברה ללונדון, והפכה לסיפור הצלחה מעבר לים כשהופיעה במגזין "ווג" היוקרתי, ונבחרה לדגמן בקולקציה של ביונסה. עכשיו היא מספרת על הפרעות האכילה בילדות, הרגע הדרמטי שבו קניה ווסט הבחין בתליון הגדול של מגן דוד על צווארה ולמה היא לא תעבוד עם חברה שלא מוכרת בגדים במידה 46
גם שנים של קריירה מוצלחת בחו"ל לא סיפקו את הדוגמנית שי זנקו, כמו הרגע הזה שבו תופיע בחודש הבא על שלטי חוצות ברחבי הארץ, ותיפטר מהתואר "הדוגמנית הישראלית שאף אחד לא מכיר". "ברור שלא נהניתי מהטייטל הזה", היא אומרת בכנות כובשת. "ישראל היא הבית והמולדת. אין דבר שרציתי יותר מלראות את עצמי עובדת ומתפרסמת גם כאן. הלוואי שכל אלה שצחקו עליי ביסודי ובתיכון יראו לאן הגעתי ויאכלו את הכובע, או סתם ייחנקו מרוב קנאה".
את ההוכחה לכך ש"אין נביא בעירו"?
"לא. אני בסך הכל בחורה סקסית ומלאה שיש לה עקרונות. אני לא מוכנה לדגמן לשום חברה ישראלית שלא מייצרת בגדים במידות שלי: 44־46. אלה המידות של 40 אחוז מהנשים שחברות האופנה פשוט מתעלמות מקיומן. בעבר ניסיתי לעבוד עם מותגים ישראליים, ורק כשהגעתי לסט גיליתי שהבגדים נתפרו במיוחד בשבילי, לכבוד הצילומים. אז למה שאפרסם משהו שלא קיים בחנויות? זה צחוק מהעבודה, זה שקר. אצלי, האותנטיות מעל לכל".
היו מי שאמרו שהטלת חרם על ארץ הקודש משיקולים כספיים.
"גם זה שקר", היא מסננת. "בעצם, יש בזה משהו. לפני שלוש וחצי שנים, כשעברתי ללונדון, הסוכנות שלי הציגה אותי כדוגמנית ‘פלאס סייז’, ולא התנגדתי לתואר הזה, הרי זו מי שאני. ההפך מכחושה. עבר זמן עד שהבנתי שדוגמנית נמדדת בכמה כסף היא מקבלת, וכשקלטתי שהתעריף שלי נמוך מזה של דוגמניות תשעים־שישים־תשעים, זה לא ירד לי בגרון. דרשתי להרוויח כמו כל דוגמנית אחרת וזה לא קרה בן לילה, אבל עשיתי את זה. אנשים בתעשייה העולמית מעריכים את השינוי שעשיתי, זאת מהפכה שמהדהדת, אבל בכל מקום יש כאלה שלא סובלים מעודף שכל".
את רומזת לטובל'ה?
"למה רומזת? אני אומרת!" היא מרימה את הקול. "בשבוע האופנה בתל־אביב, כשמוטי רייף עבד כל כך קשה כדי לשנות את התפיסה ולהרחיב את המגוון של המידות וצבע העור, גברת טובל'ה (מעצבת האופנה טובה חסין – ס"ש) קיבלה פרס על מפעל חיים והכריזה, שנשים פלאס סייז הן לא דוגמניות אמיתיות. איך היא אמרה את זה? 'נשים גדולות הן לא דוגמניות בכל רמ"ח איבריהן'".
נעלבת?
"איך לא? זו הייתה סטירה בפרצוף, ממש רעדה לי הנשמה. אני דוגמנית בכל הרמ"ח", היא פורצת בצחוק משוחרר. "כדי להתעודד, שאלתי את עצמי, 'למה, מי היא? איך ייתכן שהיא מקבלת פרס על זה שהיא מקטינה אחרים?' חבל שטובל'ה לא דיפדפה ב'ווג' האמריקאי, שפירסם עליי כתבה ענקית שתורגמה ל־40 שפות, כולל סינית ורוסית. מה שחשוב זה שב'ווג' לא הציגו אותי בתור דוגמנית למידות גדולות, אלא בתור דוגמנית. הכותרת הייתה 'הדוגמנית הישראלית שמשנה את פני האופנה', זה טייטל שמכבד אותי ואת העשייה שלי".
נעלבת מעצם ההגדרה שלך כדוגמנית במידות גדולות?
"רק בישראל ההגדרה הזאת עדיין קיימת. זאת הגדרה של מדינות שעוד לא התקדמו מספיק, שעוד לא נפתח להן הראש. אולי כאלה ששכחו להתעדכן בתאריך. הלו, תתעוררו! אנחנו תכף ב־2023! עד מתי תחשבו שאישה שמנה לא יכולה להיות דוגמנית? מתי תצאו מהסטיגמה הזאת? אני מצטלמת בכל העולם, אני עובדת כמעט כל יום, אני מרוויחה כמו כל דוגמנית 'רגילה', אז אל תצמצמו אותי. זה לא הוגן".
בינתיים הספיקה זנקו, המיוצגת בסוכנות ITM של עומרי יערי, להצטלם בארץ לקמפיין של פקטורי 54.
בעבר, לפני שהופיעה בקמפיין להלבשה תחתונה, בדקה היטב שגם היא תוכל לרכוש באתר. "ראיתי שאין מחלקה מיוחדת של פלאס סייז. המידות הגדולות הן חלק מהתצוגה. זאת התשובה לשאלה שמלווה אותי מאז שאני זוכרת את עצמי. למה אני לא יכולה ללבוש את מה שכל החברות שלי לובשות?"
ופתאום, כמו משום מקום, צצה לה דמעה. "בעיניי, המאבק שאני מובילה הוא שליחות, מפני שאני באה מכאב. לא הפכתי לדוגמנית בגלל שחשבתי שאני יפה. אני באה מהסיוט".
× × ×
כבר בבדיקת האולטרסאונד הראשונה, ניבא הרופא שבתם הבכורה של אדווה ודורון זנקו, בעלי חברה למטהרי מים, תגיע רחוק. אמה מספרת שהגינקולוג אמר לה, "אני רופא של מכבי תל־אביב, ואני חותם לך שהיא תהיה לפחות 1.80 מטר", ומוסיפה: "הוא לא פיספס בהרבה. שי היא 1.76 מטר. וכן, היא נולדה יפה כמו שהיא".
"חצי מההודעות שאני מקבלת הן, 'מי הזריק לך לשפתיים?' אז אמא שלי תעיד שככה נולדתי", מספרת זנקו. "תמיד הייתי גדולה מאוד ותמיד היו לי בעיות חברתיות. הייתי גבוהה בראש מכל בני גילי, לא נראיתי כמו כולן, אז ירדו עליי בכל הכוח. קראו לי 'ביג פוט'. מלא הצקות. גם מבנות שחשבתי שהן חברות שלי. במבט לאחור, נראה לי שהגודל שלי היווה סוג של איום. עברתי כמה וכמה חרמות. ביום בהיר אחד נכנסתי לכיתה ואף אחד לא דיבר איתי. הביטחון העצמי שלי ירד. כשמישהו מצא חן בעיניי היו רק שתי אפשרויות: או שהוא חשב שאני לא מספיק יפה – או שהוא חשב שאני גדולה מדי. הרגשתי נורא לבד".
"כבר בגיל שש לקחתי את שי למעקב אצל רופא אנדוקרינולוג", אמה מעידה. "בכיתה א' התלמידים התבקשו לבוא עם חולצה לבנה לאיזשהו טקס, וזה היה מבצע. באף מחלקת ילדים לא מצאתי חולצה לבנה לגודל שלה".
"וגם הבעיות החברתיות גדלו", היא לא מתרפקת על העבר. "למדתי במגמת תיאטרון בבית הספר לאמנויות בתל־אביב, כל בוקר רכבתי לשם על האופניים וקיוויתי ששעת הכושר הזאת תעזור לי לרדת במשקל. חלום חיי היה להיות רזה. מודל היופי שראיתי מכל כיוון היה בלונדינית עם עיניים כחולות במידה פטיט – כל מה שלא היה לי – והרגשתי שאני מאכזבת את הוריי ואת הסביבה. במפגשים משפחתיים, תמיד הייתה דודה שצבטה לי בלחי ואמרה, 'דווקא יש לך פנים יפות, למה שלא תעשי דיאטה? לא חבל?'. פיתחתי שנאה כלפי הדמות שנשקפה אליי מהמראה. כעסתי עליה, 'למה את חייבת להיות חריגה בנוף וכזאת יוצאת דופן?'. לנשף הסיום של כיתה ט' רציתי ללבוש חצאית ג'ינס, כמו כולן. קניתי את החצאית הכי גדולה, ואני זוכרת כמה שעות עמדתי בחדר והקפתי את כל הגוף שלי בסלוטייפ שחור, עבה, כדי להיכנס לתוכה. ברור שכבר במדידה הראשונה היא נקרעה".
"ניסיתי לעזור לה", האם מתגוננת. "צילצלתי לאמהות של ילדות מהכיתה והצעתי לארח אותן. אף אמא לא קיבלה את ההזמנה. אמהות אמרו לי, 'הבת שלך גדולה בשני ראשים מהבת שלי, איך הן יסתובבו יחד בקניון?'".
ואז החלו הפרעות האכילה. "בהתחלה החלטתי לאכול רק מלפפונים ועגבניות. אבל הראש שלי לא תיפקד כשהייתי מורעבת והבטן נדבקה לי לגב, אז עברתי לקיצוניות השנייה – בולימיה. עשיתי את זה במשך כמה חודשים ויש לי אופי, כשאני רוצה משהו אני משיגה את המטרה. רזיתי המון! ירדתי למידה 38, חמש מידות פחות ממה שאני עכשיו. בנוסף, התחלתי להתאמן במכון כושר על בסיס יומיומי. אמא שמחה שהחלטתי לקחת את עצמי בידיים ולעשות דיאטה. היא לא חשדה בכלום, כתלמידה במגמת תיאטרון הסתרתי את זה טוב־טוב. אבל היה לזה מחיר. עבדתי כמלצרית בקניון שמול הבית שלנו, והיו ימים שלא היה לי כוח לרוץ בין השולחנות. אחרי שנה בערך, ה'דיאטה' הזאת הפסיקה לעבוד. למרות שהקאתי אחרי כל ארוחה, התחלתי שוב לעלות".
אהבת את עצמך במידה 38?
"בהתחלה הרגשתי שזו הגרסה הכי טובה של עצמי, אבל די מהר הבנתי שאני לא שמחה, מפני שאני רעבה בלי הפסקה. לא נראיתי טוב ולא הרגשתי טוב. קלטתי שהרעב לרזון עלול לגמור אותי. הוריי הציעו לי טיפול פסיכולוגי וסירבתי. אני לא מאמינה בלשבת ולדבר על הבעיות שלי, זה רק מעמיק אותן. אני מאמינה באנשי מקצוע שנותנים לך כלים. חיפשתי את הכלים האלה וניסיתי להתגבר על בולמוסי הזלילה".
ואז נחתה עליה עוד מכה. בגיל 17, כתיכוניסטית ב"תיכון חדש" בתל־אביב, היא הוזמנה למסיבה שכבתית. "הלכתי לבד", היא משחזרת, "כבר הייתי רגילה להגיע למקומות לבד, גם במהלך המסיבה הייתי לבד, בצד, עד שדחפו אותי, נפלתי ופרקתי את הברך. שתי הרצועות נקרעו. עברתי ניתוח לא פשוט, סבלתי באימוני הפיזיותרפיה, אבל מה שהכי הכאיב לי היה העובדה שבמשך חצי שנה הייתי בבית, לבד. למדתי את כל החומר לבגרויות מספרים, במיטה. ואף אחד מהכיתה לא בא לבקר אותי. לא, זה לא מדויק. במשך חצי שנה היו אצלי חמישה מבקרים, ביניהם המורה. אין לי טענות, ילדים בגיל הזה הופכים לאנוכיים, חושבים על עצמם יותר מאשר על אחרים. אבל זה כאב".
עצוב מאוד. צללת לדיכאון?
"להפך. כששכבתי במיטה ואף אחד לא בא ולא הציע עזרה, עברה לי בראש המחשבה, 'למה אנשים אומרים שאכפת להם ממני?' - אחרי דקה שמעתי את האסימון הגדול שנפל. הבנתי שאם אין אני לי מי לי, ואמרתי לעצמי, 'את לא יכולה לחיות כל הזמן לפי מה שחושבים ואומרים עלייך, זה שק כבד ומיותר שאת סוחבת על הגב'. הפסקתי להקשיב לרעשי הרקע. זו בפירוש הייתה החלטה. וכמו שנכנסתי לבולימיה, ככה יצאתי ממנה. לבד. כמו גדולה".
כמה אחוזי נכות קיבלת?
"מספיק. בשנתיים הראשונות לא יכולתי ללכת על עקבים וזה היה קשוח, במיוחד במקצוע הזה, שדורש ממני להיות כל היום על הרגליים. גם הבדלים בין חום לקור גורמים לי להתחרפן מכאב. צה"ל ויתר עליי, מפני שהוא לא רצה לקחת אחריות על גורל הרגליים שלי. יש סבירות גבוהה שבעתיד יופיעו לי בעיות ברגל ימין, הבריאה, בגלל שכל משקל הגוף שלי נמצא עליה. את הצלקת המהממת שלי אני לא מסתירה, גם בצילומים. מי שלא מקבל אותי כמו שאני, זה שלו. לא שלי. לכל אדם יש צלקות, פנימיות או חיצוניות. אם אפשר לבחור אז אני מעדיפה את הצלקות החיצוניות".
בגיל 17 וחצי ניגשה לאודישן לשבוע האופנה, חתמה בסוכנות של דוגמניות במידות גדולות, והמשיכה לעבוד כמלצרית בסושייה בסינמה סיטי. "באחד הערבים, באמצע משמרת, ראיתי בסלולרי איזה 100 שיחות שלא נענו מאמא שלי. נבהלתי. צילצלתי אליה והיא צעקה לי באוזן, 'את באינסטגרם של 'ווג' ארצות־הברית!' התברר שמישהו במערכת ראה באינסטגרם שלי את התמונה שלי בביקיני, שצילמה מעיין טולדנו בשפת הים. זה היה טירוף מוחלט. יום אחרי יום הולדת 18 נחַתּי בלונדון – והשאר היסטוריה. רק כשנכנסתי לדוגמנות הבנתי שהשוני שלי, שראיתי בו חיסרון, הוא בעצם יתרון, ורק כשהגעתי ללונדון הבנתי כמה זה לגיטימי להיות גדולה. הרי העולם היה משעמם נורא אם כולם היו דומים ודומות. נכון, זה לא פשוט לא להיות בנורמה, אבל לא כולן יכולות להיות רזות. למה אני צריכה להתנצל על זה שנולדתי עם מבנה גוף מסוים ועם עצמות רחבות?"
את הקשיים החברתיים שעברה, היא מנסה לחסוך מהדור הבא. "הלכתי לבית הספר של אחותי הקטנה גל, בת ה־17, ודיברתי עם הבנות. זו הייתה שיחה קצרה, בקטנה, שאני חולמת להפוך להרצאה, לשיעור באהבה עצמית. הקורונה החריפה מאוד את הבעיות של דימוי עצמי והפרעות אכילה. בריבוע של הזום כל אחד ראה את עצמו כמו דוב שמן".
אביה טס איתה ללונדון ועזר לה לשכור דירה במתחם סגור ומאובטח. הוא גם ביקש ממנה להסיר את השעון והשרשרת, שעליה תלוי מגן דוד כסוף. "דקה אחרי שאבא טס ארצה החזרתי את השרשרת לצוואר", היא מחייכת. "אף אחד לא בחר בי לייצג את ישראל, אבל זה מה שאני עושה. מגן הדוד תמיד עליי, בכל מקום שאליו אני הולכת, ואני מתגאה בעובדת היותי יהודייה. אני לא מפחדת. אחרי שלוש וחצי שנים בלונדון, אני גאה לספר שלא נתקלתי באנטישמיות".
התליון הזה גם הוביל למפגש מפתיע, לפני חודשיים בשבוע האופנה בניו־יורק, כשקניה ווסט נעמד מולה והסתכל על מגן הדוד שעל צווארה.
הוא פלט איזושהי פנינה?
"הוא לא הוציא אף מילה, אבל הוא ראה שאני דוגמנית יהודייה והרגשתי שעשיתי את שלי".
למה לא יזמת שיחה?
"עם קניה ווסט? על מה יש לי לדבר איתו? הבן אדם יצא מדעתו, ולצערי הוא לא היחיד". האנטישמיות היא לא החשש היחיד של בחורה צעירה שגרה לבד בחו"ל. "חודש אחרי שהגעתי ללונדון יצאתי למועדון עם חברה, הלכתי לשירותים ומישהו הלך אחריי ותפס לי בישבן", היא מספרת, "המאבטח הוריד אותו ממני, אבל בסוף הערב, כשעמדתי בחוץ והתחלתי להזמין מונית, הבריון הזה שוב התנפל עליי וניסה לגרור אותי לוואן שלו. צרחתי וצרחתי, עד שהוא ברח. לפני כמה חודשים השכן ניסה לאנוס אותי. אני גרה בקומת קרקע, ובארבע לפנות בוקר הוא פתח את החלון של המרפסת ונכנס לי לדירה. במשטרה שמחו כשבאתי להתלונן; התברר שהוא סוחר סמים שב־15 השנים הקרובות יבלה בכלא. בלונדון יש משטרה ויש בית משפט".
× × ×
האודישן הראשון אליו נשלחה מטעם הסוכנות הלונדונית שלה – שתכף תבינו למה זנקו מסרבת לנקוב בשמה – היה לאתר האופנה "אסוס". על המקום היא הפכה לדוגמנית הבית שלו. כשביונסה עמדה להשיק באתר את הקולקציה החדשה שלה ל"אדידס", הראו לה תמונות של כמה דוגמניות והיא בחרה בזנקו. שלוש פעמים. "זה אומר משהו, לא?" היא מצטנעת. "ב'מרקס אנד ספנסר' יש תמונות ענק שלי עם חזייה. כבוד. הישג. אבל זוהר אין במקצוע הזה. לפעמים אני מקנאה בבחורות שעובדות מתשע עד חמש. אני, לעומתן, מסתובבת כל הזמן עם תיק צמוד, שמכיל שני טלפונים ושני דרכונים – ישראלי וספרדי, הוריו של אבא שלי מטריפולי והגיע לי לקבל – מפני שבכל רגע יכולים להקפיץ אותי לעבודה. זה חלק מהפאן. פעמיים בשבוע, בממוצע, אני עולה לטיסה, וכשיש לי סוף שבוע פנוי אני קופצת הביתה, לתל־אביב. כאן הלב".
אז למה החלטת להיפרד מהסוכנות ששמה אותך על המפה העולמית?
"לא בגלל כסף, הבור הזה כבר מאחוריי, אלא בגלל היחס האישי. כבחורה צעירה שעקרה לארץ זרה, קיוויתי שבסוכנות יתייחסו אליי כמו אל בת משפחה, ובפועל הבּוּקֶרִים גרמו לי להרגיש כמו מספר. אף פעם לא שאלו מה שלומי, אף פעם לא איחלו לי מזל טוב ביום ההולדת, נוצרה אווירה מאוד לא נעימה. לפני שנה וחצי ביקשתי להשתחרר מהחוזה, והם דרשו 150 אלף פאונד דמי שחרור. מאיפה אני אביא סכום כזה? ניסיתי לדבר איתם בטוב, ניסיתי דרך עורכי דין, וזה לא הלך. עכשיו אני סופרת את הימים. החוזה אמור להסתיים בחודש הבא. עד שלא נגיע לרבנות ואשמע במו אוזניי את מילת הקסם 'מגורשת', לא אפתח את בקבוק השמפניה".
לאן את שואפת להגיע?
"להיות מספר 1 או בטופ 5 בעולם. אני מאמינה שאני בדרך לשם. במקביל, אני מכוונת לסדרות. זה חשוב מאוד שילדים יראו על המסך גם דמויות מלאות. פעמיים הפיצו את השמועה שאני נכנסת ל'אח הגדול', שטויות. אני לא עושה ריאליטי. מי יסגור אותי בווילה? אני בתזוזה מתמדת, לא מסוגלת להיות יותר מחמש דקות באותו המקום".
בלונדון, לא רק הייאוש יותר נוח, גם לא מציקים לה. “אני עושה ספורט, נהנית מהאוכל הביתי שאמא מבשלת, ושונאת שמסתכלים לי בצלחת וזורקים הערות, כאילו שאני חירשת. מצד אחד כל עם ישראל רוצה לרזות, ומצד שני הטלוויזיה מפגיזה בתוכניות בישול ואוכל. די כבר, שחררו את רבי! את יודעת שאחת השאלות הכי נפוצות בגוגל היא 'כמה שוקלת שי זנקו?'. מה שחשוב זה שבלונדון, בכל חנות של 'פריימרק' אני יכולה לקנות חזייה במידה שלי, ורק כאן, בארץ, אני צריכה לשלם אלף שקל על חזייה שנתפרה בהזמנה מיוחדת".
בלונדון גם מצאת אהבה?
"ידעתי שתשאלי את זה", היא פורצת בצחוק פעמונים. "אילו הייתי חולת פרסום, כמו הרבה דוגמניות אחרות, הייתי עושה בלגן כל שני וחמישי עם השמות של האנשים שביליתי איתם במסיבות ובמועדונים. אבל אין לי עניין להתפרסם בזכות העובדה שיצאתי עם ראפר מפורסם או עם כדורגלן, אלא רק בזכות מה שעשיתי במו ידיי".
אז יש אהבה?
"הייתה. האקס שלי הציע לי נישואים ואמרתי לו 'לא'. למה? מפני שהוא רצה שאשב בבית ואטגן לו פיש אנד צ'יפס, או שאכניס לתנור מגש של מאפינס. למה שאוותר על הקריירה שלי? עוד יש לי המון מה לעשות".
מי היה האקס שלך?
"יש לי קרוב ל־200 אלף עוקבים, ואף פעם לא העליתי תמונות של הבחורים שהייתי איתם. יש משהו מאוד יפה בפרטיות. רק כשאפגוש את זה שבאמת מתאים לי, ורק כשהקשר בינינו יהיה רציני, אחשוף אותו לעולם. רוב חיי הגברים שלי הסתירו אותי, ועכשיו אני זו שמסתירה אותם. זו נקמה מתוקה".
לפנייה לכתב/ת 
