רק הליכוד יכול

הליכוד הוא התנועה הפוליטית החשובה בישראל. מאז הקמתה בקיץ 1973, היא עומדת במרכז חיינו. ב־17 מתוך 18 מערכות הבחירות האחרונות, הליכוד היה אחת משתי המפלגות הגדולות בארץ. ב־13 מתוך 18 מערכות הבחירות שנערכו כאן במהלך חצי מאה, הליכוד זכה במרב הקולות והקים את הממשלה. בה בשעה ש”העבודה” שקעה, “קדימה” התנפצה ו”כחול־לבן” התבקעה - תנועת הדגל של המחנה הלאומי שרדה ושיגשגה. היא הייתה למפלגת השלטון המובהקת - והיחידה - של מדינת ישראל.

ביסוד סיפור ההצלחה המרתק של הליכוד עמדו שתי בריתות. האחת, בין המסדר הז'בוטינסקאי של תנועת החירות לבין הבורגנות הליברלית של הציונים הכלליים, השנייה, בין יוצאי המחתרות האשכנזים לבין יוצאי המעברות המזרחיים. היכולת של מנחם בגין ובנימין נתניהו לפתוח דלתות, לחבק ולהציע בית לאוכלוסיות מודרות, הפכה את מפלגתם לקהילה בעלת חיוניות יוצאת דופן. מקור כוחו של הליכוד הוא בכך שהוא לא רק מסגרת פוליטית, אלא מעין משפחה מורחבת, חמה ותוססת - שמעניקה מקום תחת השמש לישראל החדשה.

הצביון המשפחתי של הליכוד הפך אותו, במידה רבה, למפלגת העם הישראלית. הוא מעניק בית חם לישראל השנייה. הוא מציע מוביליות חברתית למעמד הבינוני־נמוך. הוא מייצג את הערכים ואת האינטרסים של הפריפריה. אבל הוא עושה את כל אלה מבלי להפוך למגזרי ומבלי להיות קיצוני. המחויבות של הליכוד היא כלל־ישראלית; הרוח שלו היא רוח פרגמטית; האתוס מסורתי־מודרני. יותר מכל מפלגה אחרת בארץ, הליכוד מבטא תפיסת עולם ים־תיכונית גמישה, מעשית, אוהבת חיים ובלתי דוגמטית.

במשך עשרות שנים בוחרי הליכוד, חברי הליכוד ונבחרי הליכוד סבלו מיחס מתנשא של האליטות הוותיקות. ישראל הראשונה סירבה להכיר ביופי האנושי ובתבונה הפוליטית הגלומות במפלגה העממית של ישראל. וכאשר מפלגות המרכז־שמאל העדיפו את טיבי על ביבי (ואת עבאס על אוחנה) הן שידרו, שלא במודע, שדר פוגעני. כך הן עשו גם כשהטילו חרם על המנהיג שבו למעלה ממיליון ליכודניקים בחרו באופן דמוקרטי. במו ידיה מדינת תל־אביב דחפה את תושבי ירוחם, בת־ים, מגדל העמק וטבריה לידיהם של רבני עלי וקנאי ההר. הסירוב של הליברלים הישראלים לכבד את המסורתיים הישראלים, גרם להם לפנות אל החרדים והחרד"לים.

אבל כעת הגיעה שעתם של החרדים והחרד"לים להתנשא על הליכודניקים. במקום לומר תודה למי שגילו כלפיהם נדיבות, הם מגלים כפיות טובה. במקום להתייחס אל שותפיהם הבכירים בענווה, הם נוהגים בהם כאדונים. גם יצחק גולדקנופף וגם בצלאל סמוטריץ' סוחטים את מנהיג הליכוד, משפילים את מנהיג הליכוד ומורידים אותו על ברכיים. גם האדמו"ר מגור וגם הרב טאו מתייחסים אל המפלגה הגדולה בארץ כאל חמורו של משיח. למרות ש־62% ממצביעי מח”ל מתנגדים להגדלת הקצבאות לאברכים (על פי סקר של המכון לדמוקרטיה), הקיצונים מכפילים את הקצבאות לאברכים. למרות ש־66% מתומכיו של ביבי מתנגדים להפרדה מגדרית, הקיצונים מנסים לכפות הפרדה מגדרית, אפילו בצה"ל. ביוהרה, בכוחנות ובגאוותנות, מפלגות הקצה של ישראל רודות במפלגת השלטון של ישראל וכופות על חבריה ועל אוהדיה דרך (קנאית) שאינה דרכם.

בצומת הדרכים הנוכחית, הליכוד ממולכד. כיוון שלפיד וגנץ מחרימים אותו, אין לו ברירה אלא להיכנע לסחיטה ולאיומים של משה גפני ואבי מעוז. אבל אם הליכוד חפץ חיים ־ עליו לחקוק היטב בזיכרון את מעשה ה”זובור” שאותו עושים בו כעת אלה שהיו אמורים להיות בני־בריתו. ההתנשאות החדשה של האליטה האשכנזית החרדית ושל האליטה האשכנזית החרד"לית הופכת לחמורה יותר מההתנשאות הישנה של המרכז־שמאל. הפגיעה העכשווית בערכי הליבה המסורתיים־פרגמטיים של הליכוד היא פגיעה אנושה. אם הליכוד ישלים איתה, ימחל על כבודו ויוותר על בכורתו - הוא יסכן את עצם קיומו. בבחירות הבאות תירש אותו העוצמה היהודית של בן גביר.

כך שכעת, אחרי שהממשלה קמה - על הליכודניקים יהיה לחשב מסלול מחדש. כך יצטרכו לעשות גם אלה במרכז־שמאל, אשר התנשאו עליהם בעבר והחרימו אותם. בעוד שהראשונים ילמדו בדרך הקשה שגנץ עדיף על סמוטריץ', האחרונים יבינו שסמוטריץ' מסוכן מנתניהו. בסוף־בסוף, הדרך היחידה לרפא את ישראל ולאחד אותה מחדש תהיה להקים כאן ממשלה ציונית רחבה - שבמרכזה ליכוד מסורתי, ים־תיכוני, מתון ופרגמטי.