רדו מהגג, גרסת 2023

לפני בחירות 2013 השתמש ח"כ אז והיום יאיר לפיד בסיסמת תעמולה מוצלחת מאוד: "איפה הכסף?". לפיד הסתכל על הגירעון בתקציב הממשלה שתפח בשנה הקודמת, וביקש להעביר לציבור את הרושם שהכסף התקציבי בוזבז, "הלך למקומות לא נכונים", כדבריו. ארשה לעצמי להמליץ לו כיו"ר האופוזיציה לחדש את סיסמתו, ורק להוסיף אליה את האות מ': "מאיפה הכסף?".

ליתר דיוק, מאיפה הרבה, הרבה, הרבה, הרבה כסף? מי ישלם ואיך ישלם תמורת שפע ההבטחות - כולל לביטולי מסים ואגרות - המפורטות בהסכמי הקואליציה? צריך כלכלן מנוסה עם יכולות בלשיות מפותחות כדי לפענח ולתרגם את כולן לעלות תקציבית־כספית.

הערכת־המינימום המקובלת באגף התקציבים באוצר ונלחשת שם מפה לאוזן: ההתחייבויות שכבר נטלה עליה הממשלה החדשה, מכוחם של אותם הסכמים, ועוד בטרם החל הדיון על תקציב לשנת 2023, מסתכמות ב־25 מיליארד שקל.

התמונה המצטיירת לא פחות ממבהילה - והיא עדיין לא כוללת את התוכנית המודלפת של שר האוצר החדש סמוטריץ' ל"מלחמה ביוקר המחיה", שלא כשמה היא. אין בה מאבק באינפלציה, יש בה הרבה מיליארדים של סיוע שנועד לאפשר לציבור להסתגל לאינפלציה. המדינה מוכנה להדפיס (עוד) כסף כדי לסבסד שכר עבודה נמוך, לסבסד פעוטונים, להגדיל את הכנסות הנטו של השכבות המוחלשות ולהקטין מסים על הכנסות בינוניות, אף ששיעורי מס על הכנסה ממוצעת אצלנו הם מהנמוכים במערב. סיוע כספי כזה, כשהוא מתוכנן בצורה פרוגרסיבית, יכול היה להיות רצוי חברתית, אלא שב־2023 הוא עתיד להתווסף להרבה מאוד מיליארדים שייצאו מתקציב המדינה הבא, לפי הסכמי קואליציה, על מניעת ייקור חשמל, מים וארנונה ועל שורה אינסופית של הבטחות סקטוריאליות שסחטו הסיעות הקטנות מהליכוד.

הדרג המקצועי באוצר לא מסתיר את אכזבתו מהכספומט הבלתי מוגבל שנפתח בהסכמים הקואליציוניים בלי ששר האוצר המיועד ישמיע זעקה של תבונה ובלימה. להפך: הצעד הראשון ההצהרתי של השר עם כניסתו אתמול למשרד היה ביטול מיסים קיימים - המס על משקאות מתוקים וממותקים וגם המס על הכלים החד־פעמיים. מיסים שכל צמרת האוצר תמכה בהם בהתלהבות. אות וסימן לבאות.

אבל הבלימה הכרחית: משוגעים, חוזרים עכשיו אנשי האוצר המפוחדים על קריאתו בת האלמוות של שר האוצר יגאל הורביץ לחברי הממשלה ב־1979, משוגעים, רדו מהגג! רדו מיד מהגג שעליתם עליו!

עלו גבוה. ההסכמים הקואליציוניים הם, כאמור, קרן שפע פתוחה לרווחה שלא זכורה כמותה מאז החליטו ראש הממשלה מנחם בגין ושר האוצר שמחה ארליך להיטיב עם העם בשלהי 1977 ולהפוך את ישראל לשוויץ, או לפחות לנסיכות ליכטנשטיין, של המזרח־התיכון. המהפך ההוא הסתיים בכי רע, בעשור אבוד לכלכלת המדינה ובהידרדרות אל סף משבר קיומי למשק הישראלי. הורביץ, המתריע בשער, הועף ממשרדו לאחר שהשמיע את קריאתו המצוטטת ל"משוגעים", כלומר לשרי הקואליציה, לרדת מהגג ולוותר על תביעותיהם.

הדברים השתנו מאז שינוי גמור. ישראל מדורגת כעת על ידי השבועון הבריטי "אקונומיסט" כמדינה השלישית הכי מצליחה כלכלית ב־OECD, בעיקר הודות לצמיחה מתמשכת ולירידה החדה ביחס בין החוב הציבורי לתוצר המקומי לכ־60%. ההישגים הללו אינם תוצאה ממדיניות כלכלית של ממשלה אחת או שתיים - הם פרי של הזרעה ארוכת טווח, תוצאה של שמירה על עקרונות יסוד העוברים בירושה משר לשר, כמו תקציב אחראי, השקעה בתשתיות לסוגיהן, צמצום אי־שוויון באמצעות עידוד תעסוקה והעדפה מוחלטת של טובת הכלל על פני טובת המגזר. הדרישות הכלכליות של הסיעות הקטנות והסקטוריאליות בקואליציה החדשה סותרות בעליל עקרונות אלו; אין בהן מנועי צמיחה, רק בלמי צמיחה.

צפוי היה לכן, משר האוצר סמוטריץ', שלא יפתח את כהונתו בפיזור הבטחות נוספות לחלוקת עוד משאבים מהקופה הציבורית, אלא שיענה בהקדם לשאלה: מאיפה יבוא כל הכסף שכבר הובטח? ממסים? מקיצוצים? מגזרות? מחובות? מהדפסה?

נדרשת תשובה מהירה וכנה.