"לא הזרקתי, לא מתחתי, ואני גם לא מרגישה צורך"

הנה סיפור מהחיים שלא תשמעו במופע הסטנדאפ של רותם אבוהב. "לפני עשר שנים התנדבתי לתת עשר דקות במופע לגיוס תרומות עבור חולה", היא נזכרת וממתיקה את הקפה שלה בסוכרזית. "יום שישי, אחת בצהריים, מי ישמור לי על הילדים? עומר, הבכור שלי, היה אז בן תשע, אז לקחתי אותו איתי. הושבתי אותו בקצה של 'צוותא', ליד הסאונד, ואמרתי לו 'עשר דקות, אל תזוז מכאן, בסוף ההופעה אני באה ואוספת אותך, סגור?' והוא הסכים".

למה זה נשמע לי כמו התחלה של בדיחה?

"חכי. אני עולה לבמה, פוצחת ב'אני עושה הכל בבית, בעלי לא עוזר בכלום' ופתאום, מלמעלה, מגיע לאוזניי קולו של עומר: 'אמא, למה את אומרת ככה? זה לא נכון' והקהל התפוצץ מצחוק. ברור שלא כעסתי על עומר, הוא בסך הכל רצה להגן על אבא שלו, אבל מאז אני לא לוקחת אותו להופעות. במקרה אחר הייתה לי פרמיירה ושני הבנים שבאו בעקבות עומר, מיכאל ודויד, עלו להגיש לי זר פרחים. על הבמה, מאחוריי, היה כיסא גבוה כמו של בר, והם התחילו לריב מי יישב עליו. 'אני תפסתי קודם, לא, אני תפסתי קודם', דחיפות, כמעט מכות, כל הבלגן. במקום להתרגז, אמרתי לאולם 'ברגע זה אתם רואים בחיי את כל מה שעליו סיפרתי לכם בהופעה'. והקהל נקרע".

חרדקית בתוך המכנסיים

סמדר שיר | צילום: אלון שפרנסקי

בשבוע הבא (10 בינואר) היא תעלה עם מופע הסטנדאפ שלה על במת היכל התרבות בתל־אביב. המון דברים קרו לה בעשר שנותיה כסטנדאפיסטית. "בקיץ, קק"ל אירגנה 'סטנדאפ ביערות' ונשלחתי לדרום. אחרי חצי שעה על הבמה הרגשתי שמשהו עקץ אותי, התחלתי להתגרד, שיפשפתי את הברך העקוצה עם הרגל השנייה, ואני באנרגיה של הופעה, כן? בריכוז מלא. בסוף נשברתי, אמרתי לקהל 'נעקצתי', הרמתי את הג'ינס עד לברך וצעקתי 'וואי, יש לי חיפושית שחורה, ענקית ומגעילה'. ואני, למי שלא יודע, בעלת פוביה מחרקים. הנציג של קק"ל עלה לבמה, נתן מבט ואמר 'אה, זה חרדקית הדקל, אל תתרגשי'. מה זה 'אל תתרגשי'? החרדקית הזאת ישבה לי המון זמן בתוך המכנסיים".

והיו גם רגעים מצמררים. "בצפון, באיזה מועדון, מישהו קיבל התקף אפילפסיה וצנח לרצפה. התחלתי לרעוד. לא הבנתי מה קרה. עצרתי את ההופעה, שאלתי במה אפשר לעזור, ואשתו אמרה: 'אני מבקשת שיכבו את כל האורות באולם ושהקהל יישב עשר דקות בשקט'. כיבו את האורות והקהל ישב עשר דקות בדממה מוחלטת, בחושך. אחרי עשר דקות הוא קם, הזוג יצא מהאולם ואני חזרתי לבמה".

איך עשית את זה?

"וואלה, אין לי מושג. אני מופיעה גם כשיש לי חום, וכשאני צרודה וחולה, בזכות 'ד"ר ספוט לייט', ד"ר אורות הבמה. הקהל פשוט מחיה אותי. הבמה היא קסם. בצהרי יום שישי מיכאל ירד לגינה עם יוליה, הכלבה, וכלב זר נשך אותו בגב. לחץ אטומי. מי הכלב? הוא מחוסן? במוקד אמרו לי שאם לא נאתר את הכלב, מיכאל ייאלץ לקבל זריקה נגד כלבת. במשך שעות הסתובבנו בשכונה, נכנסנו לקבוצות הפייסבוק של רמת אביב והפלא ופלא, גם איתרנו את בעלי הכלב, וגם יצא שננשכנו על ידי כלב מחוסן. מפה לשם הגיע הזמן לצאת להופעה והרגשתי שאני חנוקה. במשך שעות היתה לי גולה בגרון".

הכי לג'יט. ביטלת?

"השתגעת? 350 אנשים קנו כרטיסים לשישי בערב, ולא מעניין אותם מה עבר עליי בצהריים או בבוקר. אמרתי לעצמי: 'רותם, את תעלי לבמה ותתני עבודה'. ונתתי. למדתי לעשות הפרדה מלאה בין החיים הפרטיים לעבודה. וגם בבוקר שאחרי הופעה בסוף העולם אני קמה בשש וחצי, מקסימום רבע לשבע, עושה שתי מכונות כביסה, מפעילה את המדיח ומתחילה להכין סנדוויצ'ים ולתקתק. אני חיה בבית גברי. עם ארבעה סימני קריאה. אחרי הרבה שנים בקבע שי, בעלי, השתחרר ופתח עם שותפים חברה של אימוני השלמה לכדורגלנים. הוא מצא את הנישה הזאת בזכות הבנים. כל הבית שלנו חי סביב ספורט. עומר (19) הוא כדורגלן שמשרת כמאמן חדר כושר צבאי, מיכאל (16) הוא כדורסלן בהפועל תל־אביב, ודויד (10) מתאמן גם בכדורגל וגם באמנויות לחימה. הבוקר כבר הכנתי להם סיר אורז, כתוספת לקציצות עם אפונה ברוטב קארי שבישלתי אמש".

יש מצב שממשפחת אבוהב יצמח סטנדאפיסט נוסף?

"אני לא רואה את זה קורה. אני זוכרת את עצמי כילדה. כמו שהם מחפשים כדור, ככה אני חיפשתי במה. זה באמת חיידק. הוריי התגרשו כשהייתי בת שבעה חודשים. אבא שלי עבר למושב בצפון, וכבר בגיל גן חובה, כשהביאו אותי אליו, פרשתי מחצלת על הדשא, דפקתי לכל השכנים על הדלתות והודעתי 'רותם הגיעה, יש הופעה'. אחרי שחילקתי את כרטיסי הכניסה שציירתי, בתפקידי כסדרנית, סיפרתי סיפורים ושרתי שירים. היום זה בדיוק אותו הדבר. כשאני עולה לבמה אני עוברת לזון אחר, אפילו הנשימה שלי משתנה, אבל שיהיה ברור, זה לא פשוט לעמוד על הבמה לבד. כל ערב חובת ההצחקה חלה עליי מחדש, ולפעמים זה מבעית. יש בזה סכנה".

אז למה לך לקחת את הסיכון של היכל התרבות?

"גדלתי במרכז תל־אביב, למדתי בעירוני א' וכל בוקר, בדרך לתיכון, כשהלכתי בשדרות בן ציון, הצצתי שמאלה לעבר הבימה והיכל התרבות. אמרתי לעצמי 'יום אחד אופיע כאן'. בהבימה כבר הופעתי, במחזמר 'סיגל' שביים צדי צרפתי, ועכשיו אמרו לי שאני הסטנדאפיסטית הראשונה שפותחת קופה עם 2,400 מקומות ישיבה. בא לי לחגוג את העובדה שאני כבר עשר שנים לבד על הבמה. כשנכנסתי לסטנדאפ, בגיל 36, זו היתה הכרזת העצמאות שלי, החלטתי שאני לוקחת את הגורל שלי בשתי ידיי. עד אז הכירו אותי כשחקנית בסדרות ובסרטים, עשיתי קריירה ואפילו קיבלתי את פרס אופיר, אבל לא הסתגלתי למחשבה שהעתיד שלי נתון בידי אחרים, במאים ומפיקים. כבר היו לנו שני ילדים, הייתי בחרדה כלכלית, הייתי חייבת להביא כסף הביתה".

והיום, עשר שנים אחרי, מי משניכם מרוויח יותר?

"מה זה משנה? אנחנו גוף אחד ויחידת אחת. כשיצאתי עם המופע הזה סוף־סוף עשיתי משהו שהוא שלי, והעובדה שהוא הצליח איפשרה לי להירגע. יש פרנסה, ואני יכולה לבחור עבודות מתוך היגיון ורצון. אני כבר לא לוקחת פרויקטים בגלל צורך כלכלי, וזה מדהים. אני רוצה לעבוד בחלום שלי ויש לי הרבה חלומות. שמי זרחין, שביים אותי ב'אביבה אהובתי', הציע לי תפקיד בסרט החדש שלו. קראתי ואמרתי 'ברור'. מצד שני, ביקשו ממני להשתתף באיזה פיילוט, וכשראיתי את התוצאה אמרתי 'אני לא צריכה את זה. תודה'. אם לא היה לי את המופע הייתי לוקחת את כל מה שהיו מציעים לי.

"עכשיו אני כותבת סדרה. על מה? על כדורגל! על מה אני כבר יכולה לכתוב? זה מה שאני חיה נון־סטופ. בצהריים, לפני שהילדים חוזרים הביתה, אני נכנסת לשלוש אפליקציות הספורט שיש לי בסלולרי ומתעדכנת בזריז. ברגע שהדלת נפתחת אני צועקת 'ג'וקוביץ' עלה לגמר בטורניר הטניס' והם מתלהבים מהבקיאות שלי וזה מוביל לשיחה. הרי בנים בגיל ההתבגרות חוטפים איזה ג'ינון ומפסיקים לדבר. אבל אני זיקית, מתאימה את עצמי לנוף. בסדרה אני אשחק את אמו של הכדורגלן, דמות גם מצחיקה וגם דרמטית".

ואת מרוויחה כמו אדיר מילר וקטורזה?

"בואי, הלכת על השמות הכי גדולים! קטורזה היה המנטור שלי ואדיר חבר שלי. ושניהם יותר ותיקים ממני. בהופעות שלהם שמעתי רק 'אשתי, אשתי'. כמה אפשר? הייתי חייבת לתת קונטרה. 'בעלי!' כיוון שזה העסק שלי אף אחד לא אומר לי כמה לבקש ואני אחליט על מחיר הכרטיס. בטלוויזיה, בעבר, הייתי צריכה להתווכח על השוואת שכר. היום אני מרוויחה לא פחות מהגברים".

מילוי מצברים בפריז

בגיל 46 ("ההתקרבות ל־50 נראית לי מוגזמת, כל יום אני שמה אוזניות ורצה שבעה ק"מ, או עד שהמיניסקוס פוקד עלי לעצור") היא טבעית לגמרי ("לא הזרקתי, לא מתחתי ואני גם לא מרגישה צורך. כשהופעתי בכנס של קוסמטיקאיות אמרתי להן שמצאתי תחליף לבוטוקס – אני דוחפת פחמימות ללחיים") וכבר לא מצטערת שאין לה מיני־מי. "אחרי שני בנים אמרתי לשי 'יאללה, עכשיו תביא בת' ונולד דויד שהוא מתנה ענקית. אני מאמינה ב'מה שיוצא הוא מה שהייתי צריכה לקבל'".

"כנראה שנועדתי להיות אמא של בנים. אני טובה מאוד בתור שוערת בזכות ה'אמא, תעמדי רגע בשער, אני בועט' ששמעתי בלי סוף בספורטק. היום אני אפילו לא מסוגלת לדמיין את עצמי כאמא לבת. יש לי חברות שמגדלות בנות ואני רואה דינמיקה לגמרי שונה. כשמישהי טסה עם הבת שלה ללונדון, לשלושה ימים, לעשות קצת שופינג, אני אומרת לעצמי 'חכי לכלה נחמדה או לנכדה' וקופצת עם שי לסופשבוע בפריז, למלא את המצברים".

ארבעת הגברים שלך לא נעלבים מהאאוטינג שאת עושה להם?

"ממה יש להם להיעלב? בבית שלנו אין בובות ופיות, יש רימונים, חרבות ואקדחים כמו בבסיס של דאעש. פעם, בחופש הגדול, אמא שלי הציעה 'תעשי איתם יצירה'. קניתי חמר ופינטזתי על כדים. תוך חמש דקות הם הפכו את החמר לכדור, התחילו לזרוק אותו בבית ושברו אגרטל. שי לא נעלב, מפני שאני לא מרירה ולא כעוסה. במהלך המופע אני אומרת לפחות ארבע פעמים שזכיתי בגבר של החיים. אבל יש דברים שהוא לא מסוגל לעשות כמו לפנות את המדיח. הוא אומר 'לא ידעתי אם הוא נקי או מלוכלך'. הגיוני. למה שלא תפתח ותראה? אבל היום אני צוחקת לא רק על שי והילדים. אמא שלי מתמוגגת כשאני מספרת שגדלתי בבית של חולת ניקיון. המשפט הקבוע שלה היה 'הרגע שטפתי! לא לצאת למסדרון!' ימים שלמים היינו כלואים בחדרים שלנו. ימים? חודשים".

וזה, כמובן, לא השינוי היחיד שפקד את המופע בעשר שנות חייו. "החיים השתנו, אני השתניתי וסטנדאפ זה משהו דינמי. הוא דומה לאדנית. אתה שותל, זורע, משקה, מחליף ופתאום מתגלה לעיניך איזה פרח ואתה אומר 'הוא ירוץ איתי כמה שנים'. המופע של עכשיו לא דומה לספיישל שצילמתי במלון הקורונה, בתוך תא זכוכית, מפני שרציתי לשמח את החולים וגם מפני שהרגשתי שאם לא אצחיק מישהו אצא מדעתי. יש לי חמישה כותבים מוכשרים, אנחנו עושים שיחות זום, מעלים רעיונות, כל אחד לוקח נושא ויוצאים לדרך. לא פעם אני מעירה לאחד מהם: 'זו בדיחה של גבר, תביא אותה מהצד הנשי'. וכשזה לא קורה אני מביאה בעצמי. בשנה האחרונה יש דור חדש של בנות שנכנסו לסצינה, וזה חשוב מאוד. אני לא יכולה לסמן אף פייבוריטית מפני שאני לא מכירה אותן. אני לא הולכת לסטנדאפ מהחשש שמשהו יחלחל לי לראש ולוורידים. יש לי פייבוריט מתחום אחר".

מי?

"כשגידי גוב מתחיל לשיר אני מתחילה לבכות. הוא פורט על מיתרי ליבי ומחזיר אותי לילדות שלי, כשהופיע בפסטיבל הילדים. פעם, לפני שנים, כשחיפש מערכונים ל'לילה גוב', הוא בא להופעה שלי ב'דומינו' ואמר לי 'זה היה טוב'. מרוב התרגשות לא יצא לי קול. הוא הבנאדם היחיד בעולם שמולו אני הופכת לאילמת".

smadarshirs@gmail.com