ראיתי אותם לאורך שנים ככתב פרלמנטרי ב"ידיעות אחרונות": חברי כנסת מכל הסיעות המטפסים מעלה בסולם הפוליטי. מהר או לאט, אך בטוח, ועם הנוסחה הבדוקה: תגיד כן לבוס. פתח איתו ערוץ. שידע שאיתך אפשר. שתבצע. שלא תזמר בתקשורת.
כן, היו כאלה שידעת כי אף אחד לא יכתיב להן ולהם מה לחשוב. מה לומר. איך להצביע. הם לא היו הרוב.
חדי העין אכן קלטו מהר את הדי־אן־אי של התקשורת המדווחת עליהם, העריכו נכון שלפעמים מדובר בזן אחר: לא צפוי. עלול להפתיע. לוקח סיפור ואפילו מקבל אותו בלעדי אך לא תמיד מחזיר בסיקור חיובי. אין דיל.
והמסר למפריחי איומי הסגירה־סירוס־עיקור של השידור הציבורי: הוא לא מתכופף. לא קולט תכתיבים. עבר חיסון אחד לפחות מפני מגפת ההתיישרות על פי הקו שמישהו מנסה להכתיב מלמעלה.
רוצים לסתום פה משדר? לסתום חלקית או סופית? ליישר דיווח בתלם?
לא ניתן. לא הצוות בתאגיד המחויב להביא לציבור תמונת מצב כמות שהיא, זה העושה את מלאכתו העיתונאית נאמנה.
לא אגודת העיתונאים ירושלים, שהיא ביתו המקצועי.
לא מועצת העיתונות והתקשורת בישראל והעומד בראשה, שופט בית המשפט העליון בדימוס חנן מלצר.
גם לא הרבים בציבור המעריכים את חשיבות הדיווח הבלתי מתפשר לקיומה של דמוקרטיה אמיתית בישראל.
והרי החדשות ועיקרן תחילה: יש תאגיד שידור ציבורי אמין בישראל. ניאבק בשילוב יד עם רבים כדי שהוא לא ייעלם. אפילו לא יתכופף.
חיים שיבי הוא חבר הנהלת אגודת העיתונאים ירושלים ונציגותה במועצת העיתונות והתקשורת
