אם אלה לא היו ימים כאלה, של הסתה הולכת וגוברת ושל שיח אלים ומתלהם, אולי אפשר היה לעבור על הדברים בביטול. היינו אומרים שהנה, עוד חבר כנסת חדש מחפש תשומת לב תקשורתית. או שסתם היינו מתייחסים לדברים כדבר שטות שיוצא מפיו של תת־אלוף לשעבר, לא דבר בלתי שכיח, לא משהו שלא ראינו בעבר.
אם אלה היו ימים רגילים, אולי דבריו של ח"כ צביקה פוגל מעוצמה יהודית, שקרא לעצור את ראש האופוזיציה וראש הממשלה לשעבר, יאיר לפיד, את שר הביטחון לשעבר, בני גנץ, ובנוסף גם את שר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר בוגי יעלון וסגן הרמטכ"ל לשעבר יאיר גולן באשמה של בגידה במולדת – היו נתפסים כטיפשות, ותו לא. כי מה לעשות. שמענו כבר לא מעט דברי טיפשות מנבחרינו ונשארנו בחיים.
אבל אלה לא ימים רגילים. וח"כ פוגל הוא כבר לא צייצן, או טוקבקיסט, שמשתעשע ברשתות החברתיות באמירות פרובוקטיביות שמטרתן לגייס תומכים. הוא חבר בקואליציה, מועמד לתפקיד יו"ר הוועדה לביטחון פנים, באחת התקופות הסוערות בתולדותינו שבהן יש חשש אמיתי לאיבוד שליטה באירועים.
להגיד שהאנשים האלה, לפיד, גנץ, יעלון וגולן הם האנשים המסוכנים ביותר שיש כרגע, זו לא רק טיפשות. זה לעודד אנשים קיצוניים שהמילה בגידה מפעילה אותם – לעשות מעשה.
דבריו של פוגל היו כמו פתיל ספוג בנפט שניצת מיד לכל רוחב הציבוריות הישראלית. כל צד, ימין ושמאל, האשים את הצד השני בהסתה, כשברקע מהדהדים דבריו של בן גביר לצמרת המשטרה, על הצורך להחמיר את האכיפה כלפי חסימת כבישים, וההבטחות של הצד השני להגיע בשבת להפגנה גדולה מקודמתה, רק כדי לאתגר את השר לביטחון לאומי.
לפחות בדבר אחד תומכי המאבק בממשלה הצליחו: אם מישהו חושב שנתניהו אדיש להפגנות הענק האלה, שיחשוב שוב. אם יש משהו שמלחיץ אותו, ויש כנראה לא מעט, אלה מאות אלפי אנשים שיוצאים לרחובות ומוחים נגד ממשלתו.
פוגל קיבל אתמול גיבוי מהמפלגה שלו. זה לא מפתיע. היחידי בעוצמה יהודית שניסה להרגיע היה דווקא בן גביר. אולי להרגיע זו לא בדיוק המילה. בן גביר ציין את חוסר התכלית בקריאה לעצור את חברי האופוזיציה והציע להתמקד בדברים אחרים. תגידו ממרידים, תגידו מסיתים, הוא הציע. לא ייאמן שזה האיש שהפך להיות "המבוגר האחראי" בסיעה שלו.
מי שקולו לא נשמע אחרי הדברים של פוגל הוא ראש הממשלה. כמו תמיד, הוא השאיר את הדברים תלויים באוויר יותר מדי זמן. ההאשמות החמורות האלה נגד ראש ממשלה לעבר ושלושה בכירי מערכת הביטחון, נותרו ללא גינוי של נתניהו. התגובה הגיעה בסוף רק כציטוט משיחתו עם הנשיא הרצוג: "במדינה דמוקרטית לא עוצרים את ראשי האופוזיציה, כמו שלא קוראים למרי אזרחי". ראש הממשלה התייחס לקריאתו של גולן. אולי גם לדבריו של גנץ על מלחמת אזרחים. יחי האיזון הקדוש.
דבריו של הנשיא נשמעו אחרי ביקורת ציבורית חריפה על כך שהוא רואה את ההשתוללות ברחובות, שכללה ניסיון דריסה בבאר־שבע של פעילי יש עתיד שהפגינו נגד הממשלה - ולא עושה כלום כדי להרגיע את הרוחות. נדמה לי שלהגיד שהנשיא לא עושה כלום, לא יהיה מדויק. כבר פורסם שהוא נפגש עם שר המשפטים, אבל לא מן הנמנע שהיו פגישות גם עם בכירים נוספים במערכת הפוליטית וגם במערכת המשפטית, בניסיון להביא לתחילתו של לדיאלוג שיסתיים בהסכמות.
ואולי העובדה שכל העיניים נשואות לנשיא, יכולה להמחיש עד כמה המצב פריך ושברירי, ולהסביר למה התגובות לדבריו של הרצוג היו של אכזבה. הוא אמור להיות ממלכתי ולא מתקרנף, אמרו באופוזיציה.
אלא שהציפייה מהנשיא לעצור את מה שקורה כאן - מהרפורמה המשפטית של לוין ועד להחלטות של בן גביר לרסן את ההפגנות נגד הממשלה - היא מופרכת. היו בחירות. נבחרה ממשלה. הדרך היחידה למחות נגד מה שמסתמן כהפיכה משטרית, זה שהציבור יביע את מחאתו. ואין דרך אחרת לעשות את זה, אלא בהפגנות. לא של אלפים. גם לא של מאות אלפים. איך אמר איזנקוט, עוד בכיר לשעבר במערכת הביטחון שמואשם בקריאה למרד: מיליון איש צריכים לצאת לרחובות.
כשאהוד ברק עזב את הפוליטיקה, אמר לי היועץ האסטרטגי משה גאון, שברק יחזור כשמיליון איש יצאו לכיכרות ויבקשו ממנו לחזור. זה לא קרה. אולי צריך סכנה מוחשית על אורחות חיינו, על שינוי פניה של המדינה כפי שהכרנו אותה, כדי להוציא אנשים מבתיהם. זו זכותם - לא, זו חובתם, של כל אלה שמאמינים שהדמוקרטיה הישראלית נמצאת בסכנה.
