זמנים חריגים מולידים אירועים חריגים. המשטרה העריכה ש־80 אלף איש לפחות הגיעו להפגנה בכיכר הבימה. לא ספרתי, אבל אני יכול להעיד שהכיכר והרחובות שמקיפים אותה, רוטשילד, הוברמן, מרמורק, תרס"ט, מלאו אדם. בכיכר עצמה המטריות נשקו זו לזו. הדוחק היה כבד. אנשים עמדו דקות ארוכות בגשם שוטף, נוטפי מים, עמדו ולא זזו - מחזה יוצא דופן במדינה מפונקת מזג אוויר. בהפגנה הזאת הקהל היה המסר.

עד כמה שיכולתי להתרשם, הקהל היה צעיר יותר מהקהל בהפגנות השמאל הגדולות. יותר הייטקיסטים; פחות אזרחים ותיקים. חציתי את הכיכר פעמיים, לאורך ולרוחב. שאלה אחת חזרה מפי גברים ונשים, שוב ושוב: האם ההפגנה תשנה משהו. הישראלים הם עם שחותר לתכלית, להישג, במרכז, בשמאל ובימין. הם לא אוהבים להירטב לריק.

אני חושב שהתשובה חיובית, בצניעות הנדרשת. קודם כל, ההפגנה (ואלה שהתקיימו במקביל בערים אחרות) הייתה צעד ראשון, משמעותי, בהקמתה מחדש של תנועת מחאה המונית. ההפגנות בבלפור ועוד קודם, בכיכר גורן בפתח־תקווה, התמקדו באדם אחד ובכתב אישום אחד. בהפגנה אמש נתניהו היה רק שחקן משנה. הנושא הבוער היה הצעות החוק שמקדמת הקואליציה לעיקור המערכת המשפטית. אבל מבחינת המפגינים הסיפור המשפטי היה רק קצה הקרחון. הם באו להפגין נגד מה שנתפס בעיניהם כמהפכה משטרית, מהפכה שמקיפה את כל תחומי החיים, מביטול כללי המשחק הדמוקרטיים ועד השלטת ההלכה הדתית על חינוך הילדים והמרחב הציבורי.

השבט אמר את דברו.

ב־2011, מול המחאה החברתית, נתניהו היה מבוהל. הוא חיפש בכל דרך כלי שישלח את המפגינים הביתה. בסוף התפשר על ועדת טרכטנברג, שאותה מסמס מאוחר יותר, כאשר גל המחאה שכך. נתניהו השתנה מאז; מצבו האישי השתנה; והעיקר, השותפים שלו השתנו. גם אם ירצה למתן, בעקבות המחאה, את התוכניות הגורפות של יריב לוין, אין לו שליטה לא על לוין, לא על שמחה רוטמן בוועדת החוקה, ולא על חלק גדול מחברי הממשלה ונציגי הגוש בכנסת. הוא יפעל רק אם יחשוב שסכין מונחת על צווארו.

הכל תלוי בשאלה איך מתנגדי תוכניות הממשלה ימשיכו מכאן. בהפגנות לא די. גם לא בעתירות לבג"צ, חתומות על־ידי מאות עורכי־דין. יש מי שחושב על שביתה כללית במשק. זה תלוי, כמובן, בהסתדרות ובוועדים הגדולים. שם חוששים ששר האוצר סמוטריץ' רוצה לצמצם את זכות השביתה. החבילה רק הולכת ותופחת, הולכת וגדלה.

מתנגדי הממשלה חייבים להבין שגם הם יידרשו לשלם מחיר. אין מהפכות־נגד חינם.