"נורא מעייף לנסות לגרום לאנשים לאהוב אותך"
כמו לא מעט אנשים, גם עדי שילון המציאה את עצמה מחדש בזמן הקורונה: מאישה שפחדה משמרים והתרחקה מהמטבח, היא הפכה לאימפריית אפייה עם עשרות אלפי עוקבים ועם סרטונים שהיא מפיקה יחד עם בן־הזוג יוסף סוויד. בדרך היא גם למדה להתרגל לחיים בברלין, להשלים עם המשקל ולהודות ש"עושה טוב להיות עם הילדה שלי בבית שלוש שנים ולא לעזוב אותה". ומה עם חזרה לארץ? "אני לא יודעת"
את הסרטונים לאינסטגרם שהיא יוצרת בקפידה, משגרת עדי שילון היישר מהמטבח המושלם שלה בברלין, כאשר בעמדת הצלם בן־זוגה השחקן יוסף סוויד, ואם הוא לא מצלם - היא לא מותחת בצק. "בהתחלה נעזרתי בחצובה, או שחברה באה לצלם, אבל היום אני לא עושה בלעדיו. כשיוסף עובד ולא בבית, אין סרטונים. הוא הצליח להגיע לרמה כזו שאין לו תחליף, וכשמישהו אחר מצלם אני עצבנית. היתרון שלו זה שהוא תמיד יודע מה אני חושבת ורוצה, בלי שאגיד", שילון מגלה את מאחורי הקלעים של מה שהפך לעסק משפחתי מהנה.
"כשהייתי קטנה, אמא שלי הייתה המפיקה של הספיישלים של 'המעגל' (מירי ודן שילון, "המעגל עם דן שילון"), וגדלתי לתוך מודל זוגיות שבו אוהבים, מפרים ויוצרים ביחד, וזה השפיע עליי. חוצמזה, יוסף התחיל את שיגעון האפייה בבית. זה היה בקורונה, והוא היה 'יוסף בצקים'. אני חששתי משמרים, והוא כבר ביום השני לסגר חזר הביתה עם ערימת ספרים של אורי שפט מ'לחמים', הכין מחמצת, התחיל לאפות לחמים ושבלולים ממולאים והשיא היה חלת מפתח".
ובקסם השמרים יעסוק הספר הבא שלה, עם שלל סיפורי אפייה. "אני באמת מחלקת את חיי ללפני ואחרי השמרים. בעבר פחדתי מהם והיום הם חבריי הטובים ביותר, וזה משהו שנורא בא לי להעביר הלאה. אני כל יום מקבלת הודעות מנשים שאומרות שבזכותי התגברו על הפחד משמרים. ואני אומרת שאם זה ככה, אז כבר עשיתי משהו טוב בעולם".
מתנות גדולות
את הטוב שלה היא עושה כאמור מהמטבח הביתי היפהפה שבבית משפחת סוויד־שילון שנמצא בפרבר של ברלין, אליו עברו כשנולדה בתם מישל, היום בת שלוש. יש להם גם את אלכסנדר, 13, מנישואיו הראשונים של סוויד לאשת התיאטרון יעל רונן. "לאלכסנדר יש אמא מהממת שגרה בברלין, אבל מבחינתי יש לי שני ילדים בבית: מישל ואלכסנדר, שעבורי הוא מתנה גדולה. יוסף נתן לי כל מיני מתנות בחיים, זאת הייתה הראשונה ואני שמחה שאנחנו חיים בסוג של משפחה חדשה שכולנו בטוב. גם סבא וסבתא של אלכסנדר מהצד של אמא שלו הם כמו משפחה שלי".
ואת מרגישה בבית בברלין?
"אני מרגישה בבית בין ארבע הקירות שעשיתי לעצמי. זה דבר גדול, להרגיש שייכת. המטרה של כולנו לפני שאנחנו הולכים לישון היא להרגיש שאנחנו שייכים למשהו. אבל זה הולך ומצטמצם. נורא רציתי תמיד שיקבלו ויאהבו אותי בכל מקום, והיום חשוב לי שיאהבו ויקבלו אותי בבית שלי, ובזה אני משקיעה את האנרגיה שלי. כי נורא מעייף לנסות לגרום לאנשים לאהוב אותך".
ויוסף?
"יוסף עובד המון, טפו־טפו־טפו. עושה עכשיו תפקידים ראשיים בכמה סדרות, בנטפליקס, ב־CBS, ב־SKY. משחק בגרמנית שזה מדהים לראות, ואני עובדת על הספר הבא".
ומשגרת תוכן ל־97 אלף עוקבות.
"הן לא עוקבות, הן חברות. יש לי באינסטגרם 95 אחוז נשים, וזה לא יחסים חד־צדדים של, 'וואו איזו מהממת את, תודה רבה'. אני מתעניינת בהן, מעלה נושאים לדיון, עונה לכל אחת שכותבת לי ומשקיעה בזה שעתיים־שלוש ביום. יש לי קהילה ואני לא יודעת איך השנים האחרונות שלי היו נראות בלעדיהן. ביום לא טוב אני יודעת שתוך חמש דקות אני יכולה לכתוב את זה, והמצב יכול להשתנות מיד, כי תתפתח שיחה עם אלפי נשים, וזה כוח אדיר שיש לאינסטגרם ושאנחנו לא מעריכות אותו מספיק".
רק באינסטגרם? לא בפייסבוק?
"באינסטגרם הצלחתי ליצור סביבה בטוחה. בפייסבוק לא הצלחתי לשלוט, הוא פרוץ ומלא שנאה ויש לי שם אלפי אנשים חסומים, כי כשמישהו כותב משהו גזעני או מרושע, אני לא מתביישת וחוסמת. אני מניחה שם את הלב והזיכרונות שלי ובא לי שזה יהיה מרחב נעים".
ניכר על עדי שילון שהיא סוף־סוף מרגישה מאוד נוח להיות עדי שילון. מי שבצעירותה ספגה לא אחת עלבונות בשל ממדי גופה וניהלה יחסים מורכבים עם האוכל, הפכה אותו למרכז היצירתי והאיתן של חייה, והיא יושבת מולי נינוחה ובטוחה בעצמה, בטוטאלוק רך ומשוחרר בצבעי חול, מוקסינים תואמים בחום אדמה וגרביים פרחוניים הורסים - הכי בזון שלה.
"פעם גם לי היה מדף מפוצץ בסקיני מידה 38 שניסיתי להיכנס לתוכם ולהגיע ליעד, אבל אני הרבה יותר נחמדה כשאני לובשת בגדים נוחים. כן, אני יודעת שאני נשמעת כמו אבא שלי, אבל ככל שאני מתבגרת אני מבינה שאין שום היגיון בללבוש משהו לא נוח. מהבחינה הזו, בגרמניה הכל מגיע עד מידות 46, גם בזארה. ממותג שלא מגיע עד המידות האלה — אני לא אקנה, כי בגדים צריכים לעשות לנו כיף, אנחנו לא צריכים להתאמץ בשבילם. ובכלל, אני בתקופה של צבעי הסוואה, אולי כדי למשוך פחות תשומת לב. חשבתי שזו תקופת הסתגלות שלי, אבל אני מבינה שזה עובר על עוד אנשים. עברנו משהו מאוד גדול, העולם נעצר, ואז אמרו לנו 'זהו, נגמר וצריך לחזור'. אבל איך חוזרים? קיבלנו תירוץ מהעולם לעצור, ופתאום יש ציפייה לחזור לקצב, לבלות שעות באוטו בדרכים. מה היה לנו רע עם הטריינינג? למרות שגם בבית אני מתלבשת ומתאפרת בבוקר, אבל מה היה לנו רע עם הבצקים במטבח? עם המחמצת?"
את לא חוזרת?
"חוזרת? סוף־סוף קיבלתי דרור לאהבה להיות בבית. אני נהנית לקום בבוקר ולהבין שאפשר להיות בבית. בדור שלנו יש קול שאומר, 'אמא צריכה להגשים את עצמה וללכת לעבודה ולהיות קרייריסטית ולנסוע עם חברות כשהתינוק בן חודשיים, כי ככה היא תהיה מאושרת'. זה זרם מהמם וחשוב, אבל שכחנו שיש גם זרם אחר. כי לי עושה טוב להיות עם הילדה שלי בבית שלוש שנים ולא לעזוב אותה".
ומה עם הפמיניזם, וח"כ מעוז ששולח נשים למטבח?
"הלוואי שישלחו אותי למטבח. אין ברכה טובה מזאת. המטבח הוא מקום שדורש הרבה מאוד יכולות וכישורים ואני לא יודעת למה מישהו חושב שזה רע. מעבר לכך שזה תחום שנשלט על ידי גברים וזה דיון משונה לנהל ב־2022. כשהבת שלי אומרת לי 'גו טו דה קיטשן', אני מאושרת, כי היא גדלה עם אמא ששרה ורוקדת במטבח וקמה בארבע בבוקר להתפיח בצק בדילוגים. אני נהנית וגאה כי אני מגשימה את עצמי, וכל אחת וההגדרה שלה למה זה להגשים את עצמה. אם אפיתי משהו חדש ויצא מדהים זו תחושת סיפוק שאני לא יכולה להגיד על הרבה דברים אחרים".
אבל זה מתכלה.
"לא. זה לא. את יודעת איך הזיכרון שלי בנוי? לפי טעמים. חוויות של טעמים זו המתנה הכי טובה שאת יכולה לתת למישהו. אני זוכרת מנות שאכלתי בגיל חמש. לסבתא שלי הייתה שכנה טריפוליטאית שהכינה קוסקוס, ואם אני טועמת משהו דומה אני ישר בוכה, כי זה יושב לי על המקום ההוא, אז איך אפשר להגיד שזה מתכלה? אצלי אוכל זה לא בשביל לחיות, אני חיה בשביל לאכול. מבחינתי להכין משהו טוב, לאכול ולהיות עם המשפחה שלי, זה הדבר הכי שלם להגשמה עצמית".
הגשמה עצמית דרך בצק. בואי נדבר על זה.
"התרפיה שלי זה כל ההכנה עד שאני מתחילה לאפות. אני עולה על רעיון ואז שלושה שבועות לא ישנה, מתחילה תחקירים, קוראת, רואה סרטונים - אם אפשר בשפות שאין לי בהן מושג. למשל החלטתי שאני עושה פוביטיצה - עוגת שמרים מבצק גמיש שמותחים ומותחים אותו. צפיתי במאות סרטונים של סבתות סלובניות, שמכינות פוביטיצה בעיירות נידחות שלא ברור איך הגיעה לשם מצלמה".
למרות שלדבריה, לא גדלה על השיש, הרי שאוכל תמיד היה אחד הדברים המרגשים והמשמחים בבית משפחת שילון. "הרבה סבב סביב אוכל. היינו יכולים לנסוע ארבע שעות כי נפתחה מסעדה בגבול לבנון, וההורים שלי לא נחו עד שלא אכלו בה".
זה נורא יצרי.
"נכון. בגלל זה קשה לי לסמוך על אנשים שלא אוהבים לאכול. יוסף מאוד אוהב לאכול. הנושא העיקרי שעליו אנחנו מדברים זה מה נאכל, מה נכין, מה אכלנו. זיכרונות תמיד יהיו קשורים אצלנו באוכל ובמסעדה שהיינו בה. אוכל גם הפך להיות משהו שאנחנו נהנים לעשות ביחד. זה עסק משפחתי - הוא מצלם, ואני מכינה ועורכת".
ואתם כמובן מתפרנסים גם מזה.
"כן, ואני בוחרת את התוכן השיווקי בפינצטה, עם מוצרים שאני באמת משתמשת בהם. 99 אחוז משיתופי הפעולה שלי זה כי קודם כל השתמשתי במוצר, ואז פניתי בעצמי לחברה".
להתמודד עם הפחד
את השער למטבח פתחה עבורה סבינה ולדמן, שפית ומורה לבישול, שלאורך הגל הראשון של הקורונה לימדה אותה בישול כמעט מאפס, כאשר שילון מעלה לייבים לאינסטגרם. "איך שהתחלתי לעשות סרטונים שבהם אני הולכת למסעדות בברלין ומספרת על המקומות שנפתחו בעיר, בום - סגר, וסבינה, שהיא קודם כל חברה שלי, אמרה 'אולי סוף־סוף תתחילי לבשל', וגם אמא שלי אמרה שהגיע הזמן להתמודד עם הפחד".
פחדת להיכנס למטבח?
"זה לא היה פחד, אלא יותר יראת כבוד כלפי מי שמסוגל לקחת כמה מצרכים ולעשות בהם קסם. ואז סבינה נתנה לי את הכלים באמת מאפס - איך קוצצים בצל ואיך מפרידים עלי פטרוזיליה, איך מכינים כיסונים וראמן. כשאמרתי 'זה מסובך מדי', היא ענתה ש'אין דבר כזה מסובך מדי' ולימדה אותי שאפשר לעשות הכל במטבח".
ומנות מהמטבח הערבי שעליו יוסף גדל?
"האמת היא שאני לא עושה מספיק. שישברק זו המנה היחידה שהכנתי והצליחה. יוסף הגיע אליי כמעט בלי מתכונים מהבית ובלי מספיק חלומות קולינריים".
אז בינתיים הם מגשימים את החלומות שלה, כאשר כל סרטון כזה הוא עבודה של כמה ימים, ושילון מעלה אותם לאט, כי חשוב לה שלא למעוד אל מלכודת הלייקים. "בא לי להעלות רק את הדברים שאני ממש שלמה איתם, ולא רק כי צריך להיות נוכחת. ההורות שיחררה לי לחלוטין את תחושת הפומו. אני מעדיפה שיתגעגעו, ולא שאהיה כל הזמן בפרצוף של מי שנכנס לרשת".
ואולי זה נובע מפרפקציוניזם? זה מעייף.
"מאוד מעייף. אבל אין לי אופציה אחרת, פרפקציוניזם זה משני ההורים שלי. אני יכולה לצלם סרטון מהמם, אבל אם ראיתי בזווית הפריים משהו שמפריע לי - אצלם שוב. לפחות היום זה נמצא רק בסרטונים, פעם זה היה בכל תחומי החיים".
את החברים בברלין היא בוחרת בפינצטה: "ליוסף יש יותר חברים. לי יש שני חברים שהם באמת חברים. יש משהו במגורים במדינה אחרת, שבהתחלה את בטוחה שכל מי שבא מהארץ הוא חבר שלך. את עושה חברויות כדי לא להיות לבד, ואז את מגלה שזה לא ככה. היום, כשאני מכירה מישהי חדשה, אני שואלת את עצמי האם גם בארץ היינו נעשות חברות, ובדרך כלל התשובה היא לא. החברים שלנו הם ישראלים וערבים, והם החברים של יוסף ושלי".
תחזרו לארץ?
"אני לא יודעת. כרגע יוסף עובד המון וזה נהדר וגם מאוד, מאוד נוח, וגם המסגרות החינוכיות שהילדים נמצאים בהן. אני מאוד שמחה שיכולה לאפשר להם אותן".
לפנייה לכתב/ת 
