"לא היה לי מספיק כסף כדי לחיות ולגדל ילדים"

כשאנשים פוגשים היום את גיא אריאלי, הם שואלים אותו מאיפה הוא מוכר להם. לפני עשרים שנה, כשאריאלי גילם את ירון שר בטלנובלה "משחק החיים" והפך לאהוב הבנות, אין סיכוי שזה היה קורה. "כשישבתי אז במסעדה, אנשים עמדו והסתכלו עליי כאילו הם מתבוננים בחלון ראווה", הוא אומר. "כולם רצו להצטלם איתי. כעסו אם לא הסכמתי, וצחקו איתי אם כן. זאת הייתה טרפת. פשוט הזיה. לא יכולתי לצאת מהבית. חייתי אז עם האקסית שלי, הדוגמנית ניקול דקסטרא, ונורא עניין את כולם מה קורה אצלנו. גם קודם, כששיחקתי בסדרה 'החבר'ה הטובים' ונסעתי לאמסטרדם, הכניסו לי מתחת לדלת במלון מכתבים של ישראליות. נהניתי מזה לתקופה, אבל אחר כך מאסתי בזה. היה בזה משהו נורא פולשני, והייתי אז ילד תמים, שלא היה מוכן לכל הבלגן הזה. לאט לאט האנרגיה שהובילה אותי לשחק כבתה".

הוא המשיך לשחק, לא תמיד בתפקידים שאהב, זכה בתוכנית "רוקדים עם כוכבים", והחליט להוריד הילוך. "הרגשתי שאני אומר כן לכל מיני הצעות שאני לא רוצה להגיד להן כן", הוא אומר. "קמתי כל בוקר בוכה לצילומים, לא רציתי ללכת. הכל היה גרוע שם - התוכן, ההפקה. מצאתי את עצמי יושב בבית, וחופר לעצמי במוח. מה שהציל אותי זה המוזיקה. ניגנתי כל הזמן. לא הרווחתי אז כמעט כסף, והתחלתי לשאול את עצמי מה אני עוד יכול לעשות בחיים האלה חוץ מלשחק. זה הכניס אותי לפינות מאוד אפלות".

עד כמה הרגשת עצוב?

"זה התבטא בלכתוב שירים. כתבתי מלא שירים וטקסטים שלפעמים אני מפחד להסתכל עליהם. טקסטים מאוד עצובים. אף אחד לא ראה אותם, אפילו לא אשתי. זה האסקפיזם שלי. העצבות הגיעה עם ההידרדרות, עם ההבנה שאני לא יודע אם התחום הזה טוב לי או רע, ומה אני יכול לעשות חוץ מזה. מי ייקח אותי בכלל? למה שמישהו יתייחס אליי? שאלתי את עצמי למה הבמאים הגדולים, הרציניים, לא לוקחים אותי. למה התיאטרון לא רוצה אותי. מה שהציל אותי זה אשתי ענבל (אחותה של הדוגמנית־שחקנית־זמרת שרי גבעתי) והילדים שלי".

בהצגה "מעבר לדלת" | צילום: רדי רובינשטיין

"השאיר אותנו בלי כלום"

"אם משהו היה מנסה לכתוב תסריט או מחזה על סיפור חייו של אריאלי (47), היו מאשימים אותו כנראה בחוסר אמינות. אביו עזב את הבית כשהיה בן חודשיים ועברו שנים ארוכות עד ששוב ראה אותו. "כשהייתי בן חמש אמא שלי שוב נישאה", הוא מספר. "גדלתי עם אבא חורג די מתעלל בלשון המעטה. מכות זה החלק הטוב בסיפור. הוא היה מתעלל בי בעיקר התעללות פסיכולוגית. דואג להגיד לי שאני אפס מאופס, עצם בגרון, וצריך להעיף אותי מהעולם הזה. הוא היה נותן לנו עונשים מאוד קשים ומכות, עד שיום אחד, כשהייתי בן 12, אמא שלי התקשרה לאבא שלי ואמרה לו, 'צריך להוציא את הילד כמה שיותר מהר מהבית'. אבא שלי בא, אחרי שכמעט ולא ראיתי אותו עד אז, ושם אותי בקיבוץ כברי כילד חוץ".

ואז נפתחו בפניך חיים חדשים?

"השנה ראשונה הייתה הכי קשה בעולם, כי קיבוצניקים הם ילדים שגדלים מגיל אפס ביחד, ופתאום מגיע מישהו מבחוץ. היה משפט כזה שאומר: ילד חוץ בקיבוץ לא נחוץ'. הגענו חמישה ילדי חוץ, ונשארנו שניים. האחרים לא שרדו. חטפנו מכות, הטבעות בבריכה וזריקה לפחי זבל. תמיד אמרתי להם שזה לא יעזור כי בבית היה לי יותר קשה. ואז אבא שלי אמר לי, 'תמצא את הילד הכי חזק בכיתה שלך, ותתחבר אליו'. מצאתי שניים, ונהיינו חברים. פתאום התחלתי לפרוח. זאת הייתה התקופה הכי יפה בחיים שלי ביי פאר. כל מה שיכולתי לבקש, כל מה שרציתי, קרה. הקיבוץ הציל לי את החיים. בגיל 18 חזרתי הביתה. לשמחתי, אמא שלי כבר התגרשה מהאבא החורג. הוא עזב את הבית והשאיר אותנו בלי כלום".

יש לאריאלי שמונה אחים - שלושה מצד אמו, וחמישה מצד אביו. שלושה מהם חיים בבולגריה, שלשם עקר האב. " אבא שלי היה חובב נשים בלשון המעטה", הוא אומר. "הרבה שנים האשמתי אותו על מלא דברים, אבל הוא פשוט לא היה מוכן אז לנישואים ולילד. מדי פעם הוא היה מתקשר, מבטיח שהוא יגיע ואף פעם כמעט לא מגיע. אמא שלי מספרת שהייתי יושב על המדרגות ומחכה לו ולא מוכן להיכנס עד שהוא יגיע. מה שהציל אותי בחיים זה סבא וסבתא, שתמיד הגנו עליי ושמרו עליי ועל אמא. את סבא אני מכנה אבא".

שאלת את אבא שלך למה הוא זנח אותך ואת אמא שלך?

"במהלך השנים חזרנו יותר ויותר לקשר. אני לא יכול להגיד לך שזה היה קשר חלומי. הוא עבר לבולגריה והזמין אותי לא מעט פעמים והיה לי נורא כיף. בכל פעם ניסיתי לעמת אותו עם הדברים ותמיד הוא אמר, 'אתה לא מספיק בוגר בשביל להבין'. באחת הפעמים שהייתי אצלו, פשוט התפרצתי עליו ואמרתי, 'נמאס לי שאתה אומר את הדברים האלה. תגיד למה עזבת'. הוא ממש התבאס, הוריד את הראש ולא ענה. יצאתי מהמסעדה בעצבים, ושתקתי. כשהוא שכב בבית חולים גוסס, נכנסתי לחדר שלו עם אשתי. הוא הסתכל עליי, התחיל לבכות ואמר, 'סליחה גיא, אני נורא מצטער על מה שעשיתי לך. אני שמח שהשארתי אותך אצל אמא שלך ואצל סבא שלך, והם דאגו לך ושמרו עליך'. בשבילי זה היה אחד הרגעים החשובים בחיים שלי. הוא נפטר שבוע אחרי".

הוא ראה אותך משחק?

"כן. אני חושב שהמשחק וזה שנהייתי מפורסם, עשה לו ממש טוב. אני כבר מזמן לא כועס עליו ולא מאשים אותו. בשנים שלפני המוות שלו הוא דאג לי וניסה לחבר אותי עם האחים שלי. הסליחה הייתה שווה הכל. השנה טסתי לבולגריה לחופשה עם המשפחה ועם חברים, ואמרתי בוא ננסה לפגוש את האחים שלי. שלחתי להם הודעה בפייסבוק, והם נסעו שש שעות מסופיה למקום שבו היינו. בפעם האחרונה שראיתי אותם הם עוד היו ילדים קטנים. התרגשתי כמו שלא התרגשתי הרבה שנים, ועד היום אנחנו בקשר".

החיים לימדו אותך להיות קשוח. אתה בוכה לפעמים?

"בטח שאני בוכה. כשסרטים מרגשים אותי אני בוכה. בלידה של הבת שלי לא יכולתי לעצור את עצמי. זה פשוט נשפך ממני. גם במוות של סבתא שלי. בהלוויה של אבא שלי בכיתי כמו שלא בכיתי בחיים שלי".

מתנה על הבמה

הדבר הקשה ביותר בתקופה שבה התרחק מעולם המשחק, היה ההיבט הכלכלי. "לא היה לי מספיק כסף כדי לחיות ולגדל שני ילדים ואחר כך שלושה", מספר אריאלי בכנות. "המזל שלי הוא שתמיד הייתה לי משפחה תומכת. סבא שלי, שיהיה בריא, שהיום הוא בן 97, תמיד עזר לי, גם אמא שלי, דודה שלי ואחי".

מה אמרה לך אשתך?

"היא אמרה, 'קום ולך לעבוד. לא אכפת לי במה תעבוד, אבל תעבוד'. אשתי מאוד מחוברת לקרקע, ואילו אני חי על ענן. היא ידעה להוריד אותי מהענן, ולגרום לי להבין שאני חייב לעשות משהו, גם אם זה הדבר שהכי רחוק ממני".

איך התמודדת עם הפגיעה באגו?

'"כשעבדתי כסוכן מכירות בחברת האופנועים 'מטרו", המנכ"ל אמר לי, 'תהיה לך בעיה עם האגו'. בהתחלה זה בהחלט לא היה פשוט. הרבה אנשים הרימו גבה על זה שאני מוכר אופנועים, אבל אני מאוד נהניתי. החזקתי שם שלוש שנים, נהניתי מכל רגע ולמדתי להתגבר על האגו. עד היום אני גם הפרזנטור של החברה. עשיתי שם גם לא מעט כסף, שסידר לי את החיים ברמה מטורפת. פתאום לא הייתי צריך להגיד כן לכל תפקיד שהציעו לי. אז גם הגיעו תפקידים הרבה יותר מעניינים משיכולתי לדמיין, כמו הסדרות 'פמת"א', 'מתיר עגונות' ו'מלכת היופי של ירושלים', וההצגות 'ניקוי ראש לשב"כ' עם החבר'ה של 'קופה ראשית', ו'אמא מאוהבת' עם חנה לסלאו".

אז גם הגיע הטלפון המפתיע מתיאטרון הבימה. "צילצלו מהמשרד של משה קפטן ואמרו לי, 'אנחנו רוצים אותך לתפקיד ראשי", הוא מספר. "חשבתי בהתחלה שצוחקים עליי - אני ותפקיד ראשי בהבימה? - עד שהבנתי שלא. עשיתי הצגות עם המפיקה מרים עציוני, אהבת חיי, אבל תמיד חלמתי להגיע לתיאטרון הרפרטוארי".

עד גיל 47 לא הייתה לך הזדמנות כזאת?

"לפני המון שנים הייתה לי הזדמנות, ופספסתי אותה כמו טיפש. למה? כי הייתי ילד קטן ומטומטם. בתקופת 'משחק החיים' התקשר אליי הבמאי חנן שניר והציע לי לשחק בהצגה 'חודש בכפר'. נורא זילזלתי. חשבתי שהחיים תמיד יזמנו לי הזדמנויות כאלה, עד שבשלב מסוים חנן אמר לי, 'זה לא זה', ושיחרר אותי. אני מודה שלא הרגשתי טיפה חרטה על זה. עם הזמן הבנתי איזה טיפש הייתי שלא ניצלתי את ההזדמנות הזאת".

היו לאריאלי שופע הקסם שבועיים וקצת כדי להיכנס לתפקיד בהצגה "מעבר לדלת" ולהחליף את רון שחר שנאלץ לעזוב את התפקיד. "אמרתי לחבר'ה בחברת הסטארט־אפ שבה אני עובד שאני נעלם עכשיו לשבועיים־שלושה לחזרות", הוא אומר על התפקיד, שכבר גורף שבחים בתיאטרון.

איך לומדים תפקיד תוך שבועיים וחצי?

"למזלי יש לי זיכרון צילומי, ועדיין זה לא היה פשוט".

מתברר שלא רק הזיכרון שיחק לטובתו, גם הכישרון. "מעבר לדלת", שכתב אורי אוריין וביים גמא פריד, היא דרמה רומנטית על רומנטיקנית חסרת תקנה (יעל לבנטל). היא מכורה לניקיון ולקומדיות רומנטיות שלא יצאה מהבית כבר שלוש שנים. יום אחד קורה הגרוע מכל - בנה המרושש והחתיך של בעלת הבית חוזר מחו"ל במפתיע ודורש להוציא אותה. כדי לא לעזוב, היא מוצאת את עצמה גרה עם גבר זר שמבלגן לה את הבית ואת החיים. לצד אריאלי ולבנטל, משחקים בהצגה גם דוית גביש, אורי הוכמן ועמי סמולרצ'יק. "מבחינתי זאת מתנה ענקית", אומר אריאלי.

עכשיו אריאלי רוצה לשחק כמה שיותר. "אני מקבל היום אודישנים שלא חלמתי שאקבל, עם במאים שלא חלמתי שאעבוד איתם", הוא אומר. "אני מגיע חזרה לתחום שאני אוהב ממקום אחר לחלוטין. אני מרגיש הרבה יותר שלם ומאושר. אני מרגיש שהמשחק הוא הבייבי שלי. רבתי איתו, חזרתי עליו וכעסתי עליו. זה כמו זוגיות מטורפת של שנים". •