נוסטלגיה היא אחת הדרכים הכי שכיחות של חברות אנושיות להתמודד עם משבר. תרבות נוסטלגית היא כלי רב־עוצמה, כי כך "המונים בתחושת יחד" יכולים לייצר עולם הקשרים משותף שהוא מקור כוח. השאלה שצריך לשאול היא, את מי הנוסטלגיה לוקחת בחשבון - ואת מי לא?

כשהתוכנית "זהו זה" שבה אל המסכים היא זכתה לאהדה קודם כל בגלל העניין הנוסטלגי. יש מצחיקות ממנה, יש חדות ממנה, אבל לאף תוכנית סאטירה אין "טעם של פעם" כמו זהו זה – וחבורת הקשישים המוכשרים שמובילים אותה יודעים זאת היטב ופורטים על הסנטימנט הישראלי בכל פרק ופרק. אבל מה קורה כשזהו זה בסך הכל נענית לתכתיב הישראלי של שנות ה־70, ולמעשה מתרפקת על עבר שבהגדרתו הוא חסר? היא משכפלת את הטעות הצברית ההיסטורית שהדירה מתוכה אוכלוסיות שלמות.

החוקרים ד"ר יובל בנזימן ורויטל וינדזברג ניתחו את העונה השנייה של התוכנית, ששודרה במקביל להתפרצות מגפת הקורונה. במחקר, שבוצע במסגרת תואר בחקר סכסוכים באוניברסיטה העברית ופורסם ב"קריאות ישראליות" מבית האוניברסיטה הפתוחה, מתארים השניים את הנוסטלגיה וההומור ככלים שמקדמים חוסן בחברה, אבל את "זהו זה" כמי שמייצגת הדרה.

"ב'זהו זה' מציעים לצופים נרטיב מיטיב אם רק נסכים לשוב אל העבר המשותף", טוענת וינדזברג, "אבל מהר מאוד מזהים שהעבר המאחד שייך רק להגמוניה מסוימת. הייצוגים של האוכלוסייה החרדית, למשל, היו ייצוגים על גבול האנטישמיות. בעוד שהפרת ההנחיות של הציבור החילוני הוצגה כתחמנות ישראלית בריאה, החרדים הוצגו כשקרנים וכמפיצי מחלות. בשונה מ'ארץ נהדרת', שנחשבת גם היא לסטריאוטיפית, 'זהו זה' לא נתפסת כנשכנית או כאויב של קבוצות מסוימות. היא ממותגת כהומור נוסטלגי בערוץ ציבורי".

גם בחלק הכי מצליח של התוכנית – חידוש השירים מהעבר, ההטיה הייתה ברורה. רק שניים מבין 21 השירים שחודשו היו שירים מזרחיים, בעוד שאר השירים נחשבים ל"מוזיקה ישראלית", כלומר אשכנזית־חילונית. "זהו זה" היא רק דוגמה לאופן שבו מנגנונים שקופים, שמספרים את הסיפור "הגדול" וה"ישראלי", עובדים. השיבה אל העבר מתרחשת באופן אוטומטי עם השיבה אל טעויות העבר, ובמצב הנוכחי של החברה הישראלית זהו עיוורון מפואר.

הבהרה נטלי דדון פנתה אלינו בעקבות פרסום ביום 1.12.22, שעסק במפלגת נעם ואליה שורבב שמה. דדון איננה פרזנטורית של נעם ומעולם לא הייתה. ואף אינה קשורה בשום צורה למפלגה.