סוף ההתחלה

בהשאלה ממשפט שאמר פעם צ'רצ'יל, זה לא סוף המאבק, אבל זה סוף ההתחלה. המפגינים עמדו בציפיות: הליכה לאורך נתיב ההפגנות בתל־אביב, מצומת עזריאלי עד כיכר הבימה, הציעה מסלול הומה אדם, שהפך לדחוס בכל קטע רחוב שהציבו בו מסך ועליו הקרינו את הנאומים. אם בשבת הקודמת היו 80 אלף, הפעם המספר היה כמעט כפול, בתל־אביב ובמוקדי ההפגנות ברחבי הארץ.

קשה לראות איך תצליח תנועת המחאה למשוך להפגנה נוספת קהל רב יותר או נואמים מרשימים יותר. הסופר דויד גרוסמן דיבר על "הזמן השחור", הגדרה קשה מאוד לתקופה הנוכחית. בוגי יעלון דיבר על צבא בימי דיקטטורה. "תראו את הצבא הכושל של פוטין", אמר, "תבינו איך נראה צבא של דיקטטורה".

שתי ההפגנות הגדולות הוכיחו שיש ציבור גדול בישראל שמוכן לצאת מהבית ולהפגין למען הדמוקרטיה, ציבור גדול שיודע לתעל את הזעם שלו לערוצים ממושמעים, חוקיים, דמוקרטיים.

בצד החיובי, ההפגנות זרעו ספק בקרב אחוז מסויים מהציבור שהצביע בעד גוש נתניהו ואולי גם תרמו משהו לנחישותן של אסתר חיות וגלי בהרב־מיארה, שעומדות כרגע במרכז המאבק. מצד שני, הן לא האטו את תהליך החקיקה בכנסת ולא הרתיעו את הממשלה. הרכבת שמובילה אותנו לפולין ולהונגריה ממשיכה בנסיעתה, בפול ספיד.

התחושה מאחורי במת הנואמים אמש הייתה ששלב ההפגנות מוצה. אין מנוס מללכת לשלב הבא - השבתה של חלקים במשק. ההנחה היא שיו"ר ההסתדרות ארנון בר־דוד לא מעוניין להצטרף למחאה, לא בשלב זה. הוא חותר לעסקה עם שר האוצר סמוטריץ'. אם ישבית את המשק יעשה זאת מסיבות אחרות, לא בגלל הפגיעה במערכת המשפט. אם יהיו שביתות הן יתמקדו בעובדי תעשיית ההיי־טק, בעורכי־דין, רופאים, סטודנטים, תלמידי תיכון. כל אלה לא זקוקים לאישור מההסתדרות.

כיוון אפשרי אחר הוא לחזור אל מתכונת המחאה מימי בלפור: הפגנות קטנות בכל מוצאי שבת, מול משרדי ממשלה ועל הגשרים, כשבשוליים פועלות קבוצות מיליטנטיות שחוסמות כבישים ומתעמתות עם שוטרים. גם התמדה היא כוח.

המחאה חותרת לשני יעדים שונים. האחד, להפעיל לחץ על הקואליציה כדי שתמתן או אפילו תבטל את סדרת החוקים מבית היוצר של לוין ורוטמן; השני, למוטט את הממשלה. היעד הראשון דורש לפעול מייד ומהר, לפני שהחוקים יאושרו ויבוצעו; היעד השני דורש נשימה ארוכה.

בינתיים, הימין לא מגייס את הבוחרים שלו. מבחינת נתניהו, הכלבים נובחים והשיירה עוברת. ניסיונות של אוהדיו לפגוע במפגינים רק יחזקו את התחושה שפניו לחיסול הדמוקרטיה, ויעצימו את המחאה. לבד מכמה נערים שנסעו על קורקינטים וצעקו "ביבי" לא ראיתי במוקדי ההפגנות בתל־אביב לא ביביסטים, לא חרדים ולא מתנחלים.

המאבק מתנהל כמו באמירה המפורסמת של שייקה אופיר: מונולוג זה אדם אחד שמדבר אל עצמו; דיאלוג זה שני אנשים שמדברים אל עצמם. המפגינים והממשלה פועלים בשני יקומים מקבילים.