ת"ז: נשואה, אמא לשלושה ילדים, מתגוררת בשכונת שפירא בתל־אביב־יפו.
רזומה: מובילה את המאבק על זכויותיהם של האמנים הפלסטיים בישראל.
בימים אלה קמה קרן חדשה, "פלומס", שתפעל בשיתוף איגוד האמנים הפלסטיים ותיאבק על זכויותיהם. מדוע הם צריכים קרן שתיאבק על זכויותיהם? רויטל בן־אשר פרץ, שמובילה את תחום המדיניות וזכויות האמן בקרן, מסבירה: "יש בשדה המקומי אמנים נהדרים ומוכשרים. הם מציגים בארץ ובעולם ועוסקים בציור, פיסול, וידיאו, צילום, קרמיקה, צורפות, אמנים סביבתיים ועוד. במהלך שנתיים של קורונה היומן שלהם התרוקן בבת אחת, חשבון הבנק שלהם התרוקן, כל הפעילות שלהם נעצרה ולא היה מי שידאג להם. גם אחריה, למרות שהשוק מתאושש, מעמדם עדיין לא מזהיר. דרוש פה שינוי תודעתי עמוק באשר לזכויותיהם, ואני מתכוונת לדאוג לכך דרך רפורמה בחוקים ובמדיניות".
אתגר לא קטן בכלל.
"נכון, זו עבודה קשה ונודניקית, שמחייבת לדפוק על דלתות בממשלה ולהלך במסדרונות של רשויות מקומיות כדי לשפר את מעמדם של האמנים, אבל מבחינתי זו שליחות".
ההיכרות של בן־אשר פרץ, עם התחום, נובעת מהיותה אוצרת במוזיאונים, אמנית פלסטית, אמנית פרפורמנס ובעלת מכללה לאמנות. מזה כעשור היא משמשת יועצת תרבות לראש עיריית תל־אביב–יפו. לדבריה, הקרן "תפעל בכמה מסלולים: מענקים ומלגות לכמה עשרות אמנים בשנה, טיפול במרחב הציבורי, מחקר בתחום, והמסלול שאני אוביל - שינוי חקיקה ומדיניות בנוגע לאופן שבו מדינת ישראל, ממשלת ישראל והזרועות המוניציפליות מתייחסות לאמנים".
כלומר?
"בניגוד לאיך שהיא נתפסת לפעמים, אמנות היא משלח יד ומקצוע מחייב. חשוב להכניס תקנה שתחייב גלריות ציבוריות ומוזיאונים לשלם שכר לאמן על שעות העבודה שמושקעות בהכנת תערוכה. תקנה שאני מתכוונת לשנות: צו ארנונה לאמנים ששוכרים סטודיו, המחייב אותם לשהות בחלל שמונה שעות ביום, שישה ימים בשבוע, ונאסר עליהם למכור עבודות או ללמד. ואני מציעה גם שעל כל עשרה תלמידי ישיבה, נממן אמן אחד שיעבוד בשקט בסטודיו שלו".
בהצלחה לך, מה שנקרא.
"תודה. אני בהחלט מתכוונת לעשות את המלחמה הזו מול הממשלה החדשה".
