ההפגנה בצומת עזריאלי בשבת נפתחה בדקה דומיה לזכר שבעת ההרוגים בפיגוע בירושלים. אלפי מפגינים שנשאו ברמה את דגלי המדינה הרכינו אותם בבת אחת. השקט היה מוחלט. את הנאום הפותח נשא בוגי יעלון. לאחר שהביע זעזוע וצער, כראוי, איחל רפואה שלמה לפצועים ואימץ במילים חמות את המלחמה בטרור ואת כוחות הביטחון, בחר להשוות בין שתי התקפות טרור, זו שהתרחשה במערת המכפלה בחברון, באפריל 1994, ונסתיימה ברצח של 29 מתפללים מוסלמים, וזו שהתרחשה בנווה יעקב בליל שבת. העוקץ כוון אל איתמר בן־גביר, שהילל וקידש לאורך שנים את ברוך גולדשטיין, הרוצח מחברון.
למרות שאני משוכנע שהמינוי של בן־גביר לשר לביטחון לאומי הוא חרפה בלתי־נסלחת, מינוי שהוא־לבדו מצדיק להטיל על נתניהו קלון, חשתי אי־נוחות. נדמה לי שזו הייתה גם התחושה של חלק גדול מהמפגינים: המעבר מאבל להתרסה היה חד מדי. הקהל הגיב בכמה שניות של שקט מתוח. מחיאות הכפיים באו אחר־כך.
טרור לצד מחאה: היינו בסיפור הזה בשנות ה־80', במהלך השקיעה של צה"ל בלבנון, ובשנות ה־90', בתקופת אוסלו. ההחלטה של ראשי הארגונים, לקיים את ההפגנות במועדן, עלתה בקנה אחד עם מורשת המחאה בישראל, זו של השמאל וזו של הימין. בעיניי היא הייתה לגמרי נכונה.
"מלחמה בטרור – כיצד יביסו המשטרים הדמוקרטיים את הטרור", זה שמו הבוטח של הספר שסלל את דרכו של נתניהו לפוליטיקה. חזרתי ועיינתי בספר בסוף השבוע. לא מצאתי בו עצה אחת שמתאימה לגל הטרור שאיתו מתמודדת הממשלה היום. נתניהו חיפש אשמים וקידש כוח צבאי. הוא האמין שמה שלא הולך בכוח ילך ביותר כוח. אלה לא הנימוקים שירתיעו חשמלאי משכונת א־טור וילד בן 13 מסילואן. גם האיטום הבהול של הבית של הרוצח לא ישיג דבר. הוא נועד להרשים את הבוחרים היהודים, לא את המפגעים הערבים.
אחד הלקחים שלמדתי מעשרות שנות סיקור פיגועים הוא חשיבותה של הצניעות. גלי טרור עולים ויורדים. לממשלות ישראל אין מרחב תמרון פוליטי שמאפשר להן להתמודד עם שורשי הטרור, עם מניעיו, בוודאי לא לממשלה הנוכחית. אבל ממשלות לעולם אינן מודות בקוצר ידן. הן משווקות לציבור צעדי דמה ומקוות לטוב.
הבעיה שמבדילה בין הממשלות הקודמות של נתניהו לממשלה הזאת היא שבכל מה שנוגע לירושלים ולשטחים ניצבת מולו חזית פנימית, רעשנית ומופקרת. רק חודש עבר מאז כינונה של הממשלה. בחודש הזה הבינו שרי הליכוד הוותיקים כמה דברים. ראשית, בן־גביר הוא פוליטיקאי לא רציני, עבד לצימאון שלו לתקשורת. בפרפרזה על משפט שנאמר פעם על פוליטיקאי ישראלי אחר, הם ציפו לראות רדיקל קיצוני ומצאו ליצן, אחד שמתעסק במלחמות אזוטריות, בשטויות. הבעיה היא התפקיד שניתן לו. כשהליצנות מופקדת על המשטרה היא רעילה, מסוכנת.
הם גילו שסמוטריץ' מסוכן ממנו. בכל אירוע בטחוני הוא ידאג לבדל את עצמו, להציג את הליכוד כמפלגה רופסת, חלשה, פוחדת מהחמאס ופוחדת מהממשל האמריקאי. מול שני הגורמים האלה, ומול השרים והשרות החדשים שנתניהו שלף מציוצי הטוויטר, נדרשת חבורה של מבוגרים אחראים, למודי ניסיון, מחוברים למערכת הביטחון ולממשל האמריקאי. יואב גלנט, אלי כהן, רון דרמר, אבי דיכטר, גילה גמליאל, המשקיף אריה דרעי ואחרים. תפקיד הקבוצה הזאת הוא לאזן את השרים הקיצוניים בנושאי חוץ וביטחון ולאפשר לנתניהו להציג משילות. ממשל ביידן יטפח אותם.
החזית השלישית היא ההתמודדות עם תנועת המחאה. הכל קשור: יריב לוין ונתניהו זקוקים נואשות לשיתוף הפעולה של שמחה רוטמן, ראש ועדת החוקה ואיש מפלגתו של סמוטריץ', כדי להעביר את ההפיכה במערכת המשפט. רוטמן שולט בקצב החקיקה ובסדר החוקים. הוא יכול להקדים ויכול לאחר, יכול להקצין ויכול למתן. מול לוין ורוטמן מרחב התמרון של נתניהו מצומצם מאוד. גם אם הוא מודאג מההשלכות הכלכליות של ההפיכה המשפטית, מבריחת הכסף ורתיעת המשקיעים, הוא לא יכול לעצור את רוטמן, סמוטריץ' ולוין. הכוח בידיהם.
ממשלה שמוגדרת על ידי האלמנטים הקיצוניים בתוכה מתקשה לתפקד. היא מציגה אחדות כלפי חוץ, אבל בפנים היא סדוקה ומבוהלת. לא רק שיש על מה להפגין ולמחות – אלא שיש גם בשביל מה להפגין ולמחות. שבע פעמים הקיף יהושע בן־נון את חומות יריחו עד שנפלו. תנועת המחאה הגיעה בסך הכל להקפה השלישית.
