בכל יום כשד"ר רועי גלאם מגיע לעבודה כרופא בכיר במחלקת כירורגית לב ברמב"ם, הוא סוגר מעגל. 20 שנה, מחצית מחייו, עברו מהיום שבו הגיע לראשונה אל המרכז הרפואי בחיפה. אז הוא היה פצוע קשה אחרי שנפגע כחייל קרבי בהיתקלות בג'נין. היום הוא מנתח לב, ממש באותו בית החולים שבו טופל.
אירועי השבוע שעבר בג'נין לוקחים את ד"ר גלאם, בן 40 מזכרון יעקב, אל הגזרה שבה כמעט איבד את חייו לפני כשני עשורים, כלוחם בחטיבת גולני. "זה היה בספטמבר 2003", הוא משחזר, "חודש לפני ארבה חוליית מחבלים לכוחות שהיו בפעילת וכתוצאה מכך נהרגו שני חיילים בשני אירועים שונים. נכנסנו למחנה הפליטים במטרה ללכוד את החוליה, כאשר נפתחה עלינו אש ממקור לא ידוע".
בזמן שחבריו ליחידה מזהים את מקור הירי ומנטרלים את היורים, מבין גלאם שהוא נפגע. כדור שנורה לעברו חדר את אפוד המגן ופגע בצידו השמאלי של החזה. הנזק שנגרם היה נרחב. בזמן שגלאם איבד דם וזמן יקר, הוא ניסה לאתר את חבריו ליחידה כדי שיחלצו אותו מהשטח. "ברגעים הראשונים לא הייתי בטוח שמישהו ראה אותי נפצע", הוא נזכר, "זחלתי וחיפשתי מישהו שיוכל לסייע. מהר מאוד הפעילות הפכה למעשה למשימת חילוץ".
תחת ירי מסיבי קיבל גלאם טיפול ראשוני בשטח ופונה אל בית החולים העמק בעפולה, ומשם למחלקת ניתוחי חזה ברמב"ם, בה שהה כשבוע וחצי. "הכדור גרם לנזק גדול מאוד לריאה השמאלית שלי", הוא מסביר, "מעבר לסכנת החיים שהייתי בה, בהמשך היה צורך להתמודד עם שיקום ארוך של כשנה. המון פיזיותרפיה, שחייה טיפולית ושיקום נשימתי".
אותו אירוע שינה את חייו של גלאם לחלוטין. בזמן ששכב במחלקה ברמב"ם הוא החליט להפוך לרופא ברגע שיחלים. "תמיד התחמקתי מהתחום הזה", הוא צוחק, "היו הרבה צמתים בחיים שלי שבהם נראה כאילו הכיוון הזה הוא טבעי ומתבקש, ובכל פעם הפניתי עורף והלכתי לכיוון אחר. אחרי השחרור בכלל התכוונתי להמשיך בתפקידי ביטחון, אבל הפציעה חשפה בפניי מקצוע שמאפשר לתת סיוע רפואי ולהציל חיים. פתאום קינאתי בהם וביכולות שלהם. פתאום הייתה לי הבנה ברורה שאני רוצה להפוך לכירורג".
הדרך לתואר לא הייתה פשוטה עבור גלאם. מכיוון שבית הספר לרפואה לא היה בתוכניות שלו, הוא נאלץ להעביר ארבע שנים בשיפור ציונים, השלמות לימודים ולמעשה לעבור מסלול "חזרה על לימודי התיכון במלואם" כהגדרתו, רק כדי להתקבל ללימודי הרפואה. בהמשך הגיעו כמובן לימודים ארוכים, סטאז' והתמחות.
את התהליך הארוך הזה ליוותה אפרת, אשתו של גלאם. "היא הייתה מש"קית הנפגעים שלי מטעם גולני וככה הכרנו", הרופא מסביר, "היא דואגת עד היום להיות שם לידי. כשהתקבלתי ללימודי הרפואה בשנת 2008 כבר הייתה לנו בת ראשונה, ענבר, שהייתה בת חצי שנה והיום היא בת 15. במהלך שנות לימודי הרפואה נולדו אורי ונטע בנותיי. בננו מילוא נולד בחודש הראשון לתחילת ההתמחות, והוא כבר בן שש".
גלאם, אשר משרת גם כרופא במילואים, מחובר למה שקורה כעת ביהודה ושומרון. כחייל פצוע בעבר וכרופא מנתח בהווה, הוא מכיר את הסכנה שבלחימה מכל זווית אפשרית. "טיפלתי גם באזרחים וגם בחיילים", הוא אומר, "אני משתדל לראות בכל חייל פצוע את עצמי. יצא לי לקפוץ לבקר חיילים שפיניתי מהשטח לביה"ח רמב"ם על מנת לעודד אותם ואת ההורים שלהם, עם דגש על זה שגם אני שכבתי פעם באותה הנקודה. אירועים בג'נין תמיד מקבלים אצלי התייחסות אחרת. קשה שלא לחזור לשם, גם אחרי 20 שנה. זה חלק בלתי נפרד ממי שאני".
בחודש הבא יסגור ד"ר גלאם מעגל נוסף, כשיציג את סיפורו במסגרת הכנס השנתי של מחלקת ניתוחי לב ברמב"ם, "עבר, הווה ועתיד בניתוחי לב", המתקיים זו הפעם ה־14 ומוקדש השנה לחידושים, טכניקות וטכנולוגיות לשיפור הטיפול בחולי לב.
