"במשבר גיל ה־40 הגוף והנשמה שלי התחילו להשתוקק לתינוק"
השנים האחרונות לא פשוטות עבור אירה דולפין: מאמנת הכושר של המפורסמים נאלצה לסגור את המכונים המצליחים שלה בגלל הקורונה, ולאחרונה היא נמצאת בעיצומם של טיפולי פוריות מטלטלים במרוץ אחר הילד השלישי. עכשיו היא מדברת בפעם הראשונה על רכבת ההרים ההורמונלית ועל התגובות המכוערות שהיא מקבלת מנשים: "אומרות לי 'עכשיו נזכרת? פתאום הקריירה שלך פחות חשובה לך?' אחרות קוראות לי 'אנוכית'. המון רוע. כאילו שגנבתי"
במשך תשע שנים ענדה אירה דולפין את התואר "פוטין ממין נקבה" ונופפה בו בגאווה. "שמחתי שמגדירים אותי כאשת ברזל", היא מחייכת. "כמאמנת כושר, סירבתי לשמוע את המשפט 'אני לא יכולה לעשות את התרגיל הזה'. כשמישהי אמרה אותו התעקשתי להתעכב לידה ולהראות לה שעם שינוי קל, שמותאם למצבה, היא יכולה ועוד איך. באימון הבא, כשאותה אישה ביצעה את התרגיל המסובך כמעט בלי להניד עפעף, הרגשתי ששתינו הגענו לאיזושהי פסגה".
עכשיו, אחרי הקורונה שאילצה אותה לסגור את שלושת מכוני הכושר המצליחים שלה ("הפסדתי את התחתונים"), אחרי שספגה איומים על חייה ("כיוון שהייתי בין חולי הקורונה הראשונים הפכו אותי למדביקה הראשית של חצי תל־אביב") ואחרי משבר זוגי ("אנחנו שני הפכים, ויש לנו 'אפְּס אנד דאונס' כמו לכולם") – דולפין ("דקה אחרי 40") יוצאת לדרך חדשה. בגרסת 2023, פוטין התאדה כלא היה. היא רכה כחמאה ולא רק בגלל השותפות המקצועית עם רשת הולמס פלייס, שמחזירה אותה למפה הארצית בפול גז.
הסוד הכי מדובר נחשף דקה אחרי שנכנסתי לבית המהמם של משפחת דולפין, שכולל בית עץ בגינה. בעלה אורן (48) בנה אותו במו ידיו עבור שני ילדיהם – אביב (12, כדורסלן בהפועל תל־אביב) ואור (10, מתעמלת אמנותית במכבי תל־אביב) שכבר שכחו מתי טיפסו בסולם המוביל אליו. "בא לך תה עם דבש?" היא שאלה, וכשביקשתי טורקי היא החלה לפתוח ולסגור מגירות במטבח. "אצלנו שותים רק תה", התנצלה. הצעתי לה לחפש במקפיא, יש כאלה שמאפסנים שם את השקית שנפתחת רק פעם ביובל. בתגובה, דולפין מתחה זרוע שרירית לעבר המקרר וקראה: "תראי מה יש לי שם!"
וראיתי. המדף התחתון של המקרר מלא בחפיסות של זריקות מהסוג שגם אני מכירה היטב. הורמונים שאישה מקבלת לפני ואחרי הפריית מבחנה. "האינסטגרם מפוצץ בתמונות של אמהות טריות עם תינוקות, אבל בודדות הן הנשים שמדברות על הדרך והמסע, על מה שאת עוברת כשזה לא קורה בדרך הטבעית וכשהמחזור החודשי הופך עבורך לסוג של קללה", היא טוענת. "כיוון שאני עובדת עם נשים חשבתי שכולן יהיו בעדי והופתעתי. לא לטובה. נשים שואלות אותי 'עכשיו נזכרת? פתאום הקריירה שלך פחות חשובה לך?' אחרות קוראות לי 'אנוכית'. המון רוע. כאילו שגנבתי, כאילו שזה בא על חשבונן, כאילו שאני לא משלמת מדי חודש כעשרת אלפים שקל על זריקות ושאיבות והקפאות והחזרות. למה אני חייבת להסביר למישהו שבמסגרת משבר גיל ה־40 הגוף והנשמה שלי התחילו להשתוקק לתינוק?"
איך את מגיבה על הערות חסרות טאקט?
"לא מגיבה. בימים שחורים אני מכריחה את עצמי להיעלם מהרשת כדי שלא אצטרך להסביר למה אני עצבנית ונפוחה. מצד שני, דווקא נשים שלא מכירות אותי באופן אישי מזכירות אותי מדי יום שישי, בברכה של הדלקת נרות שבת. אני מתאמצת לשמור על אופטימיות למרות שכבר נכנסתי ללופ. ככל שזה לא מצליח אני יותר ויותר רוצה".
תהום של הפרעות אכילה
האופטימיות הייתה הנשק שלה גם בגיל 12, כשמשפחת פרנקוביץ עלתה ממולדובה לקריית־גת. "היו לנו שם חיים טובים", היא מספרת. "אבא עבד כמאמן אתלטיקה, אמא הייתה ספרנית חשובה ולא הבנתי למה עוקרים אותי ממולדתי. ב'ארץ של היהודים' הוריי עבדו בשטיפת מדרגות, וכיוון שנעדרו מהבית במשך כל היום גידלתי את אחותי הקטנה. בהתחלה לא הוצאתי מהפה שלי אף מילה, כעסתי, מרדתי. אחרי חצי שנה דיברתי עברית יותר שוטפת מהצברים, כולל קללות. כשמישהו קרא לי 'רוסייה' החזרתי לו באבי אביו. התכונות ההישרדותיות התפתחו אצלי חזק".
המצב הכלכלי השתפר כשהמשפחה עקרה לקריית־אונו ולגאוות אביה היא התקבלה לנבחרת האתלטיקה ונסעה לתחרויות, עד שצללה לתהום של הפרעות אכילה. "הגעתי למשקל 43 ק"ג, המחזור החודשי פסק, במטבח היה לי מקרר משלי, עם פירות וירקות ומאכלים שלא הכילו שמן ורוטב. פעם, כשלא נגעתי במרק שאמא הגישה לארוחת ערב, אבא התרגז ושפך עליי את הקערה. יצאתי מזה לפני הגיוס, בעזרת פסיכיאטר וכדורים, ומאז לא עליתי על המשקל. זו העצה שלי לכל מי שרוצה לרדת. אסור שהמספר ינהל אותך. כשהפסקתי לפחד מאוכל, למדתי ליהנות ממנו ואני בריאה וחזקה".
אף שעשתה את שירותה הצבאי כספורטאית מצטיינת, היא לא חשבה שהכושר יהפוך לקריירה שלה. "עבדתי ב'ידיעות אחרונות' כמפיקה של מדור הספורט, גם כתבתי את מדור הרכילות של הספורט. אחר כך הייתי ברמנית וסלקטורית בחיי הלילה עד שנכנעתי למכבש הלחצים של אמא: 'את צריכה מקצוע, אני אשלם על הלימודים'. אמא שלי האמינה בי יותר ממה שהאמנתי בעצמי. עשיתי קורס מדריכים בשלוחה של וינגייט, אבל את לימודי התזונה באוניברסיטת אריאל לא סיימתי. בגלל ההריונות. בגיל 30 הכרתי את אורן דולפין, שהוא מפעל הפיס שלי. רק בחודש הרביעי גיליתי שאני בהיריון ואז הוא מיהר להציע לי נישואים. אורן, שעד אז עסק בכתיבה ומשחק, איפסן את כל החלומות שלו בצד לטובת הקריירה שלי. אני הייתי בפרונט, בקטע המקצועי, ואורן ניהל את העסקים. עד היום אין לי מושג מה זה מע"מ".
הוא נכנס לספורט בעקבותייך?
"לא, כל קשר בינו לבין ספורט הוא מקרי בלבד. אורן אוהב לישון ולאכול פחמימות. הוא הבעלים של המקומות הכי איניים בתל־אביב. 'ג'ימי הו', 'שקט קלאב', 'השובך' וממש עכשיו הוא בהקמה של מקום חדש".
כשפתחו את הסטודיו הראשון, לפני יותר מעשור, עולם הכושר עוד היה בחיתוליו. "האימונים התקיימו בחורשה או באיזה מקלט. שממה. אז לקחנו מקום גדול בדיזנגוף, קראנו לו 'פינק רום' וצבענו את הקירות בוורוד מפני שבסוף אימון קשוח את ורודה בפנים. גם המשקולות היו ורודות. בהתחלה עשיתי הכל. הייתי המאמנת ואשת השיווק והמזכירה וגם המנקה. התחלתי עם שני שיעורים בבוקר ושניים בערב, ומהר מאוד העסק התרחב, גם בעקבות ההשתתפות שלי בסדרה 'המאמנים'. כולן באו להתאמן אצלי. נטלי דדון וטיטי וטהוניה וקסניה ואלכסה דול ואדל בספלוב ועוד ועוד, אבל לא חיפשתי את השמות הנוצצים. היחס שלי לדוגמנית זוהרת לא היה שונה מזה שנתתי לסטודנטית או לאמא לחמישה".
העבודה, היא מודה, באה על חשבון המשפחה. "הקרבתי את עצמי למען העסק בטוטאליות גמורה. אף ערב לא הייתי בבית ואורן מילא את מקומי. כשהוא רצה ילד שלישי אמרתי 'לא עכשיו, אין לי זמן'. האמת? אין לי מושג איך הוא סובל אותי כבר 12 שנה. בשנה האחרונה אני ממש בלתי נסבלת, ולא באשמתי. ההורמונים מחרפנים אותי. אין לי שליטה על מצבי הרוח שמתהפכים תוך דקה. כבר יותר משנה אני חיה מחודש לחודש, ואחרי שמחזירים לי עוברים אני במצב של 'חצי היריון', עם בחילות ותשישות ובכי לכרית".
היא מנקרת בקערת הפירות היבשים שעל השולחן. ההורמונים, היא צובטת את הצמיגים שאין לה בבטן, מגרים את התיאבון. גם כלבת הענק השחורה שעונה לשם ג'יג'י ("קראנו לה ככה לפני שג'יג'י חדיד התחילה לעשות לנו בעיות") מצטרפת למרפסת ומגישה לה כדורגל מפונצ'ר. כשאני מציעה לה להתקרקע למיטה בשבועיים שאחרי ההחזרה דולפין ממלמלת: "אני לא מסוגלת. יש לי קוצים. בלילות שאחרי ההחזרה אני לא נרדמת לדקה. אני חולמת על התינוק או התינוקת - גם השם שלו או שלה יתחיל באות אל"ף, כמו של אורן, אביב, אור ואירה. בלילות אחרים אני לא עוצמת עין מרוב חרדה. מי יודע, אולי יש תרגילים שעלולים לפגום בקליטה?"
איומים על החיים
גברים לא הורשו להיכנס לאולמות הוורודים שלה. "אני מאמינה שאת מה שאת מצליחה לעשות בעצמך תצליחי להוציא מאחרות. נסרין, למשל, הייתה פרויקט גדול שלי. ידעתי לאן אני שואפת להגיע איתה. אחרי שהתמחיתי בעיצוב גוף האישה פתחנו סניף שני ברמת אביב לאוכלוסייה של נשים רגילות, אמהות. זאת לא חוכמה לאמן רק בחורות צעירות ושדופות. הן אהבו אותי דווקא בגלל שצעקתי 'חבל על המינוי שלכן, באתן לעבוד, לא לשחק'. גם חילקתי להן תפריטים. פתחנו סניף שלישי, במשתלה, היינו במגעים לפתיחת סטודיו ענקי שמשלב כושר וביוטי ואז באה הקורונה והכל קרס. כשיש גשם הוא יורד על כולם".
לא מדויק. במקרה שלה זה לא היה גשם, אלא צונאמי. "לא ידעתי שנדבקתי, ככל הנראה, במסיבה של טיטי. למחרת, כיוון שהרגשתי טוב, אימנתי בקבוצות קטנות, על פי ההגבלות. וביום שאחרי עשיתי בדיקה והצטרפתי למעגל של 'הגל הראשון'. חולה מספר 33,485. שלחתי את הילדים לאמא שלי, נעלתי את דלת הבית ולא פתחתי אותה במשך חודש. באותה תקופה היה בידוד של ארבעה שבועות. אנשים לא הבינו מאיפה זה נפל עליהם, חיפשו את מי להאשים וכשפורסם שחליתי העלו אותי על המוקד. רצו לתבוע אותי, קיבלתי איומים על החיים שלי, הווטסאפ שלי התפוצץ ולא בהודעות אנונימיות. אל תבקשי ממני לצטט את הקללות", היא מצטמררת. "אפילו הורים מהכיתות של שני ילדיי כתבו לי: 'נרסק אותך, נכתוש אותך'. כתבו לי: 'תודה שהשבתת את בית הספר'. האשמות של סתם. הרי הילדים שלי בכלל לא הגיעו לבית הספר, הם נשארו אצל אמא שלי במשך חודש, איך הם יכלו להדביק? ואני בבית, חולה, במקום לנוח עסוקה בביטול מינויים. כולן דרשו לבטל. באיומים".
ברגעים מסוימים היא התקשתה להאמין שתשרוד את זה. "נפגעתי, נעלבתי, הרגשתי שהפכו אותי לקורבן חינם. אורן, כאיש עסקים, אמר מיד שחייבים לסגור וזה עוד יותר פגע בי. הרי הוא יודע שלסגור את הבייבי שלי זה כמו למחוק אותי. אבל לא הייתה ברירה. לא הייתה פרנסה. באותה תקופה הייתי אמורה לצאת לתוכנית 'אמא מחליפה'. הספקנו לצלם את הפרומו, כשאני נפרדת משני ילדיי והולכת אל הלא נודע, ולמחרת סגרו את בתי הספר וההפקה נעצרה. עוד מקור הכנסה שלא התממש. הראשון שנסגר היה סטודיו הדגל שלנו, בדיזנגוף. אחריו סגרנו את שני הסניפים הנוספים. כשהגל הראשון דעך, ראיתי שמול הסטודיו שהיה לי יש סטודיו שפשט את הרגל. שקלתי לפתוח, הזכרתי לעצמי שיש לי ביצים של באפלו, ואז הוכרז על סגר שני. בשלב הזה כבר לא הסכמתי להישבר. הרי שרדתי את 'הישרדות'. המצאתי את עצמי מחדש. עשיתי סדנת כושר דיגיטלי, שעד היום נשים קונות אותה. 16 אימונים ומתכונים טעימים".
וזה מה שהוביל למשבר זוגי?
"זוגיות זה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים. אורן ואני שונים מאוד בהשקפות העולם שלנו ויש הרבה דברים שאנחנו לא מסכימים עליהם, אבל הוא הפרטנר שלי, הרבה לטוב וקצת לרע. עד סוף הקורונה הייתי מובטלת, בצהריים קיבלתי את הילדים עם האוכל שבישלתי, הפכתי לאמא במשרה מלאה ולמדתי להיות יותר רגישה כלפיו".
שיתוף הפעולה של דולפין (המיוצגת בסוכנות יולי) עם הולמס פלייס הביא את "וואן רבל" לעזריאלי־שרונה. "טסנו ללונדון, עברנו בין רשתות כושר ובחרנו בקונספט של אימון שעוד לא היה בארץ. 45 דקות של מסיבה קצבית עם מסילה משוכללת שהופכת למעין מצנח. כשזה תפס, הרשת השולטת בתחום הבריאות והכושר, עם 70 מועדונים ברחבי הארץ, הציעה לי לאמן אצלה ונדלקתי. מי אמר שאני חייבת להשקיע מכיסי הפרטי? סיימתי להיות עצמאית בעסקים. עשינו דמו, פתחנו הרשמה ויש מגוון של אפשרויות: אימון, שקילה, תפריטים וגם משימה שבועית לכולן. אני מאמינה בפרויקט הזה ואדאג שהוא יהיה לא פחות ממושלם".
לפנייה לכתב/ת 
