את הדברים שאני כותב כאן, אינני כותב לפוליטיקאים, וגם לא לדובריהם. אני כותב אותם וחושב על חברים והדרכים הארוכות שהלכנו יחד. אני חושב על מכרים לעבודה, משפחות שאכלתי אצלן בליל שבת, אנשים טובים ומיטיבים, פטריוטים ישראלים. ישראלים שללא ספק רוצים לשמור את המדינה כמדינה יהודית, חופשית ודמוקרטית. ובכל זאת – תומכים ברפורמה.
אני בוחר לכבד אתכם בכך שאני מכנה את המהלך של ממשלת נתניהו "רפורמה". זו איננה רפורמה בעיניי, וחשוב מכך – בעיני כמעט כל מומחה למשפט חוקתי במדינת ישראל. זו איננה "רפורמה" בעיני אנשי מדע המדינה, גופי השקעה בינלאומיים, מכוני מחקר (לבד מקהלת, מיוזמי המהלך הזה), כל היועצים המשפטיים לממשלה לשעבר, ראשי המשק.
אך אתם עומדים על כך שזו רפורמה. דהיינו שינוי עמוק, שתכליתו שיפור, מתוך מחשבה. לתועלת הרצון הטוב, נשאיר את המילה הזו בשיחה.
הנה האמת: יש בור שחור וגדול שהולך ונפער במרכז החברה הישראלית. אני עיתונאי כ־25 שנים. הסתובבתי בצפון במרדף אחרי נחיתות רקטות במלחמת לבנון השנייה, נפגשתי עם נאצים בבתים נידחים במזרח גרמניה, ראיינתי מחברי כתבי פלסתר אנטישמים וגזענים אחרים, נכנסתי לבית חב"ד במומבאי בלילה הנורא ההוא ב־2008, זרקו עליי אבנים ובקת"בים בהרבה מקומות, התעמתי עם פלסטינים בהפגנות BDS, צילמתי באזור הרדיואקטיבי בפוקושימה, תיעדתי מקררי גופות מהמלחמה ביוגוסלביה, פגשתי אנרכיסטים קיצונים, חטפתי מכות בהזדמנויות מגוונות. איימו עליי ולעיתים על יקיריי פעמים רבות בגלל דברים שכתבתי. מה שאני רואה כרגע הוא הדבר הכי מפחיד, הבור הכי שחור, עם הפוטנציאל הרב ביותר להרס. קשה לישון בלילה כשחושבים על תהום.
הבור השחור הוא הפער. הפער בין מאות אלפי מוחים ונציגיהם ובין מחנה גדול ומי שמייצגים אותו בכנסת ובממשלה. עבור משתתפי המחאה, תוכנית לוין־נתניהו מהווה סיכון קיומי למדינת ישראל של 75 השנים האחרונות. עבור המחנה השני, מדובר עוד פעם ב"זאב־זאב". זהו המסר שמגיע מחלק מתומכי הממשלה: שוב "השמאל" זועק, כפי שזעק לכאורה נגד מנחם בגין המנוח, או נגד מתווה הגז, ונגד נתניהו בעצם מאז שהגיע לראשות הממשלה כבר ב־1996.
אני מקשיב היטב לרציונל ולסנטימנט. הרשו לי לפרט מה משמיעים תומכי השינויים הללו. הם אומרים כי ביהמ"ש העליון חרג מתפקידו עם המהפכה החוקתית, שמשמעותה לא הייתה נהירה לציבור לפני כן. שזו הייתה השתלטות עוינת, אנטי־דמוקרטית וכי דרוש תיקון. מערכת המשפט מוטה נגד הימין, ופסיקותיה סלקטיביות. ההתנתקות הוכיחה שבג"ץ איננו עומד על זכויותיהם של מתנחלים, כולל קטינים, ואת כל פסיקותיו בעניינים הללו צריך לקרוא דרך העמדות הפוליטיות של שופטיו. איפה הייתם בהתנתקות זה סנטימנט עמוק (אגב, אני הייתי בנווה דקלים, כותב על הפינוי ועל כאבם של התושבים). תומכי הממשלה אומרים כי מערכת המשפט איבדה את אמון הציבור, או לפחות מחצית ממנו; התיקים לנתניהו תפורים. הציבור ידע שתהיה רפורמה גדולה במערכת המשפט לפני הבחירות, והנה הימין ניצח. יש לו מנדט. תהיה קריאה ראשונה, ואחריה יהיו תיקונים בחוקים, ויתברר שזו הייתה סערת שווא. עוד אזעקה של מחנה שהפסיד, ומנסה להכתיב לרוב את חייו. נקום בבוקר, הדמוקרטיה תתקיים, בתי המשפט יעבדו ובדיעבד זעקות השבר ייראו מטופשות ומחנאיות.
הוצג פה תמצות קצר. קצרה היריעה מלהתווכח עם כל המרכיבים הללו. יש תשובה טובה לכל אחד ואחת מהם. אבל על אחד מהם אני רוצה לענות, וזו ההתנתקות.
בג"ץ לא התערב בהחלטה ההיסטורית של מדינת ישראל וממשלותיה להתחיל וליישב ישראלים בשטחים שנכבשו ולא סופחו ב־1967. יתרה מזו: הוא מצא דרכים משפטיות להכשיר את הכיבוש ובעיקר את ההתנחלות ביהודה, שומרון ועזה. את הדרכים הללו הוא פילס כאשר חלק גדול מאוד מהציבור התנגד התנגדות נחרצת, ומהרגע הראשון, לגוש אמונים שהיה מיעוט מבוטל. בג"ץ יצר מרחב שבו מצד אחד ישראל זוכה להערכה בעולם על מערכת משפטית מקצועית ועצמאית, ומאידך מדיניות הממשלה בשטחים מגובה לגמרי. יש ישראלים צעירים ממני שלא זוכרים זאת, אך גורל השטחים היה, רוב שנות המדינה, העימות הגדול ביותר בשדה הפוליטי. בג"ץ לא ישב על הקווים, אלא לקח צד: הצד של ממשלות ישראל, שאימצו או נכנעו לרעיונות ההתנחלות.
גיאופוליטית, המורשת של בג"ץ היא הכשרה עיקשת של הכיבוש וההתיישבות מול עולם משפטי בינלאומי שלם שדחה זאת. לבד ממקרים של גזל קרקעות פרטיות ממש, לבסוף הכל אושר ואושרר, קיבל חותמת של חוקיות מביהמ"ש הגבוה במדינה. בשל מעמדו הרם, מערכות משפטיות ברחבי המערב לא פתחו בחקירות ומעצרים נגד קציני צה"ל ולוחמיו; הן סמכו ידן על עצמאות הדין הישראלי ומקצועיותו.
פינוי היישובים היהודיים ברצועת עזה היה חלק מתוכנית שהוצגה בידי ממשלת הליכוד, ונתמכה בידי רוב מוחלט וגדול של הציבור, כולל רוב ספציפי בציבור היהודי.
אתם מחפשים הקבלה? הנה היא: במשך עשרות שנים הלכו ציבורים נרחבים במציאות הישראלית לשרת ביהודה ושומרון, לאבטח יישובים, לתמוך ביטחונית במפעל ההתנחלות – בפקודה. הם באו לעיתים קרובות ממקומות שהתנגדו וממשיכים להתנגד להתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, ורואים בה סכנה לדמוקרטיה וסכנה לרוב היהודי של מדינת ישראל. ובכל זאת, כאשר הפקודה ניתנה להם, הם הלכו – למעט גילויים זעירים של סרבנות. לעיתים הרגו, ולעיתים נהרגו בעבור שליטה כוללת בגדה המערבית. שליטה שנראתה ונראית להם (גם אם לא לכם) כאיוולת וכישלון מוסרי. והמנגנון המשפטי? לכל הפחות, שתק. הכרעת הרוב בתחום מדיני היא שהכתיבה את המדיניות. לבסוף, באה ממשלת ליכוד ושינתה מדיניות: היא פינתה ועקרה חלק מאותה התיישבות. והמנגנון המשפטי, שוב, קבע שאין זה עסקו. הוא שתק בשני המקרים, בכיבוש ובהתנתקות.
זו רק תשובה לטענה אחת, ויש עוד רבות, עד כמה ביהמ"ש באמת אקטיביסטי, עד כמה הוא באמת "שמאלני", מי ממנה את השופטים (בהחלט לא השופטים, כפי שהמחישה איילת שקד בכישרון) ועוד.
ניסיתי לכתוב פה מה אני מבין מהטענות של הצד שכנגד. ועכשיו אכתוב על הצד שאני תומך בו, זה שמתנגד נחרצות להפיכה המשטרית הזו. כן, קודם נכתב פה "רפורמה". כעת אני כותב הפיכה משטרית.
הנה מה שהממשלה מסרבת לראות: זו איננה רק מחאה. זהו לא עוד נושא. עבור הישראלים שנמצאים ברחובות, ולא יזוזו מהרחובות, מדובר באירוע אסטרטגי בתולדות ישראל. הישראלים האלה לא צועקים "זאב", הם זועקים שמדובר בשריפה מכלה. עשנה מסתלסל מעל הפרויקט הציוני. התוכנית כפי שהיא מוצעת כעת, לדוגמה, תאפשר לראש הממשלה נתניהו לקבוע את זהותו של כל שופט במדינת ישראל, מבית משפט השלום ואילך. היא תרסק את מוסד היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה, שאמונים על שמירת הזכויות של כולנו מפני השררה. היא תאיין את כוחו העצמאי של ביהמ"ש העליון בכך שהממשלה תמנה את שופטיו ותמנע ממנו, מעשית, את האפשרות לבטל חוק. היא תעניק לכל רוב של 61 בכנסת את הזכות לפגוע בזכויות היסודיות ביותר של כל אדם בתחומי ישראל. פרופ' יואב דותן, מגדולי המבקרים של האקטיביזם השיפוטי, ניסח בתמציתיות: "אם אנחנו לא נגן עכשיו על מערכת המשפט, לא יישאר למערכת המשפט על מה להגן".
רבים מהמחנה שתומך ב"רפורמה" אינם מעלים על דעתם שהשינויים במערכת המשפט יידרדרו לידי דיכוי. לפעמים אפילו נשמע הטיעון שלא משנה מה הם החוקים, בסופו של דבר מדינה נשארת דמוקרטית, או לא, בשל רצון הציבור. זהו טיעון של מעגל שוטה. הרי החוקים נוצרים בידי תרבות פוליטית – וגם משמרים ותורמים לה. אם המוסדות הדמוקרטיים עובדים, הם יודעים לקטוע באיבו מטפס סורר שמנסה להשתלט על העץ הגדול ששמו "חירות". לדוגמה, כאשר בג"ץ פוסק שאפליית ילדות ממוצא מזרחי בעמנואל אסורה.
יש שעונים בגיחוך. מישהו יעצור פה מנהיגי אופוזיציה? יכניס למחנות את כל אנשי השמאל, או הג'ינג'ים? לא יקרה, הם אומרים. בסך הכל לוקחים מעט מכוחה של מערכת המשפט ומחזירים אותו לנבחרי העם.
זו שגגה. השגיאה הראשונה היא ההנחה שהרשות המבצעת תקבל כוח ולא תשתמש בו. הממשלה תמיד תאוותנית לעוד כוח, וייעשה בו שימוש. אם לא מיד, מעט מאוחר יותר. חופש לא נעלם ביום, בהכרח.
אם הרוב הוא שאמור לרסן את עצמו, מתוך התנדבות גרידא, המשמעות היא שמושג ה"זכות" נעלם. במצב כזה, המיעוט יכול רק לבקש חסד מהפריץ, כמו שיהודים ביקשו לאורך הדורות. זו חוויה יסודית של מדינה אבסולוטית. לא רק אכזריות השלטון, אלא היתממותו. מתפרסם מקרה כלשהו של חוסר צדק – והמלך, ארך אפיים ורב־חסד, מתקן את הדרוש תיקון. מה חסר בסיפור הזה? הזכות, החוק, דין וחשבון.
התוכנית הזו תהפוך את כולנו לשבויים של ממשלה ופקידיה. הם יידעו היטב שנתקשה לקבל סעד בביהמ"ש. בישראל אין מגילת זכויות אדם שהיא חלק מחוקת המדינה, וגם אין תרבות פוליטית שבה דברים "פשוט לא נעשים". אז מה אתם חושבים שיקרה שם, בהיכלי הצדק, ביום שבו הקואליציה תקבל שליטה גמורה במינוי שופטים? בישראל יש עשרות אלפי עורכי דין. רבים מהם ינהלו קמפיינים לתפקיד שיפוט, יפלסו את דרכם במרכז הליכוד, או במועצת חכמי התורה, או בציונות הדתית, כדי לקבל מינוי. סביר שיהיו מכסות מפלגתיות לשיפוט. אם רוטמן ולוין רוצים שנבחרי ציבור ימנו שופטים, הם יכולים להציע שכנסת ישראל, ברוב של שני שלישים ובהצבעה חשאית, תמנה שופטים עליונים אחרי שימוע פומבי. זה לא עולה על דעתם; כך לא יוכלו למנות את מי שבא להם.
הארץ זועקת אזהרות: נשיאת ביהמ"ש העליון, חתני פרס ביטחון ישראל, האקדמיה למדעים, שופטים עליונים (כולל אלה שמונו בידי נתניהו), חתני פרס נובל, אלופים במילואים בעשרות, כמעט כל הכלכלנים הבכירים בישראל, ראשי המשק, מאות שופטים – כולם אומרים את הדבר הבא:
אם התוכנית תיושם כפי שהוצגה, ישראל תחדל להיות דמוקרטיה מערבית.
זו איננה פרשנות שלי, אלא קביעת מומחים אין־ספור. הבור השחור, הפער, הוא בדיוק זה: החרדה איננה "טקטיקה". זו איננה סיסמה ולא קריאת קמפיין. הציבור שאתם רואים צועד? הוא משוכנע בכך. זה גם מסביר לכם מדוע אנשים מדברים בצורה כה קיצונית. כמעט כל המומחים, גם בעולם, מסכימים לגזר הדין: הממשלה מתעתדת להפוך אותנו להונגריה, מינוס.
היה לנו הסכם, לכולנו: להקים מדינה יהודית ודמוקרטית בארץ ישראל. יהודית־דמוקרטית. הביטו במקף שבין יהודית לדמוקרטית. הוא איננו מקף. הוא גשר. השינויים הללו יפציצו את הגשר, ויבטלו את הצימוד האידיאולוגי שהוא בסיסה של המדינה. אתם חושבים שאלו שטויות? שכל מי שחושב כך – שכבות חשובות ותורמות בחברה הישראלית – אינו מבין כלום? מאה אחוז. אז לכל הפחות יריב לוין ובנימין נתניהו נכשלו בשכנוע יותר ממחצית מהציבור. הם לא יצרו אמון, לגיטימציה; המרכיבים העדינים ששומרים על שרידות האומה.
דמיינו לעצמכם שהייתה קמה ממשלה אחרת. וזו הייתה באה ומבקשת לבצע "רפורמה". מסלקת כליל מהוועדה לבחירת שופטים את הפוליטיקאים. יוזמת חקיקה המונית של חוקי יסוד, ובהם חוק יסוד: השוויון וחוק יסוד: חופש הביטוי. במסגרתם, ובצורה לכאורה חוקית, מפרידה את הדת מהמדינה, לגמרי. אין תקציבים לאומיים למקוואות, לחינוך ממלכתי־דתי, לרבנות ראשית. כמו באמריקה. מוסיפה עוד המנון חלופי למדינה. והכל ברוב של 64 מנדטים.
מחצית מהציבור היה חש שהמדינה חדלה להיות "יהודית". יו"ר האופוזיציה נתניהו היה צועד ברחובות ואומר שהממשלה החליטה לבטל את יהדותה של ישראל, שזהו מות הציונות. העולם היה מדווח: ישראל הופכת למדינת כל אזרחיה. אך הממשלה הייתה מכחישה בנמרצות: לא ביטלנו את ה"מדינה יהודית". רק קטענו את הכפייה הדתית. הייתם מאמינים לה? ואיך בדיוק הייתם מגיבים לביטול יהדותה של ישראל? מה היו הקווים האדומים שלכם?
זו אינה שאלה תיאורטית. עבורי ועבור רבים, מדינת ישראל שאיננה דמוקרטית לעילא – איננה צריכה להיקרא מדינה יהודית. לא רק המקף מתבטל, אלא הנוסחה כולה. המוסדות הציוניים נשבעו לדמוקרטיה מראשיתם. הם היו יותר דמוקרטיים מכל היקום האירופי סביבם. הם ינקו ממורשות ליברליות וסוציאל־דמוקרטיות. הרצל, ויצמן, ז'בוטינסקי, בן־גוריון, מנחם בגין – כולם עמדו על כך. איך מדינה יכולה להיקרא יהודית אם תחדל להיות דמוקרטיה אמיתית, עשירה בחילוקי דעות ומגוננת בעוצמה על זכויות הפרט?
העברת תוכנית לוין־נתניהו כפי שהוצעה (להבדיל ממצב שבו יוכנסו בה שינויים עמוקים) היא אירוע שלילי בממדים אסטרטגיים לישראל. לא כתבתי עד כה מילה על כלכלה, אבל הנה כמה: בעמודים אלה יש טבלה חשובה של פרופ' איתי אטר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, מוביל יוזמת מכתב הכלכלנים נגד התוכנית, וד"ר צחי רז מהמחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית וממנסחי המכתב ההוא. היא ממחישה עניין פשוט למדי: במדינות באזור דומה למדי (מזרח אירופה) ככל שההגבלות על הממשלה פחתו, כך גברה השחיתות במגזר הציבורי. נתונים אחרים ממחישים שהתוצר לנפש טוב יותר, בממוצע, במדינות שמגבילות את הרשות המבצעת. אם נותנים לחתול הממשלתי לשמור על השמנת, התוצאה היא שחיתות וניוון כלכלי.
המרכז־שמאל הישראלי מבין שהמערכת הפוליטית נוטה חזק לימין, וכי זו מדינה שבה למסורתיים ולחרדים יהיה כוח גובר – מסיבות דמוגרפיות. אך כמי שמכיר את המחנה הזה היטב, אין ספק שהוא יתקשה להתקיים, לתרום, לנשום, במציאות שבה אין עוד עצמאות לביהמ"ש. האם באמת ישראל יכולה להרשות לעצמה לפצוע אנושות מחצית (ואולי יותר) מאזרחיה כך? טירוף, איוולת.
אוסיף עוד משהו: ואם צריך לעשות שינוי גדול במערכת המשפט, כך עושים אותו? פירוש אחד לפסוק "צדק צדק תרדוף" הוא שאין די בכך שהמטרה תהיה צודקת, יש צורך בכך שהצדק יגיע באמצעים צודקים, ולא באורח פסול וכוחני. האם בנימין נתניהו, גם אם אתם חושבים שהוא זכאי וצח כשלג, יכול להעביר רפורמה משפטית בעבור הציבור כולו?
לעם ישראל יש אויבים אמיתיים שם בחוץ. כאלה שרוצים באמת בחיסולנו. אם כל טיעוניי מיותרים וריקים בעיניכם, הנה אחד בלבד: כולנו צריכים לשרוד בג'ונגל הזה, ביחד, ולהמשיך לפסוע בתוכו. לשרת בצה"ל, ובעיקר לתפקד בחברה אזרחית. כדי לעשות זאת, צריך לזוז בזהירות. ביחד. תגידו: בג"ץ לא זז בזהירות בעבר. הוא לא שאל אותנו. אשיב לכם: על בג"ץ אסורה ההיוועצות הקולקטיבית, הפוליטית. לכם, לעומת זאת, פתוחה הדרך לרפורמה. רפורמה – אבל לא משפט שדה לרשות השופטת. ובסופו גזר דין מוות לעצמאותה. המחנה שהפסיד בבחירות מבין היטב שיהיו שינויים ביחסי הרשויות ועליו להתפשר. הכדור במגרש של מי שניצח.
חברים ויריבים שתומכים ברפורמה הזו – אנא, תשקלו שוב. זה הזמן לבלום.
בעוד כעשרה ימים תיפתח בירושלים, בפעם ה־48, ועידת הנשיאים השנתית של הארגונים היהודיים בארה"ב, ארגון הגג החשוב ביותר של יהדות ארה"ב. זה קורה כאשר חלקים נרחבים בקהילה היהודית־אמריקאית מביעים חוסר שקט מהממשלה הנוכחית בישראל. לא מדובר רק בפער הקבוע בין העמדות הליברליות המסורתיות של רוב היהודים בארה"ב ובין הימין הישראלי. הרכב הקואליציה משמיע קולות שאינם ערבים לאוזניים אמריקאיות: יוזמות לביטול סעיפים בחוק השבות, פגיעה בפרויקט "תגלית", התבטאויות נגד הרחבה השוויונית בכותל המערבי, דמויות כמו איתמר בן גביר או אבי מעוז. וזה עוד לפני שדיברנו על איראן, התמיכה באוקראינה והחלשת מערכת המשפט. בקלחת הזו, הארגונים היהודיים משחקים תפקיד מרכזי.
לקראת הוועידה שוחחתי עם וויליאם דארוף, מנכ"ל ועידת הנשיאים ואחד המנהיגים היהודים הבולטים באמריקה היום. חד, מרכזי, מחובר מאוד בישראל ובוושינגטון, דארוף מבין היטב את מפת שדה המוקשים המקומי. הוא לא מתכוון להיכנע להם. הוא סומך על נתניהו שיבלום מגמות לא רצויות, ונצמד לנוסחה שגם נשמעת מהממשל בארה"ב: נתניהו הבהיר שהאחריות עליו (The buck stops with him), וצריך לתת בכך אמון. הוא מכיר את הפוליטיקה המקומית טוב מרוב הישראלים, וחווה אותה כחלק מתופעה גלובלית. "אמריקאים וישראלים חווים שיחה פוליטית עמוסה במחלוקת, רוח של פופוליזם ופלגנות. עבור אמריקאים, שחוו זאת בפוליטיקה שלהם בעשור האחרון, לראות את זה בישראל לא נראה זר כל כך. ועידת הנשיאים רוצה להביא אנשים להתמקד יחד בנושאים שיש עליהם הסכמות בקהילה היהודית־אמריקאית ובישראל – מאבק באנטישמיות, תמיכה בהסכמי אברהם, בראש ובראשונה תמיכה ביחסים חזקים של ארה"ב־ישראל".
בפעם הקודמת שבנימין נתניהו היה ראש ממשלה מול נשיא דמוקרט, זה היה ברק אובמה. היחסים היו מורכבים, בלשון המעטה.
"היו לי שיחות עמוקות ומתמשכות עם גורמים בכירים בשתי הממשלות ויש מחויבות אמיתית בשני הצדדים שלא לשחזר את האווירה והרוח המצערים שהתקיימו בתקופת ממשל אובמה. זה מאמץ אמיתי להבטיח תקשורת מתמדת. ראינו את זה בביקורים של היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן והביקור של שר החוץ אנתוני בלינקן. ואפשר להניח שנראה את ההמשך בפגישה של הנשיא וראש הממשלה. מדובר במחויבות לכך שלא יהיו הפתעות, הם יהיו בקשר מתמיד, וחילוקי דעות יתנהלו באורח פרטי. חבר אל חבר".
בתשובה לשאלתי, דארוף מעריך שבנימין נתניהו יחתוך לכיוון תמיכה גוברת באוקראינה בקרוב. שווה להקשיב לטיעונים שלו.
"העם האמריקאי באופן גורף תומך במאמציה של ארה"ב להבטיח את חירותה של אוקראינה. במקרה של יהדות ארה"ב זה חזק פי שניים. יהודים אמריקאים גייסו מאות מיליוני דולרים למען ארגוני סיוע באוקראינה, למען אוקראינים יהודים ולא יהודים. ככל שיהודים אמריקאים קושרים את הסוגיה לישראל, הם לבטח מכירים בכך שזו לא ברירה פשוטה. יש לישראל אינטרסים להגן עליהם – היהודים ברוסיה, חופש הפעולה של צה"ל בסוריה. במקביל, המעורבות האחרונה של האיראנים באוקראינה (באספקת רחפנים צבאיים, נ"א) מיקדה את תשומת הלב של ארה"ב באיראן, אבל גם מיקדה את תשומת הלב הישראלית באוקראינה – וההכרה בכך שמעורבות איראן באוקראינה יוצרת סכנות ביטחוניות לישראל. אני צופה שנראה יותר מהלכים של נתניהו לכיוון תמיכה בעמדה האמריקאית, המערבית, כלפי אוקראינה. הממשל רוצה שהישראלים יהיו יותר משמעותיים בתמיכתם באוקראינה".
הערתי לדארוף כי לבנימין נתניהו יוחסו בעבר התבטאויות כאילו יהדות ארה"ב כבר לא חשובה כפי שהייתה בעבר. שהאוונגליסטים חשובים יותר. הוא לא לוקח את זה יותר מדי ברצינות.
"לראש הממשלה נתניהו יש רקורד מוכח של דיאלוג עם היהדות האמריקאית, הוא מדבר בעקביות בוועידות איפא"ק, הוא ידבר בוועידת הנשיאים, והוא יעשה זאת השנה. לדעתי בפעם ה־14".
אבל שם הוא ידבר על איראן ועל הסכנות לישראל. לאו דווקא יחייב את ממשלתו למדיניות המחבקת והכוללת את היהודים בארה"ב.
"התמיכה של יהדות ארה"ב בישראל היא עניין של ביטחון לאומי – בעבור ישראל. אם יהודים אמריקאים אינם תומכים בישראל, זה הופך את ישראל לפחות בטוחה באורח משמעותי בשל המגע ההדוק שיש ליהדות ארה"ב עם הממשל האמריקאי – והיכולות שלנו. אני משוכנע שראש הממשלה מבין זאת".
יש גורמים בימין הישראלי שיאמרו לך – גם כעת רבים מהיהודים בארה"ב לא תומכים בנו. הם לא מתעניינים במיוחד בישראל, ביקורתיים מאוד נגד הממשלה, הם שתי מדינות לשני עמים. אנחנו מסתדרים.
"הייתי עונה לכך שהם קצרי רואי, בכך שאינם מכירים במקום החשוב שיש ליהודים אמריקאים בפוליטיקה בארה"ב. לדרך שבה אנו יוצרים יחסים עם נציגינו בקונגרס, פותחים את עיניהם לישראל כפי שהיא משתקפת בעינינו – בפרט בסיטואציה שבה יש צורך בתמיכה דו־מפלגתית חזקה בישראל. היעלמות הפקטור הזה של תמיכת היהודים בארה"ב בישראל תהפוך לבעיית ביטחון לאומי בעבור ישראל".
דארוף נזהר מאוד כאשר אני שואל על התוכנית להחלשת מערכת המשפט. "אני חושב שהנושאים האלה מאוד מורכבים. כעו"ד שלמד מעט את הסוגיות הללו, הן אינן בינאריות. אנחנו בראשיתו של תהליך. עבור רוב היהודים האמריקאים זהו עניין פנימי ישראלי. לי יש אמון רב בדמוקרטיה החזקה והתוססת בישראל, שתנהל דיון פנימי סביב הנושאים הללו ותגיע להבנה מסוימת. אני חש זיקה לאלה שאומרים כי בעבור שינוי מהותי צריך להיות קונצנזוס בזירה הפוליטית הישראלית – בערך לפי הקווים שהנשיא הרצוג הציג. אלה נושאים שישראלים צריכים לדון בהם, והדמוקרטיה החזקה הזו תעסוק בכך, ובעזרת השם יגיעו לידי סיום בצורה חיובית".
