מלון החלומות

אחרי שלושה פופ־אפים שהתפרסו על פני ארבע שנים ובמהלכם העמידה יערה זקס אלפי אנשים, גם בגשם, בחדרי מדרגות ובכניסות לבניינים שעמדו לפני פינוי־בינוי, והפכה את ההצצה לדירות של אחרים ללגיטימית, קרו ליזמית האמנות שני דברים. הראשון, שכל בעלים של בניין בתל־אביב שעמד בפני הריסה ביקש ממנה שתעשה לו פופ־אפ בנכס; השני, שהיא חשה מיצוי וחיפשה את הפרויקט הבא. בסוף השבוע שעבר, זה קרה. אחרי שנה של עבודה, כולל היריון ולידה אמיתית, עלתה זקס ליגה, ומאירוע פופ־אפ בן שבוע, היא המציאה קונספט חדש – "אימפריאל הוטל וונדרלנד", מעין פנטזיה המתרחשת במלון "אימפריאל" בצומת הרחובות הירקון־טרומפלדור. למרות המחיר הגבוה (119 שקל לכרטיס), נחטפו עוד לפני הפתיחה עשרת אלפים כרטיסים. היזמים, זקס ובעלי המלון, מתכוונים להמשיך עם הפופ־אפ עוד כמה שבועות לאור הביקוש.

"מעולם לא הייתי קודם במלון הזה", אומרת זקס. "הבניין הוא בבעלות משפחתית, וכשאבא שלהם רצה לצאת לפנסיה, הם פנו אליי. אמרתי: 'טוב, בטח עוד אחד שרוצה, ולא מבין שזה הרבה הוצאות'. אבל קפצתי לראות, והבנתי שיש פה משהו אחר ממה שעשיתי עד היום. אחרי שלושה פופ־אפים, במימון של חברת בנייה, הרגשתי שחובת ההוכחה העצמית היא עליי, האם אנשים ישלמו כסף על פרויקט שהוא כולו שלי.

"בבניין יש משהו אינטימי, אנשים גרו שם ואנחנו נכנסנו דקה אחרי שהם עזבו”, היא ממשיכה. “במלון יש משהו ארעי, שהות של לילה אחד או שניים, ואתה לא נקשר לחדר שלך. גם מבחינת הקונספט – בדירות יש לי מטבח, חדר שינה וסלון. חדר במלון זה משהו קטן ומתומצת, ומשהו בחלל המוגבל הזה עניין אותי. בפופ־אפ זה היה בעיקר אמני גרפיטי, ציור חד־ממדי. כאן, כאוצרת, חיפשתי אמנים שיכולים לעצב חלל שלם, ויש ביניהם אדריכלים, ארט דירקטורים ותפאורנים, אנשים שיודעים לקחת חלל ולהעביר חוויה. המטרה היא להכניס אנשים למלון, ולשגר אותם לעולם מקביל".

כמו בתוך ציור של ואן גוך

50 אמנים קיבלו 37 חדרים, או חלקי חדרים, הממוקמים בשלוש קומות, ועשו בהם כרצונם. התוצאה מהפנטת. מחדר שמדמה כאילו נכנסת לתוך ציור של ואן גוך, דרך חדרים בעיצוב סוריאליסטי. באחד מהם הודפסה דוגמת מרצפת צהובה אחת של בתים תל־אביביים מפעם, על כל החדר: קירות, סדינים, מצעים, כריות נוי ומנורות. חדר אחר נצבע בסגנון של אשליה אופטית. במסדרון הגשימה אמנית חלום של ילדים רבים, וציירה במשך לילה שלם על הקירות הלבנים בטוש שחור. בחדר אחר, האמן לקח מפת פיקניק משובצת באדום־לבן, ובנה סביבה את כל האירוע, כולל דמויות עוגות קצפת ריאליסטיות.

והיו כאלו שהתייחסו למלון שבו הם מציגים. אמנית אחת עשתה קיר של כל מה שאנשים גונבים ממלונות. אמן אחר הזמין לחדר את הוריו וחבריו, צילם אותם במצלמת פולארויד בפוזות של אורחים במלון, ותלה את אלפי הצילומים על הקירות, כמחווה לפוסטרים של ילדותו.

גם לזקס הוקצה חדר, 414 מספרו, ובו שוכבות על המיטה שתי דמויות בתחתונים, ובחדר פזורים חלקי גוף כמו שיער אמיתי ועיניים, להרכבה עצמית.

בצד האפל של העיר

מלון אימפריאל היה עד לשנת 1970 בית דירות רגיל, באזור שנחשב למוקצה. כמה מוקצה? כשהחברים של נטאשה שרו ש"הירקון זורם ונשפך לים, הזונות גם", הם התכוונו לחלק הזה של העיר. אבל בשנות ה־70, בהברקה נדל"נית, החליט אשר הילרוביץ למכור את מתפרת הג'ינסים שהייתה לו ברחוב הרצל, כדי לרכוש את הבניין. שלושה ילדים היו לו ולאשתו פרידה. אברהם הבכור, תמר הצעירה, וגדעון, האמצעי, שנסע לארצות־הברית ללמוד מלונאות, חזר ב־1979 וכעבור שנתיים ניהל את המלון. ביוני 1982 קרתה טרגדיה גדולה – חודשיים בלבד לאחר נישואיו, נהרג גדעון במלחמת לבנון הראשונה. מי שלקח על עצמו את ניהול המלון היה דוד לבנת, בעלה של הבת תמר, שלמד מלונאות בתדמור, ושימש במשך שנים כחשב הכללי של רשת מלונות "דן". בנו, גלעד, היום כבר בן 38, נשוי ואב לילדים, עבד במלון בכל חופשת קיץ, “בקבלה, בניקיון, בחדר האוכל ובכל מקום שהיה צריך. שמוליק קראוס ומאיר אריאל, שגרו קרוב, היו פה כל הזמן. גם זלמן שושי היה פה, והוא תמיד נראה לי בן אדם עצוב".

העבודה במלון המיטה על גלעד שלל חוויות, לא תמיד תואמות לגילו. "כשהפכנו את המלון לדיי יוז, לפי שעות, היה מנהל של קבוצת כדורגל מפורסמת שכל פעם הגיע לפה עם בחור אחר. בת של שגריר קפצה מהחלון במשמרת שלי. אני זוכר שהיא נכנסה ופתאום שמעתי מבחוץ 'קלאק' חזק. כשיצאתי החוצה ראיתי אותה מרוחה על המדרכה. למזלה, היא לא בחרה את הקומה הגבוהה, ו'רק' שברה את האגן. פעם, כילד, נכנסתי לזוג באמצע האקט, כי העובדים, שאהבו לעבוד עליי, אמרו לי שהחדר ריק ושאגש לנקות אותו. הבחור רדף אחריי עירום במסדרונות ואני התחבאתי שעות בחדר הכביסה. זה היה כמו המלון של פולטי. מי שהתקבל אצלנו לא היה מתקבל בשום מקום אחר".

|

השקעה של מיליונים

אשר הילרוביץ' נפטר באוגוסט 2017 לא לפני שקיבל פרס מפעל חיים בתחום התיירות. מאז 2004 ניהל חתנו את המלון. השנה החליט להעביר את המושכות לגלעד, איש עסקים בתחום חיי הלילה ושותף בקבוצת אימפריאל (בר אימפריאל, לה אוטרה, בושוויק). "ברגע שאבא שלי אמר שהוא לא רוצה לסגור את המלון, אלא להעביר אותו הלאה, היינו בדילמה", משחזר גלעד. "להרוס את המבנה ולבנות משהו חדש או להשקיע 50 מיליון שקלים בשיפוץ. אופציה נוספת הייתה לתת את המלון, כמו שהוא, לאחת הרשתות, אבל לא רצינו להתחייב מולם לעשר או עשרים שנה קדימה. ואז אמרנו: אולי נציע ליערה, שהכרתי דרך חבר משותף ושמעתי על הפופ־אפים שלה, לעשות פרויקט, ללא התחייבות בזמן". מתברר שגלעד לא ירש רק את החוש למלונאות של אביו, אלא גם את החוש העסקי של סבו, והעסקה עם זקס התבררה כמשתלמת במיוחד. גלעד וזקס השקיעו בפרויקט מכספם, סכום שמגיע, לדבריה, למיליוני שקלים.

הפופ-אפים הקודמים היו בחינם. כאן ההכרטיס מאוד יקר.

"אני לא חושבת שהוא גבוה יחסית למה שקורה היום. יש לנו עלויות גבוהות וזה לא בחסות העירייה, אבל יש הנחות ויכול להיות שנפתח עוד. בפרויקטים הקודמים חברת הנדל"ן מימנה הכל, וזה ארך חמישה ימים. פה יש הוצאות משכירות ועד ארנונה וחשמל, סדרנים, אנשי תחזוקה וחומרים במיליונים. האמנים קיבלו תקציבים נכבדים ומשכורת. זה לא כמו בפופ־אפ, ולא להבין את זה זו תמימות. עובדים על דבר כזה שנה, ומשקיעים המון כדי שזה יקרה. עכשיו אין תור, הקנייה מראש, לשעה ספציפית. 25 איש בכל סיבוב, ארבעה סיבובים לשעה, כך שבכל הבניין יהיו רק מאה איש בו־זמנית. בתפיסה הציבורית רוצים כאלו אירועים, ואם זה היה כזה קל, העירייה היתה מקצה כל יום בניין".