לעבור את הקיר
בגיל 67 ריטה שוקרון עברה סוף־סוף למרכז הבמה, כפי שהגיע לה מזמן. אבל רק עכשיו, אחרי מות בעלה השחקן אשר צרפתי, היא מסוגלת להודות שהנישואים המורכבים ושנים של חיים במתח לצידו, כשקיר הפרדה שהקים בבית חוצץ ביניהם, גבו ממנה מחיר רגשי ומקצועי, ומסבירה למה לא התגרשה וטיפלה בו כשחלה באלצהיימר. זוכת פרס אופיר שכבר לא מפחדת מההצלחה, מככבת היום בהצגה 'הבן של מושיקו הגדול' בקאמרי ובסרט 'יותר ממה שמגיע לי', לומדת לפרגן לעצמה ואפילו מתחילה להרהר בדייטים
חופש יכול לבוא בהרבה צורות, ריטה שוקרון הכירה אותו בתור קיר הפרדה. אנחנו יושבות בסלון ביתה. הכל מואר וחמים, מתצוגת התכלית הנוצצת של הסירים במטבח הפתוח ועד לשולחן האוכל הגדול, ברור שזה בית שמארחים בו. חיים בו. מוזר לחשוב שבאמצעו היה, עד לפני שלוש שנים, קיר שחצה אותו לשניים: חלק אחד שבו גרו שוקרון ושתי בנותיה, ואחר שבו גר בעלה, השחקן אשר צרפתי ז"ל. ככה הם חיו כמעט עשור. "כל הסלון היה שלו", שוקרון משחזרת. "בחלק שלנו לא היה סלון, אוקיי? אבל כל מי שבא אלינו היה יושב במטבח. והדבר הראשון שעשינו כשהעפנו את הקיר זה לרוץ לקנות ספה, לא חשוב איזו. גם מכוערת. העיקר שיהיה איפה לשבת".
מתי ואיך בעצם הקיר הזה נכנס הביתה?
"נסעתי לליל סדר פסח לבאר־שבע, למשפחה שלי. אני והבנות. היינו שם כמה ימים. הוא לא בא איתנו. תמיד הרגיש שמחה גדולה שאנחנו מתעופפות לו מהעיניים. חזרנו - והיה קיר".
איך חיים ככה? זה נשמע נורא קשה.
"הקיר הזה דווקא מאוד הקל עליי".
כי לא היית צריכה להתעמת איתו יותר?
"כי אשר לא היה מעורבב איתי. תשמעי, כל בן אדם שאתה אומר לו 'אני אשים לך קיר באמצע הסלון', ישר ירגיש מחנק. גם אני הרגשתי מחנק כשהוא היה אומר: אני אשים פה קיר. כי הוא אמר לי שזה יקרה. הקושי הגדול לא היה הקיר אלא מה שהיה לפניו, החיים איתו. זה היה נורא. תופת".
תסבירי.
"שנים שאת כמעט לא נושמת, כדי לא להזיז את האוויר. את יודעת, אפקט הפרפר. את זזה, ומשהו שמה יכול ליפול. את לא יכולה לדעת מאיפה זה יגיע. תשמעי, יש אנשים שמכירים אותי מבית הספר או מבאר־שבע והיו שואלים, מה קרה לך? היית כאילו סוסה פראית".
ומה קרה לך?
"זה מה שקרה לי. אבל היום אני יודעת שאני לא יכולה להאשים רק אותו. גם לי היה מאוד נוח שהאחריות הייתה עליו. היה לי את מי להאשים. וכשהוא עשה את ההפרדה הרגשתי סוף־סוף שקט. לא לראות אותו מול העיניים כל הזמן. כבר לא חיינו יחד. לא ישנו יחד. אני ישנתי בחדר ההוא, הוא ישן פה על ספה מרוטה. אבל ברגע שהייתה ההפרדה הזאת, הרגשתי את הניקיון הזה של גבול, של כל אחד במקום שלו. וזה נתן לי המון חופש".
נדייק: חופש יחסית למה שהיה קודם.
"חד־משמעית. אבל באמת שלא בא לי להיות המסכנה. זה לא רק הוא והוא. זה גם הוא והוא אבל גם אני ואני".
צרפתי נפטר באוקטובר האחרון. את הבית המפוצל ההוא עזב כבר לפני שלוש שנים, כשמחלת האלצהיימר שלו חייבה טיפול סיעודי צמוד. "רק כשידעתי בוודאות שזהו, הוא לא יחזור יותר, התקשרתי לגיסי ושאלתי על שיפוצניק. בא הבן אדם והוריד את הקקה הזה".
את זוכרת מה הרגשת?
"יש לי תכונה כזאת, שברגעים מאוד־מאוד דרמטיים אני חוטפת ציפה כזאת. מסתכלת על הכל מהצד. מתפקדת, אבל לא שם עד הסוף. אני רק זוכרת שהאחיות שלי הגיעו והתלבשנו על הבית. אני חושבת שרחצנו אפילו את התקרה. שפכנו כמויות אדירות של מים. רק לנקות, לנקות, לנקות".
יש בך חלק שמתגעגע אליו? אפשר בכלל לדבר במונחים כאלה?
"כן. לאחרונה זה קורה לי. זה כמו רוח שנכנסת דרך החלון. זה בא והולך. אני יכולה סתם לגשת לפריזר ולהיזכר בו ולדעת שזהו, אני לא אראה אותו יותר".
× × ×
לפני חודש שוקרון חגגה יום הולדת 67. כהרגלה, היא עשתה את זה במינימום דרמה. "הביאו לי בחזרות בתיאטרון עוגה וזיקוק, ובזה תם הטקס", היא צוחקת. "גם מה יש לחגוג? זה לא גיל רומנטי, אני קשישה. וואלה זה מפחיד. מה, זהו? זה כל מה שיש? אני חיה בתחושה שהחיים עוד לא התחילו בכלל".
גם מחוץ למסך היא יפה וכנה באופן נדיר. צנועה באמת, לא כאפקט. בשנים האחרונות, כשרוב השחקניות בגילה מוגלות לתפקידי ואזה בואכה פנסיה מוקדמת, היא חווה פריחה מקצועית מאוחרת. אחרי עשורים שהתחפרה בשוחות של המקצוע, בדרך כלל בתפקידי משנה של נשים ואמהות מהפריפריה, הגיע הזמן שלה לזהור: התפקיד הראשי בסרט 'קריוקי' זיכה אותה סוף־סוף בפרס אופיר לשחקנית הראשית הטובה ביותר. היא תמיד נחשבה לשחקנית טובה וחיה בשלום גם כשלא כיכבה במרכז הפריים, או זה לפחות מה שסיפרה לעצמה. דמותה של טובה, הדיווה מעיבורי חולון שמסרבת להיכנע לגיל ולדעיכת התשוקה וחיי הנישואים שגילמה ב'קריוקי', היא לדבריה ההפך המוחלט ממנה. אבל דווקא היא גרמה לשוקרון לצאת מההשתבללות הצנועה שאפיינה אותה שנים. כמו טובה, גם היא דרשה, וקיבלה, תשואות מהקהל ומחברי האקדמיה. בניגוד לטובה, היא אפילו לא ידעה שהיא כזאת.
בראיונות אחרי הזכייה סירבה להתענג על ההישג. "עשו פעם קלוז־אפ על פנים של אישה, גם כשהיא יולדת וגם כשהיא עושה אהבה, וגילו שאי־אפשר היה להבדיל בין הכאב לעונג. זה מה שהרגשתי כשזכיתי", היא נבוכה. "תראי את הטמטום, יש אופציה אחת מתוך חמש שזו תהיה אני? יש. שלא לדבר על זה שלא היה אחד בטקס שלא אמר לי: 'זה שלך הערב'. שאלו אותי: 'תגידי, לא הכנת נאום?' לא. כי מה לי ולפרס אופיר? לא האמנתי. וכשהתברר שזכיתי הייתה פשוט בהלה. רציתי לברוח, אבל לא היה לאן. היה מבהיל. ומענג. מה שאת רוצה".
אולי יש משהו מפחיד בהצלחה מבחינתך?
"אני חושבת שלכל שחקן יש איש קטן על הכתף שאומר לו תיזהר, עוד רגע קולטים את הבלוף שלך. גם עכשיו זה קורה לי. אני עדיין מרגישה שאומרים עליי: אז מה אם היא קיבלה פרס אופיר? היא כלום ושום דבר. זאת מלחמה אינסופית".
את משחקת עכשיו בהצגה 'הבן של מושיקו הגדול' בתיאטרון הקאמרי אלמנה ואמא של שף (עמוס תמם). גם בסרט של פיני טבגר, 'יותר ממה שמגיע לי', את אמא שמנסה להפריד בין בנה לאהובתו העולה מרוסיה. ואיך חוזרים אחרי תפקיד ראשי כמו ב'קריוקי' לתפקידי משנה?
"קודם כל אין הרבה תפקידים כמו 'קריוקי'. אני גם מודה שהמחשבה הראשונה שעברה לי בראש כשקיבלתי את המחזה, עם הדמות של מירי, הייתה: אה, אוקיי, שוב רוצים ממני את האישה הכנועה מהפריפריה. ופתאום אני קולטת שזה רחוק מזה. יש פה תהליך. הדבר המקסים במירי זה איך היא מתחילה, ואיפה היא מסיימת. בהתחלה, כל מה שהיא רוצה זה שהבן שלה יחזור לארץ. היא עושה לו מניפולציות כדי שיישאר ושייקח את החומוס של אביו שנפטר, שהכל ימשיך כמו שהיה. רק ברגע שהיא מוותרת, היא מקבלת עוצמה. דווקא בזה שהיא שחררה היא לקחה אחריות על החיים שלה. בעיני זה ניצחון אדיר.
"לגבי הסרט, אני רוצה להחמיא לפיני, הבמאי, שהוא גם שחקן. אני נורא מופתעת וגם שמחה לראות שחקן שלוקח את גורלו בידיו, שבוחר להוביל ולא להיות מובל. אני מעולם לא עשיתי את זה. כל אחד שמתקרב מילימטר למקצוע הזה יודע כמה זה מורכב וכפוי טובה להיות שחקן ופיני לא ויתר, ישב וכתב תסריט. וזה לא פשוט. זה ענק".
מה את יודעת בגיל 67 על המקצוע שלך, שלא ידעת פעם?
"זה לא שלא ידעתי. אבל ידעתי בראש, לא בלב. נורא מיהרתי להאשים אחרים שזה לא קרה לי, להפיל את זה על אשר או על הילדות שהיו קטנות מדי. הקטע עם המקצוע הזה, זה שהוא תובעני ואתה לא מסוגל לעשות איתו שום דבר נוסף. כלום".
אבל היה בך חלק שרצה יותר.
"רק תיאורטית, לא באמת. עובדה שאת הלב שלי שמתי במקום אחר. בילדות".
יכול להיות שאם היה לך פרטנר טוב להורות, היית נוהגת אחרת?
"חד־משמעית".
ויכול להיות שההתמסרות הטוטאלית לאימהות הייתה גם בריחה מתחרות עם צרפתי? הוא בכלל פירגן לך כשחקנית?
"לא. היה לו אגו מפה ועד אלסקה בערך. זה גם לא הגיע למצב שבו הוא היה צריך להגיד לי לא לקחת תפקיד. אני כבר הבנתי לבד".
זה מה שחשבתי.
"את אומרת דבר נכון. מצד שני, זה מקצוע שמנוגד לחיי משפחה. מה, להגיד לילדה שלי שאין לי זמן אליה? כלום לא שווה את זה. כלום. (מהרהרת) למרות שיש מלא אמהות, גם במקצועות אחרים, שעושות את הג'אגלינג הזה. אבל אני אף פעם לא חייתי את החיים שלי בזהו, זאת הזדמנות שלא תחזור יותר. תמיד חשבתי שמקסימום אעלה על האוטובוס הבא".
זה באמת קרה?
"ברור שלא. אבל גם אין לי חרטות גדולות. יש חרטה כללית על זה שגם כשיש תפקיד מקסים ואני רוצה לשחק, לא תמיד יש לי את הפניות הנפשית. אני חיה את החיים בעומס. זה עומס שאני עושה לעצמי".
תסבירי.
"הבנות שלי והאחיות שלי צוחקות עליי שאני נהיית יותר ויותר דומה לאשר. כל עבודה שהוא התחיל, תמיד היו לו פרנויות מפה ועד ירושלים. מה הוא חושב לעצמו, שהוא לוקח את כל הפוקוס? מה הוא חושב, שאני לא מבין? הכל רק קונפליקטים שנובעים מערך עצמי נמוך. ואני הייתי יושבת, משתגעת. ראיתי שחקן שאני מחשיבה כשחקן הכי טוב בארץ. אישיות? דרעק. אבל כישרון ענק. ומה קורה לי היום? אותו הדבר. פרנויה. הרגשה שאני לא טובה מספיק. אחותי הקטנה כבר קוראת לי אשרית".
זה מקצוע מאוד אכזרי לנשים מתבגרות. איך מתמודדים עם הדרישות הפנימיות והחיצוניות?
"אני רואה שחקנים עם כרס, שנראים כמו הצרות שלי, מקבלים תפקידי מאהבים והכל סבבה. לפני 'קריוקי' כל מה שעשיתי זה פילאטיס באינטנסיביות. לכן כשמשה (רוזנטל, ג.ב.ח) הבמאי, לא החליט לגבי הליהוק, אמרתי לו: מהר־מהר, לפני שהכל ייפול. לכן גם נדלקתי על התפקיד, כי זאת אישה שעוד רגע תפסיק להילחם, תפסיק לחלום. כל החיים הרגשתי בנוח בעור שלי והיום אני מסתכלת על עצמי ולא מזהה בכלל".
ואיך היית רוצה להיראות?
"כמוני בהווה, רק בלי השנים".
× × ×
בהווה אי־אפשר לנתק את הרנסנס המקצועי ששוקרון חווה כשחקנית מהביוגרפיה האישית שלה. ספירה אלטרנטיבית תלמד שמעבר ל־67 חורפים, היא חגגה לאחרונה גם שלוש שנים למלחמת העצמאות הפרטית שלה. היא וצרפתי ז"ל היו נשואים 36 שנה, עד למותו. למרות הזוגיות המורכבת, מעולם לא התגרשו. ועדיין, מאז שעזב לבית האבות נראה שהיא חיה את חייה במלאות שלא הייתה בהם לפני כן.
היא הכירה אותו בגיל 27, כשביים את 'וויצק' בתיאטרון המדרגות. שוקרון הייתה אז פרח שנקטף מלימודי משחק בחוג לתיאטרון באוניברסיטת ת"א. הוא במאי ושחקן, מחלוצי הפרינג' בישראל. בהתחלה ההידלקות הייתה מקצועית בלבד. היא הייתה בזוגיות, הוא בהליכי גירושים. את חוסר הביטחון, היא אומרת, כבר הביאה איתה למערכת היחסים. "לפעמים אני רואה קטעים שלי, מסרטים שעשיתי עוד הרבה לפני שהכרתי את אשר. ואני מסתכלת ואומרת, מטומטמת, איך לא הסתובבת בעולם בידיעה שאת יפה? למה לא? למה לא הרגשת את זה?"
ומה את עונה לעצמך? שלא אמרו לך?
"אמרו לי. לא יודעת איפה זה הלך לאיבוד".
הבקיעים הראשונים בנישואים הופיעו לאחר לידת בתם הבכורה. "במקום אבא, אמא וילדה, גיליתי שיש לי שני ילדים. זה לא נורא, כי אפשר לטפל בשני ילדים, אבל לא כשאחד מהם מפריע כל הזמן כי הוא מתעצבן שלא מטפלים בו. הוא פשוט שיבש הכל".
את מבינה היום למה לא קמת אז ועזבת?
"אני חושבת שאני נורא־נורא פרימיטיבית. באמת. שמרנית, במובן הכי־הכי עמוק. גם לקחתי מההורים שלי דוגמה רעה ממש לזוגיות".
מה היה רע שם?
"אבא שלי לא היה בעל נאמן. הוא היה איש עם המון כריזמה, חתיך, נראה טוב. כולם נמשכו אליו. אמא שלי, מאז שעלינו לארץ, הייתה מטפלת בשלוש בנות וכל־כולה בבית. הוא היה שר החוץ. אבל היא ידעה. וכל החיים הם רבו על זה. תמיד היו ריבים ומתח בבית. גם בתקופה טובה, הייתה תחושה שעוד רגע זה ייגמר. וכשהייתי יושבת עם אבא שלי לשיחה הייתי שואלת, אבל למה אתם לא מתגרשים? תשחררו כבר אחד את השנייה, כי סבלנו נורא מהיחסים שלהם".
ומה הוא ענה לך?
"הוא תמיד אמר לי, איך שלא תסתכלי על זה, יותר טוב שיש אבא ואמא באותו בית. המסרים האלה נטמעו בנו. כמו שאמא שלי תמיד הייתה אומרת שאישה אסור לה לבגוד כי זה יתנקם בילדים. בכל מקרה זה לא היה רלוונטי מבחינתי, כי שקרים מכניסים אותי להיסטריה. כששואלים למה את תמיד חייבת להגיד את האמת אני אומרת שלי זה יותר קל. בכל הנושאים. בכל הרמות".
היה רגע בנישואים שלך שאמרת לעצמך, הנה אני משחזרת את הבית של ההורים שלי?
"בוודאי. למרות שלאשר הייתה תכונה אחת שאולי בגללה החזקתי מעמד, כי הייתה גם הדבר החיובי היחיד שראיתי, שהוא היה נורא נאמן. הוא היה איתי. לא שקרן ולא מתעתע. הוא היה שם".
מה עדיף, להיות יחד בלי אהבה - או להתגרש?
"אני יכולה לתת לך שתי תשובות: אחת רגשית ואחת מהראש. מהראש אני אומרת שלהתגרש, כמובן. חד־משמעית. רגשית, אני עוד תקועה לצערי במה שאבא שלי היה אומר, שהכי חשוב שאבא ואמא יהיו באותו מקום. פשוט תקועה שם. באמת. היום אני גם מבינה שיש בנישואים מלא דברים דמיוניים, דברים שאתה מאמץ לעצמך. נגיד התחושה שאני מוגנת, לא משנה שבנישואים שלי לא קוים שום דבר שהובטח לי, אבל שום דבר! אבל התחושה הייתה שאם אני לבד, אז אני כאילו בלי הגנה. לא חשוב שאת נשואה ומפחדת ולא מוגנת באמת. היום אני מבינה שתחושת ההגנה הזאת הייתה דמיונית. זה היה קשקוש".
בשלב מסוים עזבה שוקרון את הבית עם שתי בנותיה, אבל אחרי שנה חזרה. "היה לי אז עניין בריאותי והיה צריך להיות לנו דיון בבית משפט ופחדתי כבר לגור בדירות שכורות. לא ידעתי איך תסתדר הפרנסה, עם שתי בנות. אז אמרתי לו: אפילו זמנית, אתה תעזוב את הבית ואנחנו נחזור. הוא לא אמר לי לא, כי אם הוא היה אומר, יכול להיות שהייתי מתארגנת אחרת. ואז הגענו ולא עלה בדעתו לעזוב את הבית. וככה נשארנו".
זה בילבל אותך? את זוכרת את עצמך בסיטואציה הזו?
"זה היה נורא. את יודעת שכל התופת הזאת עוברת עלייך, אבל מול הבנות..."
את משדרת להן שהכל בסדר?
"לא, הן תמיד ידעו שזה לא בסדר".
× × ×
קשה לזהות את הסימנים הראשונים של דמנציה, בטח אצל שחקן מיומן כמו צרפתי. אבל שוקרון הבינה שמשהו רע קורה כשבעלה, האיש מעבר לקיר, התחיל ללכת לאיבוד. "היו כמה פעמים שהתקשרו אלינו מדיזנגוף סנטר. שיש פה בן אדם בשם אשר והוא אומר שיש לו בת בשם גאיה ולא יודע לחזור הביתה. אז את שולחת אותו מהבית עם מחזיק מפתחות ועם השם. אחר כך גם את זה הוא מאבד. את יודעת, זה תהליך. ובתוך הבית זה להגיד את אותו משפט 200 פעם. להשאיר גז דלוק. ואז כל מיני דברים הולכים ומחמירים".
ואת מטפלת בו עד יומו האחרון. איך זה מתיישב עם המשקעים ביניכם?
"כשהוא חלה ויצא מהבית הייתה לנו הזדמנות לתקן, ולנקות את כל הג'יפה שהייתה בינינו. הוא הפך לילד קטן ומפוחד. ואני פתאום בגלל שכבר לא חששתי ממנו, הייתי פנויה שוב לראות מה שאני אוהבת. והרגשתי נורא טוב, אמרתי וואלה, כל הכבוד כי יש פה ילדות שזה אבא שלהן. זה הדבר הכי יקר להן. זה כאילו היה יותר נכון לי".
זה היה בשבילך, בשבילו או בשביל הבנות?
"תראי, תיאורטית, לא הייתה להן דרישה ממני להישאר נאמנה אליו עד הסוף, ללכת לבקר אותו, לטפל בו. זה בא מתוכי, אבל בזה שעשיתי את זה הקלתי עליהן נורא. ותכלס. מה אני רוצה? שיהיה להן טוב. זה הכל. אני רק זוכרת שאחרי שהוא נפטר, מתוך כל הכאב הזה, הבת שלי מסתכלת עליי ואומרת: וואלה אמוש, שיחקת אותה. להיות אלמנה זה יותר קול מסתם גרושה".
ויש לך מישהו עכשיו?
(נבוכה).
את לא רוצה?
"אני דווקא רוצה, אני חושבת. יכול להיות. אני לא יודעת. (צוחקת) אולי?"
אולי זה מפחיד אותך? או שפשוט שמת את זה בצד?
"לא יודעת איפה שמתי את זה בכלל. אחרי טקס אופיר התקשר אליי פתאום מישהו. שולח לי הודעה. אמר לי: מה אכפת לך, את כל כך מסקרנת אותי. רצה נורא להיפגש".
נו.
"אמרתי לו, תקשיב. אני בקושי מצליחה להיפגש עם אנשים שאני מכירה, על אחת כמה וכמה בן אדם שאני לא מכירה. אני לא יכולה עם הלחצים האלה. פשוט תרד מזה. (נאנחת) והוא רצה לאפות לי עוגה, תארי לעצמך".
וחוץ ממנו, לא מנסים להתחיל איתך?
"מי. איפה".
אמרת פעם שאת חיה בעיקר בשביל הילדות. והיום?
"קצת יותר בשבילי. בן אדם משתנה מילימטר במשך החיים שלו וזה המון. אם הוא זז קצת, סימן שהוא עשה עבודה".
