חוכמת הקרואסון

שוק מובר ברובע החמישי בפריז, חורף קר, עשור אחורה. בבוטיק יין קטן ממתינה שרון היינריך, יוצאת שב״כ שהלכה אחרי החלום להיכנס אל סצנת הפטיסרי הפריזאית ומעבירה סיורים קולינריים בעיר. גלי הדרי, מנכ״לית של חברת מחקר שקבעה איתה סיור, עולה מתוך תחנת המטרו אל רחבת הדוכנים. אף אחת מהן לא יודעת שהסיור שלהן בפריז לא עומד להסתיים בסופו, ושיהפכו לשותפות ולבנות זוג.

״אני פוגשת בלונדינית מסולסלת עם חיוך רחב ואנרגיות מטורפות, עם מין חמימות כזאת״, משחזרת הדרי, בראיון שמתרחש בביסטרו עמוס ברובע ה־15 בפריז, רגע אחרי סיור שהעבירו יחד ורגע לפני שיעלו לבית שלהן כאן, שהן מכנות ״הצימרון דה לאקס״, לאכול סלט עם טחינה ישראלית.

״טסתי לכנס במרוקו והארכתי את הקונקשן בפריז, לא זכרתי מתי בפעם האחרונה לקחתי חופשה והייתי בצומת דרכים. סיימתי מערכת יחסים והייתי רווקה, לבד בפריז. אני לא יודעת מה כתבתי בד״ר גוגל, אבל מה שעלה היה הבלוג של הגברת פה. ראיתי שהיא כותבת על כל הבולנז׳רי והפטיסרי בפריז ושהיא גרה כאן, ואמרתי לעצמי, ׳הישראלית הזאת, כל חלום חיי אצלה בבלוג. חצופה, אני צריכה לפגוש אותה׳. כתבתי לה אימייל די ארוך עם כל קורות חיי, לא הכרתי אותה אבל שפכתי לה שם הכל. כל הזמן חשבתי איך היא עובדת מול שפים שאני חולמת עליהם מגיל עשר בערך, וכל אחד מהם הוא כמו אלוהים. ואני מפרגנת, אבל ירוקה מקנאה״.

היינריך: ״הייתי בת 35 וסיפרתי לה בסיור שאני כבר רוצה לחזור לארץ, להכיר את בן הזוג שלי, להקים משפחה ועניינים. אני אוהבת היכרות אינטימית עם המסיירים, תראי מה קרה לי, עם גלי אני בסיור הארוך של חיי״.

בעוד הדרי (54) אסופה ושקולה, מעט מכונסת, הקינוח המריר והמתוחכם, להיינריך (46) יש אנרגיה של הבונבון הכי צבעוני בוויטרינה. זה שמושך אותך מיד. יחד הן נראות כמו תאומות, רק עם מבנה אישיות הפוך שהשלים יחד אימפריית תוכן וקינוחים שנבנתה מתוך דירה של 28 מטרים. עמוד האינסטגרם שלהן מונה מעל 600 אלף עוקבים ומסחרר חובבי פחמימות מכל העולם. ״יום אחד קפצה עלינו בפסטיבל 'סלון השוקולד של פריז' מישהי שאמרה לי, ׳אני עוקבת אחריכן ואני מאיראן׳. הייתה גם יפנית שעצרה אותנו ברחוב בקיוטו כשהגענו לשם״. יש להן טקסים קבועים אליהם התרגלו העוקבים, כמו טקס בציעת הקרואסון בבוקר, אחרי ששרון חוזרת מהריצה וגלי מכינה שתי כוסות קפה זהות. אל הפריים של הטרסה והנוף לאייפל נכנסים שני מאפים שונים בכל יום, ורשרוש בצק העלים המתפצח מכונה אצלן ״הסאונד״.

״פייר הרמה היה הראשון שפתח לי את הדלת, במודיעינית קוראים לזה אות סמכות", מספרת היינריך, "מי שידע שיש לי חיבור עם פייר, מיד שמח לשתף פעולה. הוא אבי אבות הפטיסרי הצרפתי שאנחנו רואים היום, הראשון לעבוד לפי קולקציות קינוחים, לדבר לתקשורת, שהנגיש את הקינוחים לקהל לא כמשהו שרק אוכלים, אלא שמקושר לאופנה ולאסתטיקה. לפני עשר שנים היה חג המולד והוא הגיע לחתום על הספרים שלו. החלטתי שאני חייבת להשיג איתו ראיון, למרות שהיה לי בלוג בעברית ומה זה מעניין אותו בכלל. בצרפתית השבורה שלי אמרתי לו שאני רוצה לכתוב עליו כתבה, והוא הצביע לי על מישהי שעמדה לידו ואמר לי, ׳דברי איתה׳. חודש אחרי זה הייתי אצלו בראיון ולקחתי איתי את מרטין, צרפתייה שעבדה איתי בשגרירות בצרפת שבה עבדתי אחרי השב״כ. לקחתי אותה כי פחדתי שאני לא אצליח לדבר מהתרגשות. הכתבה התפרסמה וזאת הייתה אות הסמכות בשביל כל מי שרציתי לראיין אחר כך. אף ישראלי לא דיבר איתו קודם והרגשתי שנגעתי בכוכב״.

השנה הן כבר היו מעורבות בהגעתו של הרמה לשפוט בריאליטי הישראלי ״הקינוח המושלם״; היינריך עצמה מוזמנת לשפוט בבתי הספר הטובים לפטיסרי בפריז, אקלר עוצב בדמותה, לסיורים שלהן יש רשימות המתנה ודירת 28 המטרים שודרגה לאחת גדולה. ״קיבלתי קארט בלאנש לכל המטבחים ולמאחורי הקלעים. עד היום, כשאני רצה מול האייפל או על הנהר, יש לי דמעות. 12 שנה אחרי אני עדיין לא מאמינה שאני חיה את החלום של עצמי״.

הדרי: ״אני אף פעם לא חלמתי כל כך רחוק, רציתי להיות טבחית. ושפייר הרמה ילמד אותי״.

היינריך: ״ותראי, היום פייר הרמה שולח לך לבבות בווטסאפ״.

אל תשכחי את פריז. שרון היינריך (מימין) וגלי הדרי

× × ×

את החיידק הפרנקופילי חטפה היינריך בתיכון אליאנס בחיפה, שם גדלה. ״הייתה לי מורה להיסטוריה שלימדה אותנו את תרבות צרפת, קולינריה, אמנות ושירה, והביאה לכיתה בגט, קממבר ועוגיות מדלן. מהבית הכרנו רק לבן, קוטג׳ ולחם אחיד, וכשהיא הביאה דברים כאלה לכיתה זאת הייתה תגלית, נפקחו לי העיניים. היינו עושים ערבי תרבות צרפת בבית הספר, מדברים על שאנסונים ועל גבינות, ושלושה מהחבורה נשרטו קשות והיום הם גרים בפריז. אני ביניהם. במהלך התואר הראשון הכרתי בחור ונהיינו חברים ללימודים, הוא לא אמר אבל אני הבנתי עליו שהוא עובד בשב״כ וסיפרתי לו שגם אני הייתי רוצה. הייתי בת 22 בערך והתגלגלתי לשבע שנים בשב״כ בתפקיד מבצעי. הייתי אחראית על סיכול פח״ע בתקופה הכי מטורפת של ישראל, באינתיפאדה השנייה. כל יום פיגועים. מצד אחד אני נמצאת במקום הכי מרתק שיש בישראל לעבוד בו, ומצד שני אין לי חיים״.

איך נראות השנים האלה?

״אני חיה בשביל להציל אנשים, שזאת תחושה טובה, אבל חוזרת הביתה בראש עם 20 הרוגים. מתפוצץ אוטובוס, מתפוצץ בית קפה. התחושות קשות, ובינתיים החיים הפרטיים שלי הולכים ודועכים. בשביל הרוגע הייתי אופה, חוזרת הביתה בשעות לא שעות, זורקת את הביפר ונכנסת למטבח. זאת הייתה הנחמה שלי. חוזרת ומתחילה להקציף. מי שמבשל ואופה אוהב להאכיל אנשים. בנו מהלוגיסטיקה של השב״כ שולחן קטן ליד החדר שלי, הייתי שמה שם את הקינוחים ועושה במשרד הפי האוור, כל יום כל היום. כל חצי שנה הייתי טסה לפריז לשבוע או לוויקאנד, ותמיד משלבת בזה תערוכה של שוקולד, או של אפייה, או קורס קטן בקורדון בלו. בכל פעם שהייתי באה לפה הרגשתי איך הלב שלי נפתח. הרגשתי שזה המקום שלי. גיליתי כאן את העולם של הקינוחים, ואיך כמו שיש לואי ויטון ושאנל, ולכל אחד יש את המיתוג והאריזות שלו - ככה גם בקינוחים״.

דבר זר לישראל, אז.

״בארץ באותה תקופה קפולסקי ואפרופו נחשבו וואו. אמא שלי הייתה לוקחת אותי לקפיטריה של המשביר לצרכן לנס קפה וסברינה. אלו היו החיים, בין פריז למרתפי השב״כ. לא באמת מרתפים, אבל מרתפים בנפש. ואחרי שבע וחצי שנים של קביעות, פנסיה תקציבית, ‘נקודות ספורט’, תואר שני במשפטים וכל מה שרוצות אמהות יהודיות, החלטתי, בגיל 31, שאני עוזבת הכל. וזה לא היה כמו היום, שכולם חיים בתפיסה של ׳אני מגשים את עצמי׳. לעזוב קביעות ופנסיה תקציבית היה סנסציה. היה דיבור על זה בשירות, איך מישהו עושה דבר כזה. היו מגיעים אנשים מהשב״כ לסיורים ואומרים לי, ׳קחי אותי שרון, גם אני רוצה להגשים את עצמי׳. עשיתי פרידה עם הרבה קינוחים והלכתי ללמוד פטיסרי אצל אסטלה״.

ראית את עצמך הופכת לקונדיטורית?

״אצל אסטלה הבנתי שפטיסרי זה התחום שלי ואני מאוד אוהבת אותו, אבל שאני לא רוצה להיות במטבח. כי יש הבדל בין להכין קינוחים לחבר׳ה לבין כל היום להיות במטבח. אמרתי לעצמי שאם זאת העוגה, אני יכולה לעשות איתה הרבה דברים. אני יכולה לצלם אותה, לכתוב עליה, להרצות עליה. לא בהכרח לשבת במטבח. אבל רק בעשור האחרון ישראל עשתה קפיצה בתחום הקולינרי, ולא הבנתי איך עושים את זה בארץ אז״.

חברה ששאלה אותה, “מה היית עושה אם לא היית מפחדת׳ עזרה לדברים להתבהר, והיינריך ארזה את חייה ועברה לפריז. ״מכרתי את כל הרהיטים שאספתי ולפני 12 שנה בדיוק באתי לפה. לא היה לי כלום, סידרתי לעצמי את העבודה בשגרירות בצרפת כדי שיהיו לי עוגן ואישור שהייה. בבקרים הייתי קניינית במשלחת הרכש של משרד הביטחון, ואחר הצהריים הייתי עוברת בין פטיסרי לשוקולטרי ומתחילה להציג את עצמי״.

דופקת על דלתות.

״כן, והדלתות היו אז סגורות. לא היה אינסטגרם, פייסבוק היה בחיתוליו, הם לא הבינו מה אני רוצה מהם. הם לא מוכרים אקלרים לישראלים, אלא למי שגר מעל הבולנז׳רי. וגם תיירות קולינרית לא ממש הייתה, ישראלים התעניינו באייפל, בשער הניצחון. אמרתי להם שאני רוצה להכיר אותם לישראלים, גם אם לא כל יום יקנה כאן ישראלי קינוח בשמונה יורו. והתחלתי לכתוב בלוג. בהתחלה היו שבעה קוראים: אמא שלי, אח שלי וכמה חברים שכפיתי עליהם. הייתי כותבת לכמה אתרים ולעיתון ‘הארץ’ ובניתי שוק שלא היה קיים, של ישראלים שמתעניינים בפטיסרי צרפתי. כי כאן, בתקופה שלנו כילדות היה אולי פטיסרי מזרח אירופי, לא של קינוחים קטנים אלא של שטרודל ושמרים, ואת אגף עדות המזרח, שאלה ספינג׳ ובקלאוות והמתוקים המזרחיים. זאת הייתה התקופה שמישהו הביא טובלרון מחו״ל ונישקנו לו את הידיים. היום אתה לא נוגע בטובלרון, זה קטסטרופה. הבלוג תפס תאוצה ואנשים התחילו לומר לי, קחי אותנו למקומות שאת כותבת עליהם. נפל לי אסימון, גם להיות כל היום עם אנשים, גם להעביר את התשוקה שלי לאנשים וגם שהמשרד שלי יהיו הרחובות של פריז״.

× × ×

גלי הדרי גדלה בנהריה ואת התשוקה לקינוחים פגשה גם היא כילדה. ״לא הייתה איזו טלוויזיה שתגרום לי, כילדה בת חמש, להגיד להורים שלי ׳אני רוצה להיות שף־סלב׳. זה נבע אצלי מיצירתיות, ממשיכה לאמנות. העוגה שלי תמיד הייתה חייבת להיות יפה. היינו עושים שתי עוגות, עוגה לבנה - ועוגה שאסור היום להגיד את שמה, ‘עוגה כושית’, ותקעתי עליהן פרחים, ענפים ושבלולים. כשמצאתי באנציקלופדיה את הערך על צרפת, בירת הקולינריה העולמית, זימנתי את הוריי לפגישה, אמרתי להם שאני הולכת להיות טבחית ואז אסע לצרפת ואלמד בקורדון בלו במקום באוניברסיטה. בבית שלנו לכל אחות היה מסלול ברור עם תוכנית חיסכון לאקדמיה, כדי להיות רופאה, עורכת דין, מהנדסת. הסבירו לי בבית שזה פחות יקרה, וייאמר לזכותם שהם שיתפו פעולה בכל זאת. נתנו לי לגשת למטבח ולאפות למשפחה ולחברים, וכשההורים טסו לחו״ל הם ידעו שלא מביאים לי לגו ולא נעלי אדידס, אלא סירים, סכינים ומגזינים, כי רציתי לדעת מה אנשים אוכלים מעבר לגבולות ישראל״.

הדרי התגלגלה לבסוף להייטק, ושוב, כמו שרון, מצאה את עצמה גם היא לשה ומקציפה בלילות. ״הייתי חוזרת ב־11 בלילה מיום ארוך בעבדות המודרנית, ובמקום לישון מתחילה לאפות או לבשל. כשישראל התחילה להתפתח קולינרית ודברים התחילו לזוז הייתי עמוק בקריירה ואהבתי את מה שעשיתי, ומצד שני, שלושת רבעי הלב שלי היו במטבח. הייתי שותפה להקמה של סטארט־אפ טכנולוגי והיה לי ברור שנצליח, אני הולכת להיות אישה מאוד אמידה ונעשה אקזיט גדול. זה היה בדיוק בהתפוצצות הבועה. הלכתי למסעדות בתל־אביב ובהרצליה, כמו סבסטיאן, מסה, קפה שיין וקופי בר, ורציתי לבדוק איך הביזנס הזה עובד, לא מתוך מקום של לבשל, אלא איך מנהלים מסעדה ברמה העסקית לפני שאני עושה צעד ופותחת מקום משלי. במשך שנתיים עשיתי איתם ברטר - אני אתן להם ייעוץ עסקי בחינם, והם ייתנו לי להיות טבחית מן המניין. אבל בינתיים כל חלומותיי על אקזיט גדול ועל התעשרות התפוצצו, בגלל דרמה גדולה שקרתה אצלנו בסטארט־אפ והיינו צריכים לסגור אותו. הכל הלך. לא הייתי אישה עשירה אלא בדיוק ההפך, החסכונות שלי הלכו כי שמתי אותם בסטארט־אפ, החלומות התנפצו והייתי צריכה לייצב את עצמי ולחזור למסלול השכירות. הייתי בת 34 כשזה קרה ועשיתי כמה תפקידים בכירים, בתפקיד האחרון הייתי מנכ״לית של חברת מחקר בינלאומית שעשתה מחקרי שוק למוצרי אלקטרוניקה וטכנולוגיה״.

החיבור ביניהן, שניצת בסיור, הפך לזוגיות שהיממה את שתיהן. ״בסיור הכל היה מאוד מקצועי ואני בכלל הייתי באוריינטציה של בני זוג, גברים״, נזכרת היינריך. ״באינטרקציה בינינו, בווטסאפ, התחלנו לספר על עצמנו והיא סיפרה שהזוגיות האחרונה שלה הייתה עם בת זוג. זה הדליק אותי. הייתי במקום שמה שמרגיש לי נכון - אני עושה, הייתי מאוד קשובה לעצמי. ובאותו רגע שהיא סיפרה את זה הרגשתי שזה מעורר אצלי רגש של סקרנות. אז בדקתי את זה. בלי חששות או לחץ. הייתי בדיוק ביריד ספרים קולינריים כשהיא כתבה את זה, וממש התרגשתי מהמידע הזה. הבנתי שהיא מעניינת אותי כבן אדם מעבר לזה, אבל לה זה היה מוזר, כי סיפרתי לה שאני רוצה לחזור לארץ ולהכיר בן זוג. ולא היה לי ניסיון עם נשים״.

חשבת על עצמך ועל אהבה בלי גבולות גזרה.

״עד היום אין לי הגדרות, אנשים שאלו אותי, ׳רק בגיל 30 הבנת שאת בקטע של בנות?׳ אבל זה לא האישיו בכלל מבחינתי. רק הקשבה אמיתית למה שעושה לי טוב. אני זוכרת את עצמי מספרת לחברים, בשיא הטבעיות, ׳אני מאוהבת באישה׳. זה היה בפברואר, וביוני היא כבר הגיעה שוב לפריז. חיינו על הקו שנה וחצי ואחרי זה היא באה לגור כאן. לא גיליתי על עצמי שאני ‘אוהבת בנות’ פתאום, פשוט התאהבתי בגלי. אני זוכרת איפה עמדתי בפריז כשהתקשרתי לאמא שלי, ואמרתי לה שגלי, שמגיעה אליי לביקור, היא לא סתם חברה, שאני מאוהבת בה. והיא אמרה לי, ׳אני רוצה להכיר אותה. עכשיו אני מבינה למה את מאושרת׳״.

הדרי: ״הופתעתי, ממוש היא קומפיוטר־על־חלל שלא המציאו כמותו, היא חושבת מאה צעדים קדימה, היה לי ברור שהיא רוצה לחזור לארץ למשפחה ולחתונה ולא הבנתי פתאום מה היא רוצה״.

הפכת אותה.

היינריך: ״לגמרי. ואני הצלחתי להביא אותה לפריז״.

הדרי: ״ידעתי כמה היא רגישה ופחדתי לפגוע בה. הייתי לפני זה עם בת זוג אחת, וקודם הייתי עם גברים. כשזה הסתיים היה לי ברור שיבוא נסיך. גם אני לא מגדירה, אבל לא חשבתי שאני נמשכת לנשים. פתאום התפרץ פה משהו רגשי. חשבתי שאני לא רוצה לפגוע בה, מה, נשתעשע? ואם זה לא יצא ואני לא ארצה, אז היא תיפגע? הכי רציתי אותה בתור חברה״.

היינריך: ״אמרתי לה שאם צריך אני מוכנה לחזור לארץ, והיא אמרה לי ׳לא, לא, לא, מה פתאום. אני התאהבתי בממוש. אני רוצה ממוש בפריז, לא ממוש בישראל. אני באה אלייך’״.

הדרי: ״השיא עוד היה לפניה, יצא הספר שלה ואנשים באו לסיורים איתה בפריז, אז עכשיו לנטוש את כל זה? אני בינתיים התפטרתי והחלטתי שאני באה ונראה מה יהיה. אהבה היא כוח מניע״.

היינריך: ״התחתנו בעיריית הרובע ה־15, המשפחות שלנו הגיעו וגם רותי, המורה שלי מהתיכון. החתונה השנייה הייתה בבית ינאי, חיתנו אותנו יונה אליאן וששי קשת שהם חברים טובים, יש להם דירה כאן בפריז והכרנו אותם בזכות הפרנקופיליות שלהם״.

× × ×

הנוכחות האינטנסיבית של היינריך ברשת התפתחה באופן טבעי לשיתופי פעולה מסחריים, כמו זה עם הרשת La Maison du Chocolat. ״עיצבו אקלרים עם המשקפיים הקטנים של הלוגו שלנו. זה המותג הכי קלאסי והכי מפורסם אולי בצרפת, כל אישה בת 40 ומעלה גדלה עליו, ופתאום הלוגו שלנו על הוויטרינות שלהם לחצי שנה. מרטין, שעבדה איתי אז בשגרירות ובאה איתי לראיון עם פייר הרמה, באה להשקה של האקלרים שלנו והיא דמעות בעיניים, היא אמרה לי, ׳שרון, כילדה היו לוקחים אותי לכאן לקנות שוקולד ואת עכשיו על השמשות! היא תיווכה לי כמה זה גדול״.

הסיורים הקולינריים בפריז הפכו בינתיים למפעל משותף של שתיהן. ״אני באה לסיור בכל מצב, אני יודעת שאנשים מזמינים סיורים עוד לפני הטיסה, חודשים מראש. היה איזה יום שהייתי חולה ברמה של לא לצאת מהבית, והצענו למסיירים לעשות את הסיור עם גלי ואם הם לא ירצו, נחזיר את הכסף ונבין. אבל הם רצו מאוד וגלי קפצה למים של הסיורים, הכפלנו את הכוח שלנו ובנינו את זה ברמה שכמעט לכל יום יש רשימת המתנה. אנחנו עושות רק סיורים פרטיים, אין דבר כזה אצלנו מדריך עם דגל למעלה ו’בואו אחריי’. זה לא הסגנון שלנו. בהתחלה המסיירים היו חובבי קולינריה שמטיילים הרבה, וקוראים שנחשפו לבלוג. אני זוכרת את הסיור הראשון, בני זוג שהילדים הזמינו להם את הסיור ליום הנישואים, הייתי צריכה להקריא ברכה באמצע הסיור ולקנות מנעול כדי שינעלו על הגשר. עד היום המשפחה הזאת חברים טובים שלנו, הילדים שלהם היו בסיורים עם בני הזוג שלהם״.

סיור איתן עולה כמה מאות יורו, תלוי בהרכב המסיירים, באורך הסיור ובמסלול, כשההמלצה היא לשריין מקום לפחות שלושה חודשים מראש. ״יש אנשים שמגיעים לכמה סיורים, כל פעם ברובע אחר. יש היום הרבה מידע זמין, אבל אני מאמינה שדווקא המיקוד הוא זה שקשה״, אומרת היינריך. ״יש ערך באדם שמתוך ים המידע שקיים בורר בשבילך את המקומות הנכונים באמת ובוחר לך מה לאכול שם. ככה ארבע שעות אתה לא נמצא בפומו, אלא יודע שראית את הדברים הנכונים״.

זאת גם התשובה שלהן למחיר הלא־זול, בזמן שאפשר להתחקות בחינם אחרי המלצות באינסטגרם ובבלוגים, כולל באלה שלהן. הניתוח של הרגלי הצריכה הפריזאיים, האנקדוטות על הסצנה הקולינרית המקומית והסודות הקטנים מתגלים אצלן בסיורים, כולל קורות חייהן בפריז וסיפור האהבה שלהן. ״יש אנשים שאנחנו מספרות להם את הסיפור שלנו בסיורים ומתחילים לדמוע, כי זה לא רגיל לראות מישהו שעושה מה שטוב לו, עושה שינוי״.

״או אומרים שגם להם יש בת או בן ׳כזה׳, שהם לא הבינו ועכשיו הם מבינים יותר טוב, וכשהם יחזרו הביתה יהיה חיבוק״, אומרת הדרי. ״זאת לא המטרה, אבל אלו דברים שקורים. רואים שאין לנו קרניים או משהו כזה. אנחנו שמות את הדברים במקום המאוד פתוח״.

כשח״כ שמחה רוטמן אמר בראיון שבעל מלון יוכל לסרב לארח זוג להט”בי, תהיתן בפוסט אם יש לכן עדיין איפה להתארח בישראל.

שרון: ״אני לא נכנסת לעניינים האלה בדרך כלל, כי אנחנו גרות בחו״ל ולא בתוך הקלחת הישראלית. זה לפעמים לא הוגן לבוא ולשפוט מבחוץ, אבל אני אומרת כשאני מרגישה שלדעה שלי יש ערך. אני מאמינה בכל מאודי שלכל אחד יש זכות לאהבה, למשפחה ולזוגיות. לא משנה מי הוא. הייתה משפחה דתית שבאה עם הילדים שלה לסיור, חלק מהדברים הם לא יכלו לאכול אבל הם רצו להראות לילדים איך חיים ואוכלים בחו״ל. שמרנו על קשר, הם היו בחתונה שלנו ואמרו שזאת אחת החתונות המרגשות שהיו בהן״.

× × ×

בקורונה הן חטפו מכה חזקה והצליחו להתרומם בחזרה בין היתר בזכות אחת, “אמילי בפריז”. ״העונה הראשונה של אמילי בפריז יצאה בקורונה. אנשים מאוד רצו לבוא לכאן, אבל לא יכלו להגיע בגלל הסגרים. הוצאנו סיור וירטואלי ראשון בהשראת הסדרה, כי ראינו שלהרבה מקומות שמראים בסדרה אנחנו לוקחות אנשים בסיורים. אז הפעם לקחנו לשם אנשים וירטואלית, כי הבנו שיש הייפ, והצטרפו אלפים ללייב בפייסבוק. זה נתן אור בתקופה הנוראית של הקורונה, כשכל העולם שלנו קפא״, משחזרת היינריך. ״אני זוכרת את עצמי יושבת, מוחקת את כל היומן ומחזירה כספים לאנשים מהחשבון האישי שלנו״.

“אמילי בפריז". חייבות לסדרה ולקורונה את הטיולים הווירטואליים | צילום: נטפליקס

הדרי: ״חרב עלינו עולמנו. כל הפרנסה שלנו נעצרה ועוד היינו צריכות להחזיר כספים. אבל לא קפאנו על השמרים, התחלנו את הסיורים הווירטואליים ויצרנו חבילות מפריז. עכשיו, אחרי שני סגרים בדירה קטנה, החלומות שלנו הם בית באלזס, שנוכל לארח בו ארוחות גדולות והרצאות ולחבר את כל הקשרים שלנו יחד; והחלום השני הוא סדרת טלוויזיה שתעקוב אחרי המסעות שלנו בצרפת, וגם ביפן, שאנחנו חוקרות״.

היינריך: ״אנשים אומרים לנו היום, 'קחו אותנו לסיור ביפן', כי נהיינו ממש תו תקן ויש לנו חיבור שם לשפים מובילים של פטיסרי. וכאן אנחנו מכירות את המשפחות הכי חזקות בקולינריה של צרפת, ומחוברות גם לשפים שפועלים בכפרים. יש במה שאנחנו עושות ממש חיבור בין ישראל לצרפת, ראש העיר של פריז העניקה לנו מכתב על זה שאנחנו תורמות לעיר. אני מאמינה שהחיבור שלי ל’גדולים’ קשור לאישיות, יש לי יכולת להקים קשרים עם אנשים, אני פוגשת מישהו ואחרי שעה אנחנו נהיה בפתיחות מאוד גדולה. השפים זיהו בי את התשוקה, ואלו אנשים שעובדים מאהבה גדולה למה שהם עושים״.

העולם כולו מנסה לפצח איך הצרפתים אוכלים פחמימות ושומנים ולא משמינים, מה הסוד? אולי גם התזונה שלהם השתנתה עם השנים?

היינריך: ״העולם כמובן הולך לטרנדים יותר בריאותיים, אבל עדיין, פריזאים גדלים על אותם מאכלים וסדר יום קולינרי מקובע: בבוקר איזה מאפה או בגט עם חמאה וריבה, ולא מנשנשים בין הארוחות; באחת יש ארוחת צהריים, בארבע יש את שעת התה והחטיף, עליה התפתחו שעות התה במלונות היוקרה; ובערב בגט מתחת ליד ועולים הביתה. לא אוכלים בין לבין. כשהייתי מביאה את הקינוחים לשגרירות, הישראלים היו חוזרים לנשנש בכל השעות ומרטין, הצרפתייה, הייתה לוקחת את הקינוח, מניחה אותו ליד המחשב והוא היה נשאר שם עד השעה שאוכלים קינוח. אנחנו רואים את זה כדחיית סיפוקים, אבל אצלם זה תכנות כזה. זה כמו שגדלים בבתים יהודיים שלא אוכלים בהם חזיר. אתה לא דוחה סיפוקים, אתה פשוט לא מכיר משהו אחר״.

איך אתן בעצמכן עושות את זה?

״שואלים אותנו אם אנחנו אוכלות את כל מה שאנחנו מצלמות. אז אם זה מאפה חדש, אנחנו טועמות. לא יורדות על זה, טועמות. זאת מילת המפתח״.

נו, ומצליחות לעצור?

״אני מאוד שומרת על עצמי, לגלי זה פחות משפיע על הגוף. אני טועמת מהכל, אבל דברים שאני מכירה כבר אני משתדלת לא לאכול שוב. תחשבי שבכל זמן נתון יש לנו בבית חמישה קילו שוקולד מהטופ של הטופ, זה מעגל של אויבים. חלק מהמאפים אנחנו מעבירות לדרי רחוב, לחברים שלנו הסוחרים בשוק ולשכנים שלנו, ז׳נבייב ופיליפ. אני רצה גם חמש פעמים בשבוע על הסן. ובסוף, הגילטי פלז׳ר שלי הוא בכלל ‘טורטית’ של עלית״.

שיק ושוק

ההמלצות של שרון היינריך וגלי הדרי לפריז של אחרי המגפה

״לואי ויטון חברו לשף פטיסרי מקסים פרדריק, שהוא גאון עם שילובי טעמים מופלאים. זה חיבור של יוקרה ליוקרה״.

יש קפה טוב בפריז!

״לאחרונה יש כאן פריחה של בתי קפה מהגל השלישי עם קפה איכותי. חפשו בבלוג את הפוסט ‘בתי קפה מעולים בכל רובע’״.

שעת תה במלון יוקרה

״סצנת הפטיסרי בפריז מושתתת היום על כוחות שפועלים בתוך מלונות היוקרה, אלה שהם חמישה כוכבים פלוס־פלוס, שביונסה ומסי ישנים בהם, ובשביל השף פטיסיירים שמקבלים שם משרה זה לונה פארק של אפשרויות. תיירים נרתעים להיכנס למקומות האלה כי לילה עולה 5,000 יורו, אבל שעת תה ב־60־70 יורו כן אפשר להרשות לעצמך לפעמים, וזה שווה, כי שם מתגלים הכישרונות הגדולים של הפטיסרי הצרפתי. מומלצת שעת התה של השף פטיסרי העולה סדריק גרולה, במלון לה מוריס״.

אם רציתם שיט על הסן עם ארוחה, חפשו את זה של אלן דוקאס

״בעבר הוא היה שף של מסעדה למרגלות האייפל ומשלא זכה במכרז שוב, החליט שהוא פותח מסעדה שתשוט מתחת לאייפל. מי שעיצב את המסעדה הוא המעצב הישראלי טל לנדסמן״.

פייר הרמה זה לא רק מקרונים

״נסו את המילפיי שנקרא ׳אלפיים האלים׳. לדעתי זאת העוגה הכי מנחמת בעולם״.