סיירת גבעתי

לקריירת המשחק המצליחה שלו מיכאלי גבעתי הגיע דרך גוגל. "הדלקתי את הטלוויזיה אצל אבא שלי וראיתי פרומו, 'בקרוב: זגורי אימפריה, עם עוז זהבי'", הוא נזכר. "לא הכרתי את השם, אבל כשחיפשתי באינטרנט ראיתי שעוז זהבי למד בבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין, אז התקשרתי ונרשמתי למכינה. משם הכל זרם".

כמעט עשור מאז, והזרם רק מתגבר. מסדרות לילדים ('החממה', 'פלמ"ח'), דרך דרמות ('מלכות', 'מלכת היופי של ירושלים' ב־yes) ועד התיאטרון הרפרטוארי ('משחקים בחצר האחורית'). ובכל זאת, עד היום, אמא שלו עדיין לא ראתה אותו על הבמה. "מקווה שעכשיו, כשאני משחק ב'מרי לו' בתיאטרון הארצי, היא תגיע סוף־סוף. גם אבא שלי ראה אותי בפעם הראשונה רק לפני שנה. הוא היה מאוד גאה בי, למרות שהוא רצה בכלל שאהיה עורך דין. אני בדרך כלל לא מתרגש מאורחים בקהל, אבל כשאבא שלי הגיע, זה הזיז אותי. בגלל המקום שבו גדלתי, העצמאות שלי מגיל צעיר, שמחתי שהוא מתעניין פתאום".

אין כעס על זה שהם לא ממש מלווים אותך לאורך הקריירה?

"הם מעריכים אותי ויודעים מי אני, מעריצים אותי בדרכם ואני מעריץ ומעריך אותם בדרכי. זה מה שהם יכולים לתת".

ההצלחה, המעריצות, הגיחות למדורי הרכילות כאקס של השחקנית בר מיניאלי והסטורי העמוס מסרי העצמה אופטימיים של גבעתי, מסתירים ילדות קשוחה באשקלון שכאילו נלקחה מסרט ברייקדאנס אמריקאי. "ההורים שלי התגרשו כשהייתי צעיר מאוד. יש לי שני אחים בוגרים שעזבו את הבית די מהר, כך שגדלתי רק עם אמא. היא הייתה בקשיים כלכליים, עד היום בעצם היא בקשיים. כשהייתי בן 13 כבר נאלצתי לצאת לעבוד, לפרנס את הבית. בלילות הייתי שוטף כלים במסעדות ובבקרים מחלק פלאיירים והולך ללמוד. זה גרם להמון סכסוכים עם אמא, עד שבגיל 15 עברתי לגור עם בת הזוג הראשונה שלי".

ואיך היא הגיבה?

"אמא שלי אף פעם לא ניקתה או בישלה. הייתה שולחת אותי לאכול אצל חברים. גדלתי כילד רווחה, שחי על תרומות מזון ו־100 שקל שקיבלתי מאבא שלי פעם בשבוע. הדינמיקה בינינו הייתה הפוכה, אני הייתי ההורה שלה, אבל לא ממש הצלחתי בזה. עם השנים הבנתי שהיא נתנה לי כל מה שהיא יכלה. בסופו של דבר, מה שהחזיק אותי כל הילדות היה עולם הריקוד, הברייקדאנס".

לא פשוט. כעסת על זה שהיית צריך לגדל את עצמך?

"תמיד הזכרתי לעצמי שאין מה לבכות, שיש אנשים שלא רואים, לא הולכים, חולים מאוד. איפה זה כן תפס אותי? בחגים, כשכולם בארוחות משפחתיות. הייתי חוזר מבית הספר, זורק את התיק, יוצא החוצה, משוטט ברחוב, חוזר באמצע הלילה. רק אני עם עצמי. בגלל השיטוטים האלה יש לי היום דמיון מפותח. כן, קינאתי באנשים שיש להם קרקע, בית. אחי התחתן בגיל צעיר, חזר בתשובה, התנתק; אחותי הייתה הכי 'בשאלה', התנתקה לצד השני. יש בינינו קשר היום, אבל אי־אפשר לקרוא לזה משפחה מלוכדת וחמה. אמא שלי מתקשרת אחת לשבועיים, אחת לחצי שנה אנחנו נפגשים. את אבא אני פוגש כל קידוש".

מסוכן לנער כל כך צעיר להסתובב לבד ברחוב.

"כן, הייתה לי הרעלת אלכוהול בגיל 13. פעם ראשונה ויחידה ששתיתי עם חברים שגדולים ממני בעשור, ואושפזתי".

הוא הגיע לחוג ברייקדאנס במקרה, במקלט לנוער בסיכון בשכונה, והתגלה ככישרון בינלאומי. "זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. קיבלתי שם חוג בחינם ובית אמיתי, וגם לקחתי את זה ממש ברצינות. הייתי קם בחמש בבוקר, הולך לים להתאמן, חוזר, יוצא לבית ספר, משם לעבודה, חוזר בלילה ומתאמן. גם עבדתי יותר כדי לממן לעצמי טיסות לתחרויות בחו"ל. זכיתי במקומות הראשונים באירופה. הברייקדאנס היה הקטע שלי. הייתי ילד חנון, פחות חברתי, אבל ה־רקדן של השכבה. זה שמתאמן בהפסקה. כולם יוצאים לשחק כדורגל, אני עושה שכיבות סמיכה וסיבובים על הראש, לא רואה בעיניים".

המעבר למשחק כבר חיכה מעבר למסדרון. "בכיתה י"ב עשו בסוף שנה מופע סיום בבית הספר, היו אודישנים, נכנסתי בצחוק להיבחן - והתקבלתי. שם, על הבמה, לראשונה הרגשתי משהו אחר, תחושה שלא הרגשתי מעולם. פתאום אני כבר לא רוקד ברקע, לא התפאורה, יש לי גם טקסט וכולם מסתכלים רק עליי".

את ההזדמנות הראשונה בתעשייה קיבל בצבא. "התגייסתי לטירונות עם נערי מקא"ם, זו הייתה חוויה מצחיקה. אמנם אין לי תיקים במשטרה, אבל הייתי ילד רווחה מקוטלג, אז הגעתי לשם אוטומטית. בדיוק התקבלתי לשחק ב'החממה', אבל קצינת המיון עשתה לי את המוות ושיבצה אותי לקורס שיפוצניקים של חצי שנה. ברחתי ממנו, ואחרי הצילומים אישרו לי להיות אמן פעיל. הגעתי לתיאטרון צה"ל והייתי תסריטאי צבאי. כתבתי את הסדרה 'במדינת תל־אביב' עם עוד שני חברים, שנמכרה ל'טדי'. השתחררתי כשצילמתי את 'דאנס סטורי' בדיסני".

× × ×

הצבא, במקרה של גבעתי, עורר גם טריגרים קשים. הכל התפרץ במהלך העבודה על דמותו של גידי, אחד האנסים במחזה הטעון 'משחקים בחצר האחורית', המבוסס על האונס הקבוצתי בקיבוץ שמרת. "זה גרם לי לחשוב איפה הטרדתי בעצמי. גרם לי לשלוח הודעות התנצלות לבנות, לבקש סליחה על דברים. אז הבנתי שגם אני בעצמי נפגעתי מינית כילד, חוויה שניסיתי להדחיק לחלוטין עד שהבחור צץ פתאום בבסיס ששירתי בו. ריח הבושם שלו העיף אותי לתהומות, שבר אותי".

גם הפעם התנחם בעבודה. "שאלתי את הבמאי, איך מנתקים את ההצגה מהחיים, איך אני חוזר הביתה ולא נשבר שוב? הוא אמר שכשחקנים, תפקידנו לעלות לבמה ולבכות ולעורר הזדהות, ודרך הקהל אנחנו יכולים גם לשחרר אחרי. וזה נכון, אחרי ההצגה הזו יש דממת אלחוט משוגעת, האור נדלק ויש שקט בבמה במשך יותר מדקה, אנשים לא מצליחים למחוא כפיים. היום, אחרי שהדבר הזה נפתח, אני יכול להגיד לך שאני אדם שלם. כן, עברתי פגיעה, עברתי אונס, וזה גם, כמו הדמות בהצגה, בילבל אותי מינית ופתח דיאלוג עם עצמי של 'האם אני גיי? אני סטרייט? אני פה, אני שם?' היום אני יודע שאני נמשך לנשים. קרו לי הרבה דברים קשים ולא הייתי מוותר על כלום. זה חלק ממי שאני".

ניסית להתעמת עם התוקף, להתלונן עליו?

"לא. זה שלי, לא שלו. הוא מתמודד עם המטען של עצמו. אני מאחל לו בריאות. היום אני מחבק את מה שקרה, לא מחפש תשובות. כשאתה בן 12 ומישהו בן 18 מנצל אותך לדברים מיניים שלו זה בעייתי. לא עושים את זה. אני יודע שהייתה לו בעיה עם המיניות שלו, הוא היה סקרן והוא ניצל את הכוח שהיה לו עליי כילד".

גבעתי, שמתרחק בדרך כלל מתקשורת, נקלע להבזקי הפפראצי כשנפרד מהשחקנית הצעירה בר מיניאלי לפני כמה חודשים, שגם הצהירה לאחר מכן בראיון שהיא ביסקסואלית. "אני שרוף עליה", הוא מכריז. "אני חושב שהיא הפרח הכי יפה בגינה ומי שיהיה איתה יעוף. היא שינתה אותי כל כך לטובה. הכרנו בחתונה של קווין רובין, הייתי אמנם בכאפות מזוגיות עם שחקנית מוכרת, אבל אני הכי שמח שהלכתי על זה. אני הרבה מי שאני בזכותה. היא אמרה לי דברים שהפכו אותי".

אז למה נפרדתם?

"אין מה לעשות, יש בינינו פער גילים של חמש שנים, אנחנו בנקודות שונות בחיים. כשהייתי בן 21, בגילה, הייתי בבון. בסוף שנינו הבנו שהדבר הנכון ביותר הוא להפריד כוחות, באהבה, כדי להרוויח את עצמנו. אפילו לא הסרנו עוקב. מי יודע באיזה גלגול ניפגש".

היא חשפה בראיון שהיא נמשכת גם לנשים. הכרת את זה?

"מה זה דו? יש סקאלה? כולנו הכל. ידעתי את זה מהתחלה, היא סיפרה לי. בראיון שאלו אותה אם הייתה עם אישה, במי היא הייתה בוחרת, היא ענתה 'אליאנה תדהר', וזהו, אמרו שהיא דו. הכל בסדר, כל אחד שיעשה מה שטוב לו. כמה שנאת חינם יש? המון. בוא ננסה להיות קשובים, יותר מכילים, אוהבים, האהבה מנצחת".

ואיך חיי האהבה שלך היום? מה עם מעריצות?

"לא רואה את זה. או בוחר שלא לראות את זה. לא עונה בסטורי, לא נכנס לאף אחת לאינסטגרם. לא יצאתי עם מעריצה מעולם. קשה לי גם להתחיל עם בנות. מעדיף כשהדברים קורים בזרימה טבעית של החיים. ככה קרה עם כל מי שיצאתי איתה".

אתה בכלל מחפש זוגיות חדשה?

"הייתי רוצה אהבת אמת שלא תלויה בדבר, אפילו לא במונוגמיה. גם זוגיות פתוחה בעיניי היא אהבה. נכון, הסיכוי שזה יצליח נמוך, אחד ל־30 במקרה הטוב שזה לא נגמר בגירושים מגעילים, אבל אני מאמין שזה קיים. אנחנו אנשים הישגיים, חוגגים תקופות, 'אנחנו כבר שבע שנים יחד', 'עשר שנים יחד', במה זוכים? מה עשיתי בזה? יש יצרים ויש סקרנות. יכול להיות שאעלה את זה בזוגיות הבאה שלי ואני רוצה להאמין שהיא תהיה קשובה לדבר הזה".

× × ×

אין דבר שמלחיץ את גבעתי יותר מהחשש שיצטייר כמסכן, זאת גם הסיבה שנזהר מלהתראיין לאורך השנים. ובכל זאת, היו רגעים מורכבים בדרך. זה קרה גם עכשיו, במהלך החזרות ל'מרי לו' בתיאטרון הארצי, מיסודו של סמי לוי. "בן הזוג של אמא שלי, אלי, נפטר חודש וחצי אחרי החתונה שלהם ואחרי 14 שנות זוגיות. בר ואני נפרדנו. השותפים לדירה שלי, שהם כמו אחים שלי, עברו לארה"ב. היה שם רגע מכונן ונפלתי לדיכאון, נכנסתי למקום לא טוב עם עצמי עד לכדי מחשבות אובדניות ובגלל זה גם התחלתי טיפול פסיכולוגי. מצד שני, 'מלכת היופי של ירושלים' של yes נמכרה לנטפליקס, סדרת נוער חדשה, 'פול גז' התחילה להצטלם, סדרה שלי ושל השותף שלי לכתיבה נמכרה ל־yes, 'מרי לו' כמובן, התעניינו בסרט הקצר שכתבתי. הכל קרה מאפס למאה.

"ברגע שקיבלתי את ההודעה שאלי נפטר, אני זוכר את עצמי יושב ואומר לעצמי: על מה אתה בוכה? הבן אדם מת ואתה בוכה על שטויות. זה נתן לי פרופורציה. אתה חי, הכל זז תמיד, תתמסר לזה, תן לחיים לנגן סביבך, הכל בסדר.

"אחרי הצבא טסתי לטייל בדרום אמריקה והתאהבתי בישראלית. כשחזרנו לארץ היא נעלמה בלי להסביר למה. במשך שנה וחצי רדפתי אחרי שיברון הלב הזה. זה לא הניח לי וגם גרם לי לעבוד על סרט קצר ונסיוני בשם 'פרוסס'. בלי מילים, רק מוזיקה. במשך שנה שלמה תיקשרתי את הדיכאון שהיה לי ממנה יחד עם שחף בוהרון, כוריאוגרף ושותף שיוצר איתי. בקורונה ממש התאבדנו על זה. בסוף צירפנו אלינו את מירי רובינוב, הבמאית, סגרנו יום צילום, 17 עובדי הפקה, מעל מאה אלף שקל שהשקעתי - וצילמנו. עכשיו זה בעריכות, וזה מאסטרפיס. בא לי לדבר דרך הסרט הזה על חרדה שפוגשת את כולנו. בא לי להגיד שהכל בסדר, כולנו חרדים, אוכלי סרטים, לא משנה מי ומה אתה".

מה אתה מאחל לעצמך לתקופה הבא?

"לישון יותר. לרוב אני ישן ארבע שעות. היום, למשל, ישנתי רק שעתיים".