"יש מאחוריי קילומטראז' ארוך בהישרדות יומיומית"
גל רובין ("הישרדות") גדלה בבית דתי וכילדה נאלצה לתמרן בין שני הוריה שנפרדו. היא התחתנה בגיל 17 והביאה לעולם את בנה הבכור בגיל 19. בגיל 27, אמא לשישה ילדים, חזרה בשאלה, עזבה את בעלה ולמדה לחיות מחדש: "הבנתי שכולם דורכים על האישיות שלי כדי שלא אצא במילימטר מהתפקיד שהם בחרו עבורי – אישה שמביאה מלא ילדים". פלא שהאי של "הישרדות" היה עבורה בית הבראה?
גל רובין, אמא לשישה, הבהירה לי כבר בתחילת השיחה שממנה לא אשמע קינות וקיטורים על האי הנידח. "בשבילי", אמרה, "המשחק היה כמו חופשה. מה זה קור ורעב לעומת אחריות על שישייה? הגעתי לשם במטרה ברורה – לתת פייט מטורף לגברים ולגרום לששת ילדיי להתגאות באמא שלהם, שנפרדה מהם לחודשיים כדי להפוך למודל השראה".
מודל השראה?
"ברור. לא מעניין אותי להישאר על המפה בתור בלונדינית ופליטת ריאליטי. זה קטן עליי. רציתי להוכיח שאני אישה שבוחרת את הדרך שלה לעצמה, במקום שאחרים יבחרו למענה. רציתי שכל אישה בבית תגיד: 'אם גל עשתה את זה, אז גם אני יכולה'. ואת השאיפות האלה הישגתי, בלי קשר לגמר שעליו אסור לי להגיד אף מילה. כל הנשים שאני מכירה רואות את פסגת ההגשמה שלהן בעובדה שהן עברו היריון ולידה, וזה טבעי. מה יותר משמעותי מלהביא חיים? אבל בעיניי, 'הישרדות' הייתה הפסגה שלי מפני ששם, בקור וברעב, ילדתי את עצמי".
רובין (או־טו־טו 33) נולדה באור־יהודה, השלישית בארבע בנותיהם של בעלי תשובה. "כשאבא הציע לאמא להתחתן, הוא התנה את זה באורח חיים דתי ואמא נעתרה", היא מספרת. "אבא עבד כיהלומן, ומאז שחזר בתשובה הוא סופר סת"ם והגבאי של בית הכנסת. אמא עורכת דין, ולצערי אף פעם לא הייתה בינינו קירבה של שיחות נפש. שתי אחיותיי הגדולות, ליאל ומירית, יצאו בסדר, רואת חשבון ועובדת סוציאלית, רק אני יצאתי שנויה במחלוקת".
לא לגמרי באשמתה. "מהילדות אני זוכרת בית מדהים, עם שולחן שבת ושמחה. הייתי 'הילדה של אבא' מפני שהוא זה שהיה בבית בצהריים. אמא הייתה כל הזמן בעבודה ואבא ישב בבית וכתב ספרי תורה. אז אכלנו צהריים ביחד והגשתי לו כוס עם מים חמים, זה מה שהוא אוהב לשתות. אחר כך התחילו מריבות וצעקות בין ההורים, בעיקר סביב הדת. אבא הקצין והביא עוד חוקים כמו 'גם בין כותלי הבית אסור ללבוש מכנסיים, אפילו לא כשאת רק הולכת מחדר השינה למטבח'. בניסיון לאחות את הקרעים הם החליטו לעשות עוד ילד וכך נולדה אחותי הקטנה, לירון. ילדת דבק. מותר לי להעביר מסר חשוב?"
בבקשה, הבמה שלך.
היא מרצינה, ממקדת את מבטה בנקודה כלשהי באוויר ועוברת לטון של סופר נני: "אל תעשו ילד דבק, ולא רק בגלל שאף ילד לא יכול להדביק בין הוריו. למה שתינוק חף מפשע יסבול מהתחושה שהוא דבק שלא עמד במשימה?"
כשהייתה בת עשר הוריה החליטו להתגרש, "אבל לא יכלו לעשות את זה מפני שהייתה להם תינוקת, אז הם הפסיקו לדבר זה עם זה והפרידו כוחות. אבא יצא מחדר השינה ועבר לחדר שלי. חשבתי שזה סידור ליום־יומיים, אבל זה נמשך שלוש שנים. מדי בוקר קמתי עם השעון המעורר שאבא כיוון ל'הנץ החמה'. כיבסתי וגיהצתי את החולצות הלבנות שלו כאילו שאני אשתו, ובמקביל גידלתי את אחותי הקטנה כי אמא הייתה בעבודה. בגיל עשר הפכתי ל'מאמא של הבית' ולא מבחירה. היו מצבים שיצאתי עליהם, למרות כיבוד אם ואב. זה קרה כשבמקום שולחן השבת החגיגי שבסלון צץ עוד שולחן שבת, במטבח, ואמא ישבה לאכול עם שתי אחיותיי הגדולות. גם אני חייבת להצטרף אליהן? ואם בא לי לשבת עם אבא כדי שלא יהיה כל כך לבד?".
היום היא מגדירה את המצב הזה כ"טראומה לא מדוברת" מפני ש"אף אחד לא הושיב אותי לשיחה ולא הסביר לי מה קורה ומה יהיה. גם כשהילד רגיש ומרגיש וכאילו מבין, צריך להסביר לו ברמה של בדידים. לפרטי פרטים. כמו שאני עשיתי. ברגע שבעלי לשעבר יצא מהבית אספתי את כל ששת הילדים סביבי והכנסתי אותם לתמונה".
מכנסיים מתחת לחצאית
הוריה התגרשו כשהייתה בת 13 ("הם חיכו עד שלירון תהיה בת שלוש") והיא עברה לגור עם אמה באור־יהודה ולמדה ב"בית יעקב" בקריית־אונו. שנה לאחר מכן אביה התחתן בשנית ולא הזמין לאירוע את ארבע בנותיו. "אני לא יכולה לדבר בשם אחיותיי", היא טוענת, "אבל אותי אתה לא מזמין לחתונה שלך? אחרי שבמשך שלוש שנים גרנו בחדר אחד וטיפלתי בך? לימים אבא הסביר שעל פי ההלכה לא מערבבים בין הקשר הישן לחדש, אבל הבנות של אשתו השנייה כן נכחו בחתונה. למה האפליה? אמא רשמה אותי לאולפנת צפירה עם פנימייה, למרות שזה מטר מהבית, מפני שלא הצלחנו ליצור שיח. התלמידות באולפנה הפתיעו אותי לטובה. הן לבשו מכנסיים מתחת לחצאית, שאותה הן הקפידו להוריד ברגע שהתרחקו מהכיתה. אבל היה לי קשה עם המשמעת והרגשתי דחויה. התלמידות האחרות ישנו בפנימייה מפני שהן גרו רחוק, אבל אני נתקעתי שם בגלל שאמא שלי לא הסתדרה איתי". כל הסיבות האלה גרמו לה לעמוד, בגיל 17 וחודשיים, מתחת לחופה. "חיפשתי בית", היא מודה. "הכרתי בחור ירושלמי דרך חברים בעל האש של ל"ג בעומר. הייתי בת 16, הוא היה בן 20, עבד עם אבא שלו בסחר מכוניות. הייתה לו מכונית פרטית והתלהבתי. חשבתי: 'וואו, איזה גבר'. גם העובדה שהוא בא ממשפחה של תשעה ילדים הלהיבה אותי. סוף־סוף אאמץ לי משפחה. התעלמתי מהעובדה שלא הייתה הצעת נישואים, ודאי שלא רומנטית. כשהבין את המציאות המורכבת של החיים שלי הוא אמר 'בואי, אני אוציא אותך משם, אני אגאל אותך', ופשוט הלכתי לעבר הגאולה. הוריי נכחו בחתונה, אבל לא שמחו יותר מדי. זה באמת היה מעמד מביך. הרגשתי כמו ילדה קטנה שהתחפשה למלכת אסתר והתחתנה בגיל ממש לא בשל".
איך הגיבה הסביבה לחתונה בגיל 17?
"החברות שלי מהאולפנה לא האמינו שאני מתחתנת, הייתי רק בי"א, מה בוער? באולם האירועים באור־יהודה שבו מילצרתי היו בטוחים שאני בהיריון, ובכל פעם שהגעתי לעבודה בדקו לי את הבטן. גם אחרי שלבשתי את השמלה הלבנה והמה זה צנועה, לא האמנתי שאני עושה את זה, אבל ההיגיון הזכיר לי שאני חייבת לעזוב את החיים הדפוקים שלי ולעבור למקום יותר גבוה ונעים. זו הייתה הדרך שלי לברוח מההתמודדות. חיפשתי משענת. יום אחרי החתונה עברנו לירושלים, שעד אז הכרתי רק מטיולים שנתיים וממבזקים על פיגועים, ואחרי חצי שעה של נסיעה חזרתי בתשובה כדי לכבד את בעלי ומשפחתו. כדי שיאהבו אותי.
"לפני החתונה אחיותיי הגדולות הסבירו לי שאישה חרדית חייבת לבשל כל יום לבעלה, אז ישר העמדתי סירים על האש. בפעם הראשונה שקניתי בשר בסופר לא ידעתי שהוא מגיע מוכשר, ובבית הכשרתי אותו במלח. ככה זה כשילדה נכנסת לנעליים של אישה. כשסיימתי את הבישול היומי ישבתי בבית, בלי חברות ובלי טלוויזיה, וחיכיתי שבעלי יחזור מהעבודה ויוציא אותי לטיול ברחוב. הייתי עצבנית ועצובה, אבל לא העליתי בדעתי להתלונן. אמרתי לעצמי 'תסתמי, קיבלת בית ומשפחה ואנשים שאוהבים אותך'. במקום הנמוך שאליו הגעתי לא חשבתי שמגיע לי יותר".
איך הוריו קיבלו אותך?
"בזרועות פתוחות. מאחורי גבי שמעתי 'איזו מושלמת, איזו יפהפייה', אבל מיום ליום הרגשתי ששוב חזרתי למסלול שהוכתב לי, ללא בחירה. כיוון שחמותי הביאה תשעה ילדים ציפו ממני להרות ומיד, רצוי עם בן זכר. בכל פעם שקיבלתי מחזור בכיתי את החיים שלי מרוב אכזבה".
אהבת את בעלך?
"אהבתי אותו מפני שהוא הושיע אותי. התאכזבתי מעצמי וגם ממנו כשהבנתי שחזרתי למקום של 'לרצות את כולם'. שהאוכל שלי יהיה טעים, שאביא הרבה ילדים, שידביקו עלי טיקט של 'טובה'. בגיל 19 וחודשיים ילדתי את בני הבכור, בן ציון (כיום בן 14). זו הייתה לידה קשה. הרגשתי שהאבטיח שיש לי בבטן לא רוצה לצאת, שקלו להשתמש במלקחיים, ולא האמנתי שאני, התינוקת, מחזיקה תינוק.
"לפני השחרור מבית החולים עמדתי מול חלון התינוקייה, הסתכלתי על האחות שהלבישה אותו ושאלתי 'מה, מעכשיו אני אחראית על הדבר הקטן הזה?' פחד מוות. כשבעלי הגיע ומצא אותי בוכה רציתי ליפול לזרועותיו, אבל אסור לנו לגעת זה בזה, אנחנו שומרים נידה. אף אדם לא רשאי לחבק אותי? אפילו לא חיבוק קטן? הזיה".
למה קראתם לו בן ציון?
"זה שמו של אביו של בעלי. אני טריפוליטאית־עיראקית והגרוש שלי פרסי. וזו סגולה לחיים ארוכים. כיבדתי את בעלי וחמי והסכמתי לשם הזה, אבל מאז הגירושים לא שמעתי מהמשפחה של האקס שלי אף מילה. היה לי מאוד לא פשוט להסתגל לאימהות. האקס שלי, בניגוד אליי, חזר מיד לשגרה מלאה. בבוקר יצא לעבודה, בערב חזר מהעבודה, ואני הייתי לבד בבית, בלי רכב, בלי אף חברה. מרוב עייפות אפילו לא היה לי כוח לחשוב מי אני ומה אני רוצה, אז פשוט התמסרתי למצב. כשפגשתי ברחוב אמהות עם עגלות נדהמתי מהזיוף והצביעות שגיליתי אצלן. נשים חרדיות שחוטאות ברכילויות ולכלוכים, והבעלים שלהן בישיבה מסכסכים בין בני המשפחה כדי להגדיל את הירושה. מצד שני, מי אני שאנסה לשנות את העולם? הבנתי שהאהבה הכי טהורה היא אהבה לילד והמשכתי ללדת. בשרשרת".
והיא מונה: יאיר (13, "עכשיו עשינו לו בר מצווה"), שירה (11 וחצי) טליה ונועה (תאומות בנות שמונה) ואוריה (בת חמש וחצי). "אני לא צריכה לספר לך מה זה שישה ילדים", היא מחייכת, "או שעשיתי כביסה או שישבתי בגינה. התנדנדתי בין 'וואו, את אמא נהדרת' לבין 'מי את בכלל?'. חלוקת התפקידים ביני לבין האקס שלי הייתה ברורה והחלטית. אני על הילדים והוא על הכספים. משמע, אני המקור המבזבז והוא המקור המכניס. והוא לא הפסיק להזכיר לי את זה. בשלב הזה כבר הבנתי שכולם דורכים על האישיות שלי כדי שלא אצא במילימטר מהתפקיד שהם בחרו עבורי – אישה שמביאה מלא ילדים. בשנים הראשונות גם אני לא רציתי לחרוג מהמקום שיועד לי מפני שהתבגרתי יחד עם הילדים שלי, הם מילאו אותי בסיפוק ובשמחה, רק כששהיתי בחברתם הרגשתי שיש לי ערך".
אבל?
"את אוריה, הקטנה שלי, הבאתי במטרה להרחיק מעצמי את המחשבות על גירושים. לא רציתי לחזור על הטעות של הוריי, וכשהחלטתי להרות אמרתי שזה לא יהיה ילד דבק, אלא ילד גישור. ברור שזה לא עבד, זה רק הכניס אותי לפלונטר עוד יותר עמוק". בהרף עין היא עוטה הבעה של פסיכולוגית ונואמת לאומה: "ילד צריך לבוא לעולם מתוך אהבה, רעות ואחווה".
"הדוסית היפה"
מאז עלתה "הישרדות" למסך (רשת 13, ראשון, רביעי ושבת) רובין הוחתמה בסוכנות יולי וכבר צילמה שני קמפיינים, אבל גם משחק מעניין אותה ויש מצב שהיא תעניין מלהקים. ניצני המרד, היא חושפת, נעורו בה כבר בהיותה אמא לשלושה. "אחרי כל לידה, ברגע שנפטרתי מהקילוגרמים המיותרים, התחלתי לעוף על עצמי. עקבים גבוהים, בגדים יפים, פאה בלונדינית ארוכה. כדי לצאת מהשגרה קניתי אבני חן, התחלתי לעצב תכשיטים, מכרתי אותם בקניון והרווחתי לא רע. הלקוחות קראו לי 'הדוסית היפה'.
"באחד הבקרים הגעתי לקניון עם איפור מוגזם, ממש איפור ערב, ובחורה אחת עצרה אותי ושאלה אם אני יכולה לאפר אותה. גם כשטענתי שאני לא מאפרת מקצועית היא ממש ביקשה שאאפר אותה לחתונה, אז הזמנתי אותה לדירתי. חברה שלה הגיעה אליי בעקבותיה ולאט־לאט המעגל גדל. כשמישהי שאלה אם אני עושה גם שיער אמרתי שמעולם לא ניסיתי, אבל אשמח לנסות והעבודה הוכפלה. כל ערב, כשהאקס שלי חזר הביתה, נתתי לו את הכסף שהרווחתי, במזומן. גם מפני שלא ידעתי מה זה בנק וגם כדי להוכיח לו שאני שווה".
ואז, ביום בהיר אחד, בגיל 27, היא החליטה שהגיעה העת. "נסעתי לחברה שגרה לא רחוק ממני, במעלה־אדומים, השארתי את הרכב שלי אצלה מפני שלא רציתי שה'איתוראן' יגלה לאן נסעתי. לקחתי את המכונית של חברתי ונסעתי לבית המשפט לענייני משפחה. בערב, כשהאקס שלי חזר הביתה, החלקתי לשולחן את המסמך המעיד שפתחתי תיק לגירושים. הוא חטף הלם, וכשקצת התאושש הוא הבטיח שיעשה הכל כדי לגרום לי להישבר. כשיצא מהבית הוא ניתק את הסלולרי שלו ומאז לא שמעתי ממנו, אפילו לא ידעתי איפה הוא נמצא".
רובין, לדבריה, נשארה עם שישה ילדים ומשכנתה. "הלכתי לבנק בפעם הראשונה בחיי וביקשתי שילמדו אותי איך מפקידים צ'ק. היו לי רגעים לא קלים, אבל ידעתי לפצות את עצמי. הדבר הראשון שעשיתי במסגרת היציאה בשאלה היה קעקוע. כאן", היא מרימה את זרועה ומצביעה עליו בגאווה. "וואן אוף אה קיינד".
מה הסברת לילדים?
"שיש כל מיני אנשים. יש דתיים וחרדים וחילונים, יש גייז ויש מחבקי עצים. זה מה שיפה בעולם. סיפרתי להם שהחלטתי להפוך לחילונית, אבל השינוי הזה לא משנה את מי שאני כאמא וכבת אדם ולא ישפיע על הקשר שלי איתם. הבטחתי להם שאכבד את הבחירות שלהם אם יחליטו להוריד את הכיפה".
לא כל חברותיה נשארו לצידה. "בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שאני לא חייבת לרצות את כולם ושזה בסדר שיש כאלה שלא אוהבים אותי. עבדתי הרבה כדי להתפרנס, ממש חרקתי שיניים כדי לשמור את הראש מעל המים – בואי, זה שישה ילדים ואוכל ובגדים וחוגים ויש גם משכנתה שאם לא אעמוד בתשלום החודשי שלה עלולים לזרוק את כולנו לרחוב".
נשימות בסרי־לנקה
הדרך שרובין עשתה לעבר המסך הייתה קצרה, אך מפותלת. ראשיתה בתליית פתק בגן של בתה הקטנה, "דרושה בייביסיטר". וכשהגיעה הבייביסיטר היא התחילה לצאת להליכות של ערב כדי לנשום בשקט. באחד הערבים חתך אותה אופנוע שטח, ועל המקום היא החליטה להוציא רישיון לאחד כזה. כשהמורה לנהיגה הציע לה וספה היא עשתה לו "פחח" ודהרה על אופנועים כבדים. "מטורף, מטורף", היא מתמוגגת.
התחביב הנוסף שכבש אותה היה גלישה. "נסחפתי, התאהבתי, התחלתי לחפש עוד בייביסיטר כדי לפרגן לעצמי שבוע של חופשת גלישה בסרי־לנקה. תליתי בגן עוד פתק. ואז הגיע יום ההולדת של אבא שלי ורציתי לברך אותו ולהראות לו שאני בסדר, אבל איך? הוא לא דיבר איתי מאז שיצאתי בשאלה. הוא לא הסכים לפגוש אותי אם אני ללא פאה. אז כתבתי פוסט, כנראה זה היה פוסט מרגש. בעקבותיו ליהקו אותי לסדרה "עוד ניפגש" (כאן 11) שבה הוצאתי מתוכי את כל הקישקעס ושמתי אותם על השולחן. במפגש עם אבא היו הרבה דמעות והמון אהבה. ביום האחרון שלי בסרי־לנקה ישבתי על הסלעים, תירגלתי נשימות והקשבתי למחשבות שלי".
הקשבת למחשבות שלך?
"כן, יש כאן נקודה למחשבה. כאישה חרדית ונשואה השקעתי הרבה בחיצוניות שלי. מאז שהתגרשתי ויצאתי בשאלה אני משקיעה הרבה יותר בפנימיות, ב'בפנוכו' שלי. קוראת, לומדת, מרחיבה אופקים. ודווקא שם, על הסלע, הסלולרי שלי צילצל. בעקבות 'עוד ניפגש' הוזמנתי לאודישן ל'הישרדות', ומהרגע הראשון היה ברור לי שאם אתקבל אני לא אהיה עוד חלק מהנוף. איך אפרד משישה ילדים לחודשיים? הבית הפך לחמ"ל. שתי בייביסיטריות, אחת אחראית על ההשכמה והשנייה על ההשכבה. ואחד השכנים אחראי על ההסעות. הכנתי לו"ז ברמה של דקות. מילאתי את המקפיא בקופסאות. ומעל הכל – החלטתי לעשות הכל כדי שששת הילדים שלי יתגאו בי. לא היה לי שום רומן באי, התרכזתי במשחק, ועברתי חוויה מאוד מעצימה. אם קודם חשבתי שיש לי יכולות, רק שם הבנתי עד כמה יש בי כוח ומוטיבציה והשפעה. הוכחתי לעצמי, ולכולם, שאני ממש לא סתם אישה".
"חזרתי ישר לבלגן"
גם לפני שבעה חודשים, כששני השבטים חזרו מהאי, רובין הייתה יוצאת דופן. "בניגוד למתמודדים, שפירגנו לעצמם עוד כמה שבועות של שאנטי כדי להתרגל לציוויליזציה, חזרתי ישר לתוך הבלגן. חובות, קנסות, הוצאה לפועל. גם כשנעדרתי מהארץ לחודשיים המונה דפק. סיפרתי לחברה שלי שאני חייבת למצוא מישהו עם קשרים שיעזור לי להגיע לפריסת חובות והיא הפנתה אותי לתמיר נחום, איש עסקים, גרוש פלוס שלושה ילדים גדולים. הוא מבוגר ממני ב־12 שנה. בפגישה הראשונה לא היה בינינו שום דבר רומנטי. צעקתי שאני חייבת לצאת מהכאוס והוא שתק והקשיב ואמר 'אני אעזור לך'. והוא באמת עזר. אנחנו כבר שבעה חודשים ביחד, אבל בבתים נפרדים".
ילד משותף?
"ביחד יש לנו תשעה ילדים וזה מספיק בהחלט. נכון לעכשיו אנחנו מעדיפים ליהנות מהחיים. מגיע לנו. מגיע לי. אני ממשיכה לעבוד במקצוע שלי, איפור־שיער זה האהבה שלי, והלוואי שאצליח להתפתח ולהתקדם בתחום הזה, שקשור אך ורק בשמחה. עד עכשיו צילמתי שני קמפיינים, ותאמיני לי, לא עשיתי את זה רק בשביל הכסף.
"בצילומים ל'לי קופר' העמידו אותי בין שני בחורים צעירים, בני 20 וקצת. זה רווק וזה רווק ואני? גרושה עם שישה ילדים. קטע. גם בצילומים ל'ETAM', רשת הלבשה תחתונה נשית ועדינה שנמכרת במשביר לצרכן, נהניתי נורא. אסרתי עליהם לטשטש את סימני המתיחה שיש לי", היא שולפת כמה דוגמאות מהסלולר. "לא, אל תגידי שאת לא רואה שום סימן. יש לי מלא סימני מתיחה. במותניים, בבטן, ברגליים ומה יותר טבעי מהם? עברתי שישה הריונות. אני רוצה לנרמל את התופעה הזאת, הם חלק בלתי נפרד מההריונות שהביאו לך את האושר של חייך. למה להסתיר אותם? הם מקור לגאווה".
לא עדיף שתתמקדי בדוגמנות ובמשחק?
"יש מאחוריי קילומטראז' ארוך בהישרדות יומיומית, ואני מפרנסת שישה ילדים, אז החלומות שלי מציאותיים. אני רוצה להיות מישהי שמסתכלים עליה, והלוואי שתהיה לי פריצה גדולה וכולם יראו שגם אמא לשישה יכולה לדגמן ולצלם סדרה, אבל בתעשיית הזוהר אין קביעות ואין הכנסה שוטפת, יכולים לבחור בי רק פעם בשנה. כיוון שחשוב לי ליהנות לא רק מהכסף, אלא גם מהדרך, אני ממשיכה לאפר בשמחה".*
לפנייה לכתב/ת 
