טודו בום

כפי שאפילו אישיות בשיעור הקומה של ח"כ אלמוג כהן מסוגלת להבין, במוקד הדוקו על לירז רוסו ("סטטיק") עומדים שני אירועים מאז'וריים בחיים שלו ושל גיא פינס: פירוק השותפות עם בן־אל תבורי, אחרי ששניהם עשו היסטוריה בפופ הישראלי; והגירושים מאשתו, שרית פולק, בתום שנת נישואים בודדה.

בשני הסעיפים הצופים והצופות קיבלו את הסחורה: הצצה אינטימית לריבים הסוערים עם תבורי, סיכום תולדות התפוררות היחסים עם פולק (כולל הכחשת השמועות על בגידה) וגם סצנת בכי שהזניקה את מדד האושר במחלקת הפרומו ב"קשת". עם הספק כזה בתוך פחות משעה נטו, הקיבה של חובבי הטראש (והחתום מעלה נמנה עליהם) התמלאה עד להתפקע.

אלא שרוסו, שמפגין יכולות נאות של התבוננות פנימית, חושף תהליך יותר עמוק. קשה לשפוט עד כמה הוא אותנטי לפי סרט שנועד למכור אלבום, אבל רוסו בהחלט יודע לשווק מאבק משמעותי שהתחולל בתוכו: בין "לירז" (אדם, חבר, בן זוג) ו"סטטיק" (כוכב פופ, סלב, מותג). אחד השירים באלבום, שנשמע עוצמתי (בטח בהשוואה לחומרים הקצפתיים של סטטיק ובן־אל) הוא התנגשות נוקבת בין שתי הזהויות.

מן הסתם, החיכוך בין "לירז" ל"סטטיק" נוצר בחסות הביוגרפיה של רוסו: האימוץ, קשיי ההשתלבות ומשם הצורך לְרַצות הן את הפרויקט המשגשג עם תבורי והן את הזוגיות המתוקשרת עם פולק. עם כל הכבוד להתפתחויות אחרות (אוסף הבעיות המרשים של תבורי או ההשתתפות של פולק ב"האח הגדול"), שם טמון שורש המשבר של רוסו: לא "הגירושים הכפולים", אלא החלל שנפער בין האדם והפרסונה. ואומנם, רוסו לא התפרסם בגיל של ג'סטין ביבר ולא סבל מהתעללות תקשורתית כמו בריטני ספירס, וגם מודעות עצמית היא לא משאב במחסור אצלו. ובכל זאת, ניכר שלא הבחין שהוא הולך ושוקע בבוץ של מלחמת הזהות שמאפיינת סופרסטארים שלא התכוננו (או הוכנו) למעמד.

רק חבל שגם הגרסה השלמה של רוסו לא עזרה לו לקלוט, שהצלחת המסע לא חייבת לעבור בהשחרה מוגזמת (גם אם יחסית מנומסת) של תבורי, בכל זאת מישהו שעבר לצידו אי אלו דברים. כעסים וביקורת הם חלק בלתי נפרד מרוב הפרידות, בוודאי בתחום המקצועי/עסקי, אבל רוסו משקיע יותר מדי מאמץ כדי לצאת עם מעט מאוד קלאס. בהקשר הזה, אגב, ראוי לתהות גם על תפקיד המנהלים בכל המשבר, כולל ההחלטה להשתמש בחומרים רגישים מהתקופה שבה גם תבורי היה תחת חסותם. אולם מאחר שאותם מנהלים גם הפיקו את הסרט, סביר להניח שאת השאלות הללו גם "לירז" וגם "סטטיק" יעדיפו להדחיק.

בקטנה

במהדורה של "רשת" השכילו להבין, שההתנהגות המבחילה של ח"כ אלמוג כהן ראויה לאייטם שיעמוד בפני עצמו, מבלי שיסופחו אליו התרחשויות אחרות מהלילה הסוער במליאה. עם כל הכבוד לצורכי הליין־אפ, חשוב לסמן אירוע כזה בנפרד כדי להוקיע במלוא החריפות את האחראי (כהן) ולהצביע במפורש על המאפשרים (שרים וח"כים בקואליציה), כפי שליאור קינן עשתה היטב. לכן גם לא היה שום טעם בנאמבר של יועז הנדל לאחר מכן: "פרשנות" זאת בטח לא הייתה, ודאי לא כזאת שמצדיקה את הבמה הפתוחה שמעניקה מהדורת חדשות למי שהיה שר התקשורת עד לפני דקה ומארגן ההפגנה בירושלים רק שלושה ימים קודם.