הסרט, ההצגה, הספר, הפודקאסט והאלבום שאיתם תרצו לבלות בסוף השבעו
גם אם המחשבה על קולנוע קוריאני מרתיעה, "החלטה לעזוב" המפתיע והנוגע הזה מומלץ בחום: למרות הסיפור הכמעט בסיסי, על חוקר המאוהב בחשודה ברצח, זה קולנוע עילאי שרקח הבמאי המאסר של "שבעה צעדים", ואחד הסרטים הטובים כרגע על המסך | בנימין טוביאס | 4 כוכבים
לסרט "החלטה לעזוב" יש אובססיה מוזרה עם הכיוונים למעלה ולמטה. הגיבור הראשי שלנו, בלש במשטרת בוסאן שבדרום קוריאה, מוצא את עצמו שוב ושוב רודף אחרי פושעים שרצים כלפי מעלה, לגגות, לגבעות, להרים, והוא רץ אחריהם - כמו סיזיפוס - אל פסגת ההר. במקביל, הוא חוקר אלמנה של פקיד מקומי שנפל מצוק - היישר למטה, והיא חשודה ברצח בעלה באמצעות הפלתו. כמו אבן מתגלגלת. הבלש האמיץ שלנו (פארק היי־היל) דווקא לא חושש מגבהים, קרי, אין לו ורטיגו. ועם זאת, בדיוק כמו ב"ורטיגו" של היצ'קוק, הוא נופל ומתאהב באישה המסובכת (טאנג וויי) - ספק שיה תמימה שנקלעה לסיטואציה, ספק האישה הכי מניפולטיבית בעולם - שהופכת למרכז החקירה שלו. חקירה כפולה: חקירה פלילית וחקירה רומנטית כמושא לאהבה. כי מהי בעצם התאהבות אם לא לחקור את נפשו של אדם שמסקרן אותנו, גם במחיר שיפגע בנו בהמשך? הבלש שלנו לא חושש מגבהים, וגם לא חושש להתאהב, ואולי ההיבריס שלו הוא זה שמפיל אותו לתהום.
כפי שאפשר להבין מהתיאור הזה, המותחן "החלטה לעזוב" הוא מאותם סרטים שהמילה "מכושף" היא הטובה ביותר לתיאורם. הוא רב רבדים, סמלים ודימויים, ועם זאת הבסיס שלו פשוט - על גבול הפשטני: העלילה שלו מועתקת ממיליון סרטי פילם נואר, ואם נרצה לדבר בעברית ארכאית נוכל לומר "הבלש והנערה". הוליווד, אבל גם סופרי הספרות הזולה דוגמת דאשיל האמט וריימונד צ'אנדלר, לימדו אותנו לפני כמעט 100 שנה את עיקרי הסיפור כאן - בלש ציניקן חוקר רצח או מוות מסתורי, החשודה המרכזית היא אלמנה שגם מפתה אותו. ואולי היא בכלל הקורבן? הוא נופל ברשת של שקרים שמערערים עד היסוד את אמונתו באדם, באמת ובעיקר בעצמו - זה "הנץ ממלטה" פינת "ביטוח חיים כפול".
אבל אל הנוסחה הקלאסית הזו, הבמאי המאסטר הקוריאני פארק צ'אן ווק ("שבעה צעדים") מוסיף מה שנראה כערפילים מצועפים, וגם עדינות לא צפויה מבחינת מעריציו. פארק, אחד משני הבמאים הקוריאנים הגדולים כיום ובכלל (השני הוא בונג ג'ון־הו, מי שהביא את "פרזיטים" לזכות באוסקר הסרט הטוב ביותר והפך את הקולנוע הקוריאני לסנסציה עולמית) - היה דווקא נער הפוסטר של הקולנוע הקוריאני האלים, הפסיכי, חדור רוח נקמה והסאדיזם ה"מגניב" (טוב, ככה זה כשלסרט אחד שלך קוראים "סימפטיה למר נקמה" והשני הוא "ליידי נקמה". ויש לו גם סרט מד"ב־קומי־רומנטי־פסיכי בשם "אני סייבורג, וזה בסדר"). בגיל 59, "החלטה לעזוב" הוא סרטו המיושב והבורגני ביותר - אפילו השם פחות מצועצע. ובעיקר הוא מלא רומנטיקה, ועצב. כמעט סרט לדייט מלנכולי, וגם כזה שלא דורש שתהיו מנויי "האוזן השלישית" או סטודנטים נלהבים לקולנוע כדי ליהנות ממנו.
הוא מזכיר קצת סרטים צרפתיים או ספרדיים של אלמודובר שנוגעים בז'אנר הכה אמריקאי הזה של פילם נואר והופכים אותו למשהו אחר: יותר משזה מותחן עם תעלומות וטוויסטים, זה סרט על יחסים. על הצורך להאמין במישהו, על הצורך לשחרר. כן, הוא רב רמזים, מוטיבים (לא רק למעלה ולמטה, אלא גם עיניים, הרים, מים וערפל), הומור דק, וגם משחקי לשון ותרגום שחלקם לבטח אובדים לנו בתרגום (הבלש הוא קוריאני, בעוד הנחקרת הראשית היא סינית, שמתלוננת שהקוראנית שלה לא מספיק טובה. ובכן, גם שלנו יקירתי). והוא עשוי בקולנוע עילאי, עם שוטים מלאי לוליינות ותנופה, ומנגד ברגעים סטטיים שלוקחים נשימה - אפשר להבין בקלות למה פארק זכה בפרס הבימוי בפסטיבל קאן הקודם. אבל בבסיסו, "החלטה לעזוב" הוא סרט מאוד יפה על אהבה אבודה, ועל חוסר ודאות, עם סוף מושלם שמשאיר את גיבורו בערך באותה נקודה ארורה שפארק משאיר כמעט את כל גיבוריו בסוף סרטיו: בלימבו, בין גן עדן לגיהנום, ויותר קרוב בעצם לגיהנום. ולכן, למרות שהסיפור ב"החלטה לעזוב" הוא דווקא כמעט בסיסי - הוא מצליח לרגש ולהפתיע. מומלץ בחום, גם ואולי במיוחד לכאלו ש"קולנוע קוריאני" נראה להם כדבר זר ומוזר מדי. בראש ובראשונה, זהו סרט אנושי, ואחד הסרטים הטובים כרגע על המסך.
המתחים בין הורות ליחסים רומנטיים עומדים במרכז "השנה היפה בחיי", ההצגה החדשה והמרגשת שכתב אוהד חיטמן, המאשרת את מעמדו כיוצר בעל קול ייחודי בעולם מחזות הזמר בארץ | שי בר-יעקב | 4.5 כוכבים
רוב מחזות הזמר עוסקים בעלילות רומנטיות השואפות להסתיים בחתונה. לכן יש משהו מגרה בהחלטה של אוהד חיטמן לכתוב מחזמר המתחיל דווקא ביום שאחרי החתונה, כאשר הזוג המאושר נאלץ להתמודד עם קשיי החיים האפורים של השגרה. את הנחיתה לקרקע המציאות במחזמר "השנה היפה בחיי", שכתב והלחין חיטמן, מייצג היריון בלתי מתוכנן, המוביל ללידת תינוק חמוד בשם אריק.
במרכז הקונפליקט המבעבע בין הוריו של אריק, רוני ודנה, נמצאת שאלת התשוקה בחיי הזוגיות שאחרי הלידה. שניהם מתוסכלים ממטלות ההורות ומאובדן העצמאות, ורוצים לחזור ליחסים שהיו להם פעם. זה יוליך אותם לכל מיני ניסיונות לגוון ולפרוץ החוצה, שרק יסבכו להם את החיים. כדי לספק זווית הסתכלות נוספת על המאבק בין הורות לאהבה, מוסיף חיטמן זוג נוסף לעלילה, אודי ובן, זוג הומואים המגדלים תאומים, שאצלם, לכאורה, הבעיה נפתרה באמצעות הסכם בלתי כתוב ליחסים פתוחים. אך גם הסיפור שלהם מתגלה כבעייתי, כשהחופש המיני משרת בעיקר אחד מבני הזוג, ואילו השני שוקע במרירות, תסכול ותחושת השפלה.
חיטמן מצא את הדרך לשמור על המנעד היומיומי האמין של הטקסט והדמויות, אך בו בזמן להעניק להתרחשות ממד צבעוני וסוחף באמצעות המוזיקה היפה והשירים המתוחכמים שכתב. הוא גם הוסיף רובד קומי לסיפור באמצעות שתי הסבתות, סבתא שוש הפולנייה וסבתא סילבי המזרחית. הן אמנם מעוצבות בהגזמה סטריאוטיפית (במיוחד הסבתא המזרחית), אך הביצועים הנפלאים של מיקי קם ואורנה דץ מחפים על החולשות בכתיבה.
הבמאי, משה קפטן, בנה הצגה קצבית, דינמית ומלאת חן, והוציא ביצוע איכותי, אנרגטי ומרשים מצוות השחקנים המחויב. בראש הלהקה ניצבים רוני דלומי ולי בירן המקסימים, המשדרים אותנטיות רגשית כובשת ושרים נהדר. גם בן יוסיפוביץ' ויואב מילשטיין, כצמד ההורים הגאים, עושים עבודה מעולה. אם יש לי הסתייגות מסוימת מההפקה, היא קשורה דווקא לסוף, הנוטה לפתרון קצת מאולץ ושבלוני. נראה שזו פשרה הנובעת מחוקי הז'אנר: מוכרח לבוא הפי־אנד. אך עדיין זו הצגה יפה, כיפית, מרגשת ומתוחכמת, המאשרת את מעמדו של חיטמן כיוצר מקורי בעל קול ייחודי בעולם מחזות הזמר בארץ.
למרות המופרכות הבסיסית, חורים בעלילה וסוף ידוע מראש, סיפורה של הסופרת שהופכת לרוצחת מקצועית ב"פינלי דונובן מחסלת" של אל קוזימנו, לא משעמם לרגע ומספק לקוראיו בידור טהור | רן בן-נון | 3 כוכבים
זה מתחיל לפי כל חוקי הז'אנר: פינלי היא סופרת מותחנים רומנטיים בת 32, גרושה טרייה שבעלה עזב אותה לטובת סוכנת הנדל"ן, מטופלת בפעוט צווחני וילדה זועמת, מאחרת קשות בהגשת הטיוטה לספרה הבא ובתשלום חשבונות הבית. העולם כולו נגדה והיא מרוטה וכועסת, מאחרת לפגישה עם הסוכנת שלה ומתיישבת איתה במסעדה עממית באזור מגוריה בווירג'יניה.
פינלי מספרת לסוכנת על עלילת ספרה הבא. בתיק ההחתלה שלצידה מונח סכין מגואל בדם, שבאמצעותו בתה חתכה את שערות ראשה קודם לכן ופצעה את פדחתה. ואז מגיע הטוויסט הראשון — האישה העגמומית בשולחן הסמוך משערת שפינלי היא רוצחת מקצועית ומציעה לה 50 אלף דולר כדי שתחסל את בעלה. כך נפתח "פינלי דונובן מחסלת" המשעשע של אל קוזימנו.
לעמוד הספר באתר עברית
בעקבות התחקירים המעמיקים שערכה עבור ספריה, פינלי יודעת איך לבצע את הפשע המושלם — הרצח השקט והדיסקרטי, ההיפטרות החשאית מהגופה. כשהחיים שלה צוללים לתוך כאוס הורי מדכא — הרעיון על 50 אלף ירקרקים פטורים ממס גולש לאיטו ממחוזות הפנטזיה הפרועה אל ארצות האפשרות המציאותית ביותר; במיוחד כשחיפוש פשוט מגלה שיעד החיסול הוא אכן קריפ מתועב שמגיע לו לעזוב את עולמנו בהקדם האפשרי.
למרות המופרכות הבסיסית, כמה וכמה חורים מציקים בעלילה וסוף שניתן לנחש עמודים רבים מראש, "פינלי דונובן מחסלת" לא משעמם לרגע. יש לו קצב טוב המושג באמצעות פרקים קצרים, שלל תפניות בעלילה והתרחשות בלתי פוסקת הנעה בתזזית בין המשעשע למגוחך. עוד לפני שהקורא מספיק להטות ראש בספקנות ולמלמל "נו באמת", כבר מתנפלת עליו הסצנה הבאה, מוזרה ושערורייתית מקודמתה.
קוזימנו משתמשת היטב בקונבנציות הקומדיה הרומנטית כדי ליצור מותחן יעיל ומהיר, שאפילו מתכתב לפרקים עם אופנת הניאו נואר. פינלי מתמרנת בתוך הסיסטרהוד האמיצה עם שולייתה ההיספנית, הבייביסיטר ורוניקה, כשהיא מנסה לבחור בין ג'וליאן הברמן החמוד לבין ניק השוטר המסוקס, והתוצאה היא ספר שהוא בידור טהור, קליל יותר ממשקל נוצה, אך בהחלט עשוי היטב.
תארו לכם שלימודי ההיסטוריה בתיכון היו מבוססים על סדרות טלוויזיה וסרטים, במקום על ספרי לימוד. ההסכת You're dead to me משלב ידע היסטורי מעניין עם קומדיה בריטית (לא תמיד) מעודנת | אסף יערי | 4.5 כוכבים
שני ז'אנרים פורחים בעולם הפודקאסטים העברי: מפגשי קומיקאים והסכתים היסטוריים. הבעיה עם הראשון היא שבמציאות חיינו ועם ריבוי מופעי הסטנדאפ כבר לא נשאר כמעט על מה לצחוק, הבעיה עם הסוג השני היא הכובד של העיסוק האקדמי וריבוי מומחים שסובלים מיתר חשיבות עצמית.
בפודקאסט הבריטי You're dead to me (בשבילי אתה מת) של ה־BBC מצאו פתרון נהדר — לחבר קומיקאי, היסטוריון ומגיש סקרן לשיחה היסטורית — ויצרו להיט פודקאסטי שרץ מאז 2019 ולא מאבד מקסמו. המגיש גרג ג'נר לוקח את אורחיו ומאזיניו למסע בזמן אל התקופה המתוארת, אם זה ימי הקולוניאליזם באפריקה או יוון העתיקה. בלי להתעכב יותר מדי על החשיבות של התקופה, הפודקאסט מתאר את חיי האנשים באותם ימים, ומשווה אותם לחוויות שלנו במאה ה־21.
בפרק מיוחד לכבוד ולנטיינז דיי ביקר ההסכת בתקופה הג'ורג'יאנית באנגליה, בערך בין 1715 ל־1830, שנקראה כך, אם לא ידעתם, מכיוון שהמלכים באותה תקופה נקראו ג'ורג' הראשון, השני, השלישי והרביעי. לקוראים ולצופים ישראלים התקופה מוכרת בעיקר בזכות הספרים של ג'יין אוסטן, והסרטים והסדרות שבאו בעקבותיהם, כמו "תבונה ורגישות", "גאווה ודעה קדומה" ועוד.
ההיסטוריונית שליוותה את הפרק אישרה במידה רבה את האותנטיות של הסיפורים, את החיזורים הנרמזים והמבוישים בין גברים ונשים באותם ימים, וגם את מה שהגיע בעקבותיהם. הקומיקאית בפרק
תרמה את הפרשנות שלה לניפנופי המניפות המבויישים ומכתבי האהבה המצונזרים, שהובילו, מתברר, לכך שכשליש מהנשים הצעירות נכנסו להיריון לפני החתונה.
בשש העונות של ההסכת הצליחו היוצרים לפתח את הנוסחה המנצחת, שמשלבת שיחה קלילה ומצחיקה עם המון ידע היסטורי, אבל מהסוג המעניין. בסוף יש שאלון שבודק אם האורח שבא לבדר גם למד משהו. אפשר רק לתהות למה לא לומדים כך את החומר לבגרות בהיסטוריה.
בפיד העשיר אפשר למצוא פרקים על שוקולד, כדורגל, יוליוס קיסר, בבל, מכשפות, ערפדים, נפוליאון, מצרים העתיקה והמדע בימי הביניים. ההיסטוריה היהודית, הציונות ומדינת ישראל עוד לא מצאו את מקומם בפודקאסט. נעקוב.
להאזנה בכל האפליקציות ובאתר
https://open.spotify.com/show/2dXkTgfC5mECruaLFUERe1
הפרק המיוחד לוולנטיינז
https://open.spotify.com/episode/2EGSs68G26gYPTI8aOZM5E
גם אחרי 30 שנה, הרכב האינדי הסקוטי בל וסבסטיאן ממשיך לייצר פופ אלטרנטיבי מלודי וקליט, ובחדש שלהם, Late Developers, הם גם משתדרגים עם גיטרות ואלקטרוניקה | אמיר שוורץ | 3.5 כוכבים
באיזה רגע או שניים בואכה סוף המילניום, בל וסבסטיאן היו הלהקה הנכונה בסביבה. הרכב האינדי הסקוטי — הקרוי על שם סדרת האנימה היפנית ששודרה פה במסגרת המחלקה הערבית בטלוויזיה — יצר אז מוזיקה שהיה קשה לעמוד בפניה. פופ אלטרנטיבי ואניגמטי ברוחו, אך מלודי וקליט דיו באופיו, שאיפשר גם לאלו שנרתעים לעיתים מאגפי השוליים במוזיקה להתחיל להתאהב בהם.
החבורה מגלזגו שהקימו סטיוארט מורדוך וסטיוארט דייוויד לפני כמעט שלושים שנה, העמידו בשעתו כמה אלבומים יפים, ובראשם The Boy With the Arab Strap, ששילבו יפה בין אדוות האינדי הרך דאז לבין פופ נוסטלגי ומתוזמר. העושר המוזיקלי של הסטיוארטים (דיוויד פרש בהמשך) וחמשת חבריהם להרכב, גובש ושוכלל בין היתר הודות למקום הבולט שהוענק אצלם לכלי נגינה לא "פופיים" כוויולה, כינור וצ'לו.
קצב העבודה הגבוה שלהם, שלווה בהערכה רבה מצד התעשייה (בעיקר בבריטניה) הרחיבו את הקהל שלהם. למזלם, הרף הגבוה מתחילת הדרך נשמר בהמשך גם באלבומים יפים כמוThe Life Pursuit, Write About Love ו־Girls in Peacetime Want to Dance. ואז הגיעה הקורונה.
המגפה ששיתקה את תעשיית ההופעות לכמעט שנתיים, פינתה ללא מעט מוזיקאים די זמן כדי להתיישב ולכתוב אלבומים. וזה בדיוק מה שבל וסבסטיאן עשו, פעמיים. לפני כחצי שנה הגיע האלבום הראשון שנולד בין הסגרים — A Bit of Previous, ועכשיו מגיע השני — Late Developers.
הראשון מבין השניים היה מוצלח למדי. גם הטרי רחוק מלהיות רע, אך הוא פחות אחיד. הוא נפתח יפה עם Juliet Naked שמציע גיטרות מעט רוקיות. המגמה המבורכת הזאת מתגברת בשיר הבא,Give a Little Time, עם שירה נשית. הגיטרות חוזרות לבקר גם ב־So In the Moment הכיפי שמזכיר במעט את הקינקס.
המשך האלבום כבר נשמע אחרת, עם הרבה יותר אלקטרוניקה כמו למשל ב־When you’re not With Me וב־I Don’t Know what you See שכמעט קורץ לרחבת הריקודים. אם חושבים על הדרך שבל וסבסטיאן עשו עד היום, מבינים שחוץ מהרצון ליישר קו עם טרנד הפופ־רטרו המרקיד, יש להם כמה סיבות לרקוד.
https://open.spotify.com/album/7LJdM0B6bp0H78AN7cwqHp
