מה אושר וכמה אושר בתקציב הממשלה לשנה וזו והבא אחריה, בישיבתה ביום שישי? התשובה לשאלה הזו נשארת בגדר חידה עם פתרונות רבים, תלוי למי מקשיבים ולמי מאמינים - וזאת בגלל הזלזול המופגן של האוצר בסדרי ממשל תקינים, בגלל חוסר הידע והאטימות של השרים ובגלל האדישות של הפקידות הבכירה.
אישור התקציב בכאילו, מסכן את עתיד המשק בזמן מאתגר במיוחד. הוא חושף את אזלת היד של הקואליציה להתגבר על דרישות מפלגתיות ומגזריות מופרכות בעליל, ואת קוצר רוחם של ראש הממשלה ושר האוצר לדון בכובד ראש בנושאים כלכליים משמעותיים. סמוטריץ׳ ("שר אוצר בשליש משרה", כפי שנכתב פה מיד לאחר מינויו) הקדיש, מקדיש ויקדיש את מירב זמנו והאנרגיות שלו לביסוס והרחבת ההתנחלויות בשטחים, ונתניהו שקוע בשימור הקואלציה, מתוך חשש כבד שזו האחרונה שהוא עמוד בראשה.
ואם אכן, כפי שנראה לכל משקיף אובייקטיבי, המחאה ההמונית וחסרת התקדים נגד הרפורמה המשפטית, על כל היבטיה ושלוחותיה, מנטרלת את הקואליציה מלתפקד כנדרש בניהול ענייני המדינה, כולל ענייני תקציב בוערים - פירוש הדבר שהממשלה נכשלה בתיפקודה הבסיסי. ראו לדוגמה את נושא האינפלציה והריבית: אילו ראש הממשלה, שר האוצר ושר הכלכלה השכילו לממש את הבטחתם למנוע ייקור חשמל לצריכה ביתית ב־8%, היה מדד המחירים לצרכן (לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) עולה בינואר ב־0.1% בלבד, קצב האינפלציה היה מואט, הריבית של בנק ישראל הייתה עולה רק ברבע אחוז ושוקי ההון לא היו מגיבים בזעם. אלא שלראש הממשלה ושריו לא היה, כאמור, זמן ורצון להתמסר לנושא. גם בהצעת התקציב שהוגשה לממשלה אין איזכור של כלים תקציביים ממשיים להאטת אינפלציה, והעומס ממשיך לרבוץ על בנק ישראל לבדו.
בכך מאבדת הממשלה במהירות את הזכות להיחשב לרשות מבצעת מועילה והופכת לרשות מתנגחת עם האופוזיציה. הולך ונפער חור שחור של אי־עשייה, של תחמנות, של התחמקות מהחלטות - המאיים על היציבות הכלכלית לא פחות מהצעות כאלה ואחרות לשינויים במערכת המשפטית.
נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון, בתפקידו כיועץ הכלכלי של הממשלה, ממש התחנן בפני השרים ביום חמישי שעבר לאשר את הצעת התקציב המקורית ואת המשתנים המקרו־כלכליים העיקריים הכלולים בה: אחוז הגירעון, יחס חוב תוצר, שיעור הצמיחה ותחזית המסים הנגזרת ממנה, ועוד, ככתבן וכלשונן. מי שחיפש ולו מילה אחת של התייחסות לרפורמה המשפטית והשפעתה על הכלכלה, בדברי נגיד בנק ישראל בדיון זה, נחל אכזבה. הנגיד דווקא הפליג בשבחי הצעת התקציב המאוזנת (גירעון מזערי של 1% מהתוצר השנה) ודחק בממשלה לאשרה. עוד ביקש הנגיד מהאוצר ומראש הממשלה להפגין יד חזקה, לשמור על מסגרת ההוצאות התקציביות ולהימנע מהגדלתן - מלבד בנושאים התורמים לצמיחה ופריון - בניגוד גמור לתוספת תקציבית נדיבה לחינוך החרדי, שאין בו לימודי ליבה והוא לאמיתו של דבר עוצר את הצמיחה. זאת ואף זאת, הכנסות המדינה ממסים בשנה שחלפה היו חריגות בגודלן, בגלל רשימה ארוכה של אירועים מיוחדים כמו שגשוג בהייטק ובנדל"ן. לא בטוח שהנס הזה יחזור השנה. כמעט בטוח שלא.
לכאורה, המלצת הנגיד נתקבלה והצעת התקציב אושרה. למעשה, נלוו להצבעה הלחוצה בממשלה הסכמות בכתב, בעל פה וברמז, עם מפלגות וסיעות ששמו אקדח לרקתו הפוליטית של ראש הממשלה. הסכמות שסכומן לא ידוע, מקורותיהן לא נחשפו והשפעתן על חוק התקציב הסופי לוט בערפל סמיך - אפילו בכל הנוגע למשרדי מפתח: ביטחון, בריאות וחינוך. לא לילד הזה פילל המשק ולא זו הייתה המלצתו של הנגיד - והתגובות העצבניות של השווקים מוכיחות זאת.
בכך הפך תקציב המדינה מהמסמך הלאומי הכי חשוב, המתאר את המתווה הכלכלי של הממשלה, לאוסף סיסמאות הכתובות על הקרח הנמס של סוף פברואר.
